איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *