שינוי מגמה

ביום ראשון השבוע זכו מסי ונבחרת ארגנטינה בגמר המונדיאל, והחזירו את הגביע "הביתה" לאחר 36 שנים.
למרות שאיני אוהד מושבע של ארגנטינה, באותו ערב, התקשיתי להירדם מרוב התרגשות.

בהמשך השבוע, ביום רביעי התרחשו שני אירועים נוספים מיוחדים ובעלי השפעה שתפסו את תשומת ליבי.
אחד מהם סוקר בהרחבה ולשני כמעט ולא היתה התייחסות.

ביום ד', כמה דקות לפני חצות, התקשר בנימין נתניהו לנשיא המדינה ואמר לו "עלה בידי".
אותו יום בדיוק, 21 לדצמבר, היה גם היום הכי הקצר בשנה, שממנו ואילך הימים מתחילים להתארך.

שלושת האירועים הללו התחברו לי ועוררו בי מספר מחשבות:

א.
היום הקצר בשנה הוא נקודת שיא הלילה.
ביום שלמחרת, הלילה מתקצר מעט והיום מתחיל להתארך.
למרות שיש עדיין הרבה יותר חושך מאור וקשה להבחין בשינויים הקלים המתחילים להתרחש,
היום הזה מהווה נקודת תפנית שלאחריה המגמה משתנה.

בגמר מונדיאל 1986 מראדונה זכה עם נבחרת ארגנטינה בגביע העולם.
זה היה אחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים שלו ושל העם הארגנטינאי.
זה גם היה המקום שבו דברים החלו להתדרדר.
מי תיאר לעצמו באותה נקודת זמן שמראדונה יסיים את הקריירה שלו ואת חייו בצורה כה אומללה,
ושייקח לנבחרת ארגנטינה דור וחצי לזכות שוב בגביע העולם?

זה שאנחנו לא מבחינים במשהו, לא אומר ששינויים גדולים לא מתחילים להתהוות.
כשהמגמה משתנה, הנקודה הכי נמוכה היא תחילת הטיפוס והנקודה הכי גבוהה היא תחילת הנפילה.

ב.
את שעות החושך והאור ביום מסוים ניתן למדוד בצורה אוביקטיבית ולהגיע למספר ברור ומוגדר.
התוצאה (לדוגמא 10 שעות אור ו-14 שעות חושך) אינה מעוררת בנו רגשות עזים במיוחד.
אנו מקבלים גם את האור וגם את החושך ומבינים ששניהם חלק מהיממה.
גם אם יש לנו העדפה לאחד מהם, המשלים שלו לא מתוייג אצלנו כאויב.

בחיים זה הרבה יותר סובייקטיבי והרבה יותר רגשי.
הניצחון של ארגנטינה הוא ההפסד של צרפת.
"עלה בידי" של נתניהו השבוע (ושל יאיר לפיד בפעם הקודמת),
הוא גם רגע שיא מרגש, משמח ומעורר תקווה עבור מיליוני בני אדם,
וגם רגע שפל מפחיד, מקומם ומייאש עבור מספר דומה של אנשים.

בנוסף, בשונה מהיום הקצר בשנה, שבו ניתן לקבוע בוודאות שהמגמה משתנה,
בחיים הדברים הרבה פחות ברורים ומובהקים:
איך אפשר לדעת אם הגענו עכשיו לרגע שיא-שפל שבו המגמה משתנה,
או שאנחנו רק באמצעה של מגמה שעוד תלך ותעמיק?
ג.
ההבדל בין ניצחון להפסד, ובין רגע שיא לרגע שפל הוא דק מאוד.
הרגע הכי מלחיץ עבורי בגמר המונדיאל היה כשמסי ניגש לבעוט את בעיטת 11 המטר הראשונה בשלב הפנדלים.
מה היה קורה אם הוא היה מחמיץ וצרפת היתה זוכה?
המרחק בין להיות וינר ואלוף עולם ללוזר וסגן אלוף עולם קטן מכפי שנהוג לחשוב.
זה יכול להיות עניין של מספר סנטימטרים, שניה של חוסר ריכוז, טיפה של מזל.
המרחק שבין לנצח בבחירות או להפסיד בהן יכול להיות כמה אלפי קולות לכאן או לשם.
קצוות מנוגדים (מנצחים-מפסידים, קואליציה-אופוזיציה) הם לפעמים הרבה יותר קרובים מכפי שנראה.

ד.
יש בזה משהו שעלול לבלבל.
אם ההבדל ברגע ההכרעה הוא כל-כך דק,
וממילא יש מחזוריות בין חושך לאור, שיא ושפל,
אז אולי זה לא כזה משנה מה עושים או מי נבחר?

גם אם ברגע ההכרעה ההבדל בין ניצחון להפסד הוא דק מאוד,
האירועים המתרחשים לאחר אותו רגע יכולים להיות בעלי השפעה עצומה,
להניע תהליכים עמוקים ולהוביל למקומות שונים לגמרי, שהם הרבה מעבר להבדל דק.
בחלק מהמקרים רגע הכרעה הוא "קו פרשת מים", שאחריו החיים כבר לא אותו דבר.

זה נכון ברמה האישית, המשפחתית, הלאומית והעולמית.
חשוב להבין את זה, לנהוג באחריות ולעשות כמיטב יכולתנו.
יש להיזהר מאדישות ומשוויון נפש.

ה.
השבוע אמרתי לרועי בני שאת הגמר הזה הוא יזכור לעוד הרבה שנים ושהוא יספר עליו לילדיו ונכדיו.
כשמראדונה הניף את גביע העולם הייתי בן 14.
אני עדיין זוכר את ההתרגשות שחשתי בזמן שצפיתי במשחק עם אבי.
היום, 36 שנים אחרי, רועי בגיל שלי ואני בגיל של אבי ז"ל.
כשצפינו ביחד באותו משחק לפני שלושה תריסרי שנים, לא יכולתי לצפות כיצד חיי יתפתחו.
טרם פגשתי את אשתי לעתיד, ילדיי עדיין לא נולדו, הייתי לפני שירות צבאי, לימודים וקריירה.
שלושים ושש שנים לאחר מכן, אני במקום אחר לחלוטין, חי חיים מלאים שלא יכולתי לדמיין.
איפה משפחתי ואני נהיה בעוד 36 שנים, כשרועי יהיה בגילי ונכדיי יהיו בגילו?

ו.
בקיץ 1987, בדיוק שנה לאחר הזכייה הקודמת של ארגנטינה, נולד תינוק קטן וחמוד בשם ליונל מסי.
האירוע הזה עבר בשקט ללא סיקור תקשורתי יוצא דופן ומבלי לעורר התרגשות לאומית.
מי ידע באותה נקודת זמן שלימים התינוק הזה יהפוך לשחקן הטוב בעולם,
ולמנהיג ארגנטיני בלתי מעורער המוביל את נבחרתו לאליפות בלתי נשכחת לאחר 36 שנים "במדבר"?

מי המנהיג הגדול הבא של מדינת ישראל שייוולד בקרוב ושיוביל את העם והמדינה להישגים חסרי תקדים?
יכול להיות שהיא כבר מסתובבת בינינו, בארגז החול של גן ילדים כלשהו, מבלי שנבחין בה עדיין?
איך זה ייראה ברמה הלאומית והעולמית בעוד כמה עשרות שנים?

ז.
מרבית האנשים אינם מראדונה, מסי, משה רבנו או נתניהו, ומרבית החיים אינם גמר מונדיאל או יום בחירות.

מה בנוגע לאנשים "רגילים" בימים רגילים…?

הנה חלק מהשאלות שאני יוצא איתן לסוף השבוע הזה:
– מה האחריות וההשפעה שלי על העולם היום?
– איך אני יכול לתרום יותר או להזיק פחות?
– מה אספר לנכדיי כשישאלו אותי בעוד כמה עשרות שנים "איפה היית ומה עשית בתקופה שכל זה קרה"?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר