המשכיות

בזכות התזכורת לחדש את רישיון הנשק, כפשפשתי במגירה, מצאתי פתקון עם מיקום המצבות של סביי וסבותיי שנפטרו לפני כשלושים שנים.

בזכות התקלה במאזדה בחרתי ליסוע אתמול לעבודה (יום ראשון אחרי חופשה בת חודשיים שבדיוק הסתיימה) עם הרכבת.

בזכות הנסיעה ברכבת, מצאתי עצמי עובר דרך בית העלמין הסמוך לתחנה ל"ביקור משפחתי" שבו גיליתי (או נזכרתי) שאני (רונן משה) קרוי על שם אביה של סבתי.

בזכות "הביקור המשפחתי" ראיתי את האבנים הללו על מצבה סמוכה: "הכול נגמר", "כל דבר טוב וכל דבר רע נגמר בסוף".

ואולי אין דבר כזה "טוב" או "רע". אולי "טוב" ו"רע" הן רק תפיסות מציאות חד מימדיות שאנו מלבישים על מצבים, אירועים ואנשים. כמו למשל תקלות מנוע, מחלות, חופשות ועבודות. "הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם" {ג'לאל א־דין רוּמי}

ואולי שום דבר לא נגמר. ואולי אין דבר כזה "סוף" או "התחלה". של חופשה, של מחלה, של חיים…אולי הכול רק ממשיך, מתהווה ומשתנה…

כשם שאחי ואני המשכיות של הורי סביי וסבותיי שאותם לא היכרנו…
כשם שהביקור בבית העלמין הוא המשכיות של הנסיעה ברכבת ושל הפתקון שבמגירה שהם המשכיות של התקלה במאזדה ושל התזכורת לחידוש רישיון הנשק…

כשם שאחד מזרעי הפוסט הזה הוא שתי אבנים שהונחו לזכרם של אנשים שאיני מכיר על ידי אנשים שאינני מכיר…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *