על יוגה (והרבה מעבר ליוגה…)

ארבעת משפטי הבוקר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המלצות, מתנה והזמנה

[**המסר הנוכחי מכיל המלצה על 6 ספרים, מתנה שניתן להנות ממנה, והזמנה לקורס שייפתח אחרי החגים**]

לקראת סדנה לפורום מנכ"לים שאני מתוכנן להנחות לאחר החגים,
התבקשתי ע"י המארגנים לשלוח רשימה של 5-6 ספרים מומלצים בנושאי תקשורת, הקשבה וקשר אנושי.
הם רוצים לחלוק את הרשימה הזו עם המנכ"לים, ולצ'פר כל מנכ"ל/ית בספר מתנה לבחירתם.
אני אוהב את הרעיון הזה של מתנה אישית לבחירה ושל אינטראקציה שמתחילה עוד לפני הסדנה.

בעידודם, נעניתי לאתגר של בחירת 5-6 ספרים שאני אוהב (בקלות הייתי יכול לשלוח 30),
וכחצי שעה לאחר בקשתם העברתי להם את הרשימה הבאה:

ארבע ההסכמות – דון מיגל רואיז
תקשורת לא אלימה – מרשאל רוזנברג
שיחות קשות – מיכאל צור
מושלמים כמו שאנחנו – ברנה בראון
ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבוים
שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד – סטיבן קובי

הרשימה הזו היא כמובן חלקית ואישית.
היא רלוונטית לא רק למנכ"לים אלא לכל אדם שהנושאים הללו (תקשורת, מערכות יחסים, חיים) קרובים לליבו.
זו אינה רשימה של "הספרים הכי טובים" בהכרח, ובאותה מידה הייתי יכול לשלוח ספרים אחרים.
מה שמאפיין את הרשימה הזו הוא שכל ספר בה הוא ספר שיקר לליבי, שאני מאוד אוהב,
שקראתי יותר מפעם אחת, ושהשפעתו על חיי היתה (ועדיין) משמעותית.

הספרים שברשימה שונים זה מזה, גם בסגנון וגם במסרים שלהם.
בחרתי לשלוח במיוחד משהו מגוון יחסית שיוכל להתאים להעדפות שונות.

**
"ארבע ההסכמות" לדוגמא, הוא ספר קצר במיוחד, שאפשר לקרוא את כולו בשעה או בשעתיים.
מספר הדפים שלו לא מעיד על העומק שבו ועל הטרנספורמציה שהוא יכול להוביל אליה.
יש משהו מיוחד וחזק בעיניי ביכולת לכתוב או לומר משהו משמעותי במספר מצומצם של מילים.
זה מצריך חדות וזיקוק, ביטוי של מהות עמוקה בעזרת מספר מסרים מרכזיים.

ארבע ההסכמות שדון מיגל רואיז מתאר בספרו הן:
1. "שמרו על טוהר המילה"
2. "אל תיקחו שום דבר באופן אישי"
3. "אל תניחו הנחות"
4. "עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

מה שמיוחד בהן הוא שניתן להסביר אותן בדקות ספורות או להבין אותן כבר מקריאת הכותרת,
ועם זאת ניתן להעמיק בהן, ללמוד ולתרגל אותם במשך חיים שלמים.

השבוע, תוך כדי שעשיתי סדר בחדר העבודה שלי,
מצאתי ערכת קלפים של "ארבע ההסכמות" המבוססת על הספר.
הערכה מכילה 48 מסרים מעוצבים, תמציתיים ומעוררי מחשבה (12 מסרים לכל הסכמה).
לחובבי הקלפים, מומלץ לרכוש בחנויות הספרים את קלפי "ארבע ההסכמות" ולהנות מהעיצוב המיוחד שלהם.

הנה כמה מסרים לדוגמא:

התעלמו מדעות של אנשים אחרים –
לא משנה מה אנשים עושים, מרגישים, חושבים או אומרים – אל תיקחו את זה באופן אישי.
לאנשים אחרים יהיו הדעות שלהם, ולכן כל דבר שהם חושבים עליכם, איננו עליכם אלא הוא עליהם.

אל תניחו כלום –
בכל סוג של מערכת יחסים אנחנו עשויים להניח שהאחרים יודעים מה אנחנו חושבים, ושאיננו צריכים לומר מה אנחנו רוצים.
אנחנו מניחים שהם יעשו את רצוננו מפני שהם מכירים אותנו טוב כל כך.
אם הם לא יעשו את רצוננו, אנחנו ניפגע ונחשוב: איך יכולתם לעשות את זה? הייתם צריכים לדעת.

מיטב יכולתכם משתנה כל הזמן –
מיטב יכולתכם כשאתם מתעוררים בבוקר רעננים ומלאי אנרגיה, שונה ממיטב יכולתכם בלילה כשאתם עייפים.
מיטב יכולתכם שונה כאשר אתם שמחים או מדוכדכים, בריאים או חולים.
בכל הנסיבות, עשו פשוט כמיטב יכולתכם. כך תימנעו משיפוט עצמי, התעללות עצמית או חרטה.

**
המעבר על הקלפים הסב לי כל כך הרבה הנאה,
שהחלטתי לתעד את המסרים לעצמי בצורה מרוכזת בקובץ,
כדי שאוכל לחזור אליו ולהציץ בו מדי פעם.

משהו בארבע ההסכמות ובמסרים הללו מסקרן אתכם?
רוצים לקרוא את שאר המסרים מהקלפים?
מוזמנים להשיב לי במייל חוזר ולבקש שאשלח לכם את הקובץ.
אעשה זאת בשמחה ומכל הלב.
(אני מבטיח לחזור לכל פנייה שלכם, וייתכן שייקח לי מספר ימים לעשות זאת).

ואם טרם קראתם את הספר, אל תסתפקו במסרים. רוצו לקרוא אותו !

**
לקראת סיום, הזמנה לקורס מומלץ במיוחד:

בסוף אוקטובר, ייפתח קורס חדש של "TAE – חשיבה בקצה הידיעה" בהנחייתם של דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה אני כבר למעלה מעשור וחצי, למדתי איתה מספר קורסים, ובכל פעם קיבלתי ערך עצום.
את ברוך זכיתי להכיר לפני כשנתיים, ומאז נפגשנו מספר פעמים.

ההנחה העומדת בבסיס מודל ה TAE (חשיבה בקצה הידיעה),
היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מניסיון החיים המסוים שלנו ומחוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שיש בנו ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע המובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע,
ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו, לפתח וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ו"שדה ידיעה" שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו,
ובמהלך הקורס מגלים ומגבשים את המודל בעזרת תהליך מרגש, מפתיע ומובנה.

לפני כשנתיים עברתי את הקורס הזה בעצמי, והוא היה סופר מרתק, משמעותי ומהנה עבורי.
הנושא שבחרתי להתמקד בו בפעם הקודמת היה "תהליכי התהוות (שינוי והתפתחות) מיטיבים בארגונים".
כתבתי על החוויה שלי עם סיום הקורס כשהיא עוד היתה טרייה כאן, ואתם מוזמנים לקרוא.

אני מתכוון להשתתף גם בקורס הקרוב, והפעם כאסיסטנט.
לצד העבודה שאעשה בעצמי על נושא שאבחר, אהיה שם בכדי לתמוך במשתתפים אחרים ובתהליכים שלהם.
יש בי הרבה שמחה והתרגשות על הבחירה הזו להקדיש מספר שעות בשבוע לקורס הזה,
ולהתמסר למסגרת ולתהליך המשלבים מודל מרתק ושני מנחים יוצאי דופן השונים מאוד זו מזה.

נותרו מספר מקומות בקורס, ואני מעריך שההרשמה תיסגר בקרוב (מפגש פתיחה ב 26.10).
ניתן לקרוא עוד על הקורס ולקבל את כל הפרטים בקישור הזה.

**

עד כאן להפעם. נראה שיצא קצת יותר ארוך מבדר"כ.

אם מתעורר בכם חשק לכתוב לי כמה מילים, או לשתף אותי במשהו משמעותי שקיבלתם כאן, יעניין אותי לשמוע ..

מוזמנים גם להעביר את המייל הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו. 

חג סוכות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מעל ומתחת לקו

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנותו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אניו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קונפליקט

בהשראת מיקי קשתן התחלתי להאזין השבוע לספר Healing Resistance: A Radically Different Response to Harm שנכתב ע"י קאזו האגה.
הספר מציג את העקרונות המרכזיים של גישת אי-האלימות הקינגיאנית (Kingian Nonviolence) המבוססת על משנתו של ד"ר מרטין לותר קינג.
בשני העשורים האחרונים אני לומד, מתרגל ומנחה תקשורת לא-אלימה (תקשורת מקרבת) במסגרות ובתצורות שונות.
בסיס הלימוד שלי הוא המודל שפיתח ד"ר מרשאל רוזנברג.
אחד הדברים המעניינים והמעשירים הוא להיחשף לגישות נוספות הקרובות ברוח ושונות במימוש.
מרתק ומסקרן לראות את הדמיון והשונות בדרך שבה יוצרים שונים מביאים לידי ביטוי את היצירות שלהם המבוססות על עקרונות דומים.

בפוסט הזה אני בוחר לשתף אתכם במספר היבטים של קונפליקט כפי שהם מוצגים בספרו של האגה.
אני מוצא את דרך ההצגה הזו חדה, פשוטה להבנה, מעשית ובעלת ערך גבוה להתבוננות בקונפליקטים ולהתמודדות אתם.

1. קונפליקט הוא נייטרלי

עבור מרבית האנשים המושג "קונפליקט" נחווה כמשהו שלילי ומחובר אסוציאטיבית למלחמות, צעקות, אלימות, ויכוחים וכו'.
עפ"י גישת אי-האלימות של ד"ר קינג קונפליקט אינו שלילי או חיובי, הוא נייטרלי.
לדרך שבה אנו מגיבים בקונפליקט יכולה להיות השפעה מיטיבה או מזיקה, אך הקונפליקט לכשלעצמו הוא נייטרלי.
אלימות, צעקות ומריבות אינם תוצר של קונפליקטים אלא של התנהגות אנושית המתרחשת כאשר קונפליקט מנוהל בצורה מסוימת.
גם הפקת לקחים, חיבור אמפטי וחיזוק מערכת היחסים יכולים להיות תוצר של התנהגויות אנושיות המתרחשות בזמן קונפליקט.
מהותה של הגישה האי-אלימה היא ללמוד להגיב לקונפליקט בדרכים מיטיבות.

להמשך קריאת הפוסט המלא באתר  

בספרו, האגה מדגיש שוב ושוב את חשיבות התרגול.
ככל שאנו יותר מיומנים, כך אנו יכולים לתקשר ולהתנהל בצורה יותר אפקטיבית במצבים יותר מורכבים.
הסלמה של קונפליקטים היא במקרים רבים תוצר של חוסר מיומנות ויכולת.
בדומה ללימודי קראטה, שחייה או פסנתר, ההבנה המנטלית של רעיון מסוים אינה מספיקה.
על מנת לפתח יכולת ומיומנות יש לתרגל שוב ושוב.
קונפליקט אם כך, הוא גם הזדמנות לתרגול, לפיתוח מיומנות ולצמיחה אישית.

לקריאת הפוסט המלא באתר  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ההרשמה למפגש הזום בנושא "העצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים" עדיין פתוחה. ניתן לקרוא על כך ולהרשם כאן.

השפעה אינסופית של מחשבה-מילה-פעולה אחת

אתמול חגגתי שלושה חודשים מלאים של תרגול מדיטציה יומי.
לפני כשלושה חודשים כתבתי על התלבטות בנוגע להרגל מסוים שאני שוקל להתחייב אליו. 
עכשיו אתם יודעים… זה ההרגל :–)

משהו חזק שמעסיק אותי בשבועות האחרונים, כנראה בהשפעת תרגולי המדיטציה, הוא ההשפעה העצומה שיש למחשבה אחת, למשפט אחד או לפעולה אחת.

תרגול המיינדפולנס מאפשר לי לראות את ההשפעה המיידית שיש למחשבה שחולפת בי על הרגשות והתחושות שלי, ועד כמה הכול דינמי ומשתנה.
כשעולה בי מחשבה על מישהו שאמר לי משהו שלא אהבתי זה מעורר בי כעס, תסכול ושיפוטיות.
כשעולה בי מחשבה על משהו נחמד שאמרו לי זה מעורר בי שמחה וחמימות.
למרות ששני האירועים הללו קרו בעבר, אני מושפע מהם כרגע.
למחשבה אחת שעוברת דרכי יש השפעה מיידית על הרגש-תחושה שלי ועל מחשבות-פעולות ההמשך שהיא מובילה אליהן.

**
מחוץ לתרגול המיינדפולנס שלי עם עצמי זה אפילו יותר עוצמתי:
בכל אינטראקציה עם אדם אחר – פנים אל פנים, מדוברת או כתובה – אני משפיע ומושפע.
בכל אינטראקציה יש הזדמנות להיטיב או להרע, "להרים" או "להוריד", לחזק או להחליש.
הנקודה הזו רלוונטית לא רק למפגש או אינטראקציה עם מישהו אחר.
היא רלוונטית גם למפגש עם מחשבה, עם מילים ועם תמונות שיכולות להגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, רשתות חברתיות או מקלט הטלוויזיה.

כמה אינטראקציות כאלו יש במהלך מפגש בן כחצי שעה עם בן-בת זוג או קולגה לעבודה? עשרות לפחות.
כמה אינטראקציות כאלו אנו חווים ביום נתון..? אינספור.
עד כמה אנו מושפעים מהאינטראקציות הללו? הרבה יותר ממה שאנו חושבים או מבינים.
ואם למחשבה-מילה-פעולה אחת יש השפעה כל כך גדולה, איזו השפעה יש למכלול האינטראקציות שאנו חווים ביום או בחודש..?

**
חשוב להיות מודעים לכך ולשים לב להשפעה שיש למפגשים הללו עלינו, להיות מסוגלים לייצר מרווחים בין הטריגרים שאנו פוגשים לבין התגובות המנטליות-רגשיות-תקשורתיות-מעשיות שלנו.
אפשר וחשוב לבחור את הסביבות (המנטליות – חברתיות – פיזיות וכו') שאנו חיים בהן.

וחשוב לא פחות להכיר בהשפעה שלנו על אחרים ועל העולם.
להבין את הפוטנציאל העצום שיש בזה, כמו גם את גודל האחריות והחשיבות.

**
כשאנו יוזמים אינטראקציה, אנו יכולים להחזיק כוונה מיטיבה ולבחור במודע לעשות צעד כלשהו, כמו למשל: לומר משהו, לשלוח הודעה, לנקוט בפעולה.

כשאנו מגיבים לטריגר שמישהו אחר יוזם באינטראקציה אתנו, אנו יכולים להכיר בטריגר שפוגש אותנו, להבחין בהשפעה שלו עלינו ולבחור בתגובה שלנו.

לכאורה ניתן להבחין בין מצבים שאנחנו יוזמים לבין מצבים שמישהו אחר יוזם ושאנו מגיבים אליהם.
אני לא בטוח שבאמת ניתן לקבוע האם משהו הוא יוזמה או תגובה, ולמען האמת זה לא ממש משנה.

כל מפגש וכל אינטראקציה הם הזדמנות להרבות טוב או להרבות רע, להגביר שמחה או להגביר סבל, לשרת או להזיק. 
אין מפגשים ניטרליים ואין תנועות או צעדים שאין להם השפעה.

עבורי יש ברעיון הזה משהו עמוק, מרתק, מרגש ומסעיר בעל פוטנציאל אינסופי, הן להתפתחותי כאדם והן להשפעה שלי על אחרים ועל העולם.

איך זה עבורכם..?
איך ההשפעה של הפוסט המסוים הזה עליכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבה אחת לשבת

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

~ הציטוט הינו מתוך הספר The Vortex מאת אסתר וג'רי היקס (תרגום חופשי שלי מאנגלית)

**
אמונה היא רק מחשבה שחשבנו שוב ושוב ושוב.
אמונה היא בסה"כ מחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
מחשבה הנחשבת שוב ושוב ושוב הופכת לאמונה.
אמונת יסוד היא אמונה המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו.
אמונת יסוד המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו מעצבת את חיינו ואת מערכות יחסינו.
חיינו ומערכות היחסים שלנו הם שיקוף של מחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
המחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב נובעות מאמונות היסוד שלנו.
אמונת יסוד שלנו היא לא יותר ממחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.

**
מספר אמונות יסוד מגבילות נפוצות:

– אני לא מספיק/ה ____ (השלם את החסר)
– אני לא שייך/ת
– אני לא ראוי/ה לאהבה
– אני לבד
– העולם מקום מסוכן
– מגיע לי לסבול 
– לא מגיע לי ל ____

**
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, חשוב להבין את זה.
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, לא מספיק להבין את זה.
חשוב לחשוב ולתרגל את זה שוב ושוב ושוב…

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

מודעים לסבל הנוצר על ידי היאחזות בנקודות מבט ותפיסות שגויות אנו נחושים להימנע מלהיות צרי דעת וכבולים לנקודות מבט נוכחיות.
אנו מחויבים ללמידה ולתרגול של אי-היאחזות בנקודות מבט ופתיחות לחוויות ולתובנות של אחרים כדי שנוכל ליהנות מהחוכמה המשותפת.
תובנה מתגלה באמצעות תרגול של הקשבה חומלת, הסתכלות מעמיקה ושחרור של רעיונות ולא באמצעות צבירה של ידע אינטלקטואלי.
אנו מודעים לכך שהידע שאנו מחזיקים בו כיום הינו בר שינוי ואינו אמת מושלמת או מוחלטת.
האמת נמצאת בחיים, ואנו נתבונן בחיים שבתוכנו וסביבנו בכל רגע, תוך מוכנות למידה במהלך כל חיינו.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The Second Mindfulness Training: Non-Attachment to Views

Aware of the suffering created by attachment to views and wrong perceptions, we are determined to avoid being narrow-minded and bound to present views.
We are committed to learning and practicing non-attachment from views and being open to others’ experiences and insights in order to benefit from the collective wisdom.
Insight is revealed through the practice of compassionate listening, deep looking, and letting go of notions rather than through the accumulation of intellectual knowledge.
We are aware that the knowledge we presently possess is not changeless, absolute truth.
Truth is found in life, and we will observe life within and around us in every moment, ready to learn throughout our lives.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

"המשולש" ( לעבוד טוב יותר ביחד )

בשבועות האחרונים התחלתי לבשל שתי סדנאות חדשות:

1. "תקשורת מקרבת ויצירת שותפויות" המיועדת למנהלים בשלטון המקומי.
2. "תקשורת מקרבת ושיפור חווית מטופל" המיועדת למנהלי מחלקות במערכת הבריאות.

בהסתכלות מהצד אני מזהה מספר מאפיינים דומים לשתי הסדנאות הללו:

א. ההזמנה לסדנאות הגיעה מ"השטח", מאנשים ששמעו עלי ועל תקשורת מקרבת.
ב. הכוונה, המהות, תפיסת העולם והכלים שתקשורת מקרבת מציעה, יכולים להיות רלוונטיים ולסייע למנהלים במרחבים הללו.
ג. תקשורת מקרבת אינה "ה-תשובה" לאתגרים שחווים המנהלים בשלטון המקומי או במערכת הבריאות.
ד. ההיכרות המקצועית שלי עם השלטון המקומי ועם מערכת הבריאות מוגבלת ופחות מעמיקה בהשוואה להיכרות שלי עם ארגונים עסקיים או חינוכיים.
ה. על מנת שהסדנאות תספקנה ערך משמעותי למנהלים, עליהן לתת מענה לצרכים חשובים או לסייע בפתרון בעיות רלוונטיות.
ו. כמנחה הסדנה עלי ללמוד, להכיר ולהבין את העולם שבו חיים ועובדים משתתפי הסדנה, את האתגרים שהם מתמודדים אתם ואת הצרכים החשובים שלהם.
ז. אחת הדרכים הכי אפקטיביות ללמידה היא בעזרת שותפים: אנשים החיים באותם עולמות, מסתובבים באותם מסדרונות ומדברים את אותה השפה.
ח. אני מאמין שלאחר למידה משמעותית והתאמת הסדנאות לצרכי המנהלים, הן יכולות להצליח. אני מאמין ואין לי וודאות.
ט. אם הסדנאות תהיינה מוצלחות ומשמעותיות, יכולה להיות להן השפעה גדולה וחשובה.

ההכנה לסדנאות הללו והנחייתן דורשת השקעת זמן, תשומת לב ומאמץ.
אחלה אימון בלימוד, בענווה, בשיתוף פעולה, בהרחבת תמונת העולם ובהעמקת נקודות המבט.

תודה לשרון ולדקלה ששותפות אתי לתהליכים הללו…
תודה לסמדר על שיעור חשוב ומועיל…
איזה כיף לעבוד אתכן…

**
בשונה ממרחבי השלטון המקומי והמערכת הרפואית, העבודה עם מנהלים בארגונים עסקים וחינוכיים מוכרת לי היטב.

אחד הנושאים שאני מתמקד בו בעבודתי היומיומית פיתוח יכולתם של צוותים "לעבוד טוב יותר ביחד".

"לעבוד" = לקדם מטרות חשובות ולהגיע לתוצאות.
"טוב" = לעבוד על הדברים הנכונים, בצורה איכותית ואפקטיבית.
"יותר" = שיפור, למידה והתפתחות מתמידים, ביחס למקום שנמצאים בו.
"ביחד" = בעבודת צוות, באווירה בונה ומהנה, תוך מקסום הפוטנציאל הקבוצתי.

**
לא פשוט לעבוד טוב ביחד.

רשימה חלקית של אתגרים:
– בעיות תקשורת ואי-הבנות.
– ריבוי משימות.
– מיעוט משאבים.
– מטענים שהצטברו.
– עומס מידע.
– פרספקטיבות שונות.
– קושי לקבל החלטות.
– לחץ זמן.
– בעיות אמון וקונפליקטים.
– אג'נדות שונות.
– פוליטיקה ארגונית.
– עניינים אישיים שמשפיעים על העבודה.
– עולם משתנה וסביבה דינמית.
– תחרות פנימית וחיצונית.

**
יכולתו של צוות הובלה לעבוד טוב ביחד קריטית להצלחת הארגון לאורך זמן.

בארגונים קטנים ובחברות בעלות מספר מצומצם של עובדים,
חוסר יכולת לעבוד ביחד יכול להביא לכשלון החברה ולסגירתה.
לאווירה טעונה מדי ולחוסר תפקוד יש השלכות מיידיות והרסניות.
חבר שפגשתי השבוע סיפר לי שהוא ושותפו החליטו לפרק את החברה שהקימו ביחד לפני מספר שנים.
הם חוו אתגרים שונים, לא הצליחו להגיע להסכמות והעדיפו להיפרד ולסגור את החברה למרות שהיא רווחית ושהם מאמינים במוצר.

בחברות בינוניות וגדולות, שבהן יש יותר "שומנים" ומנגנוני פיצוי,
עבודה משותפת לא מיטבית יכולה לפגוע בתוצאות הארגון, להוביל לפספוס הזדמנויות,
אי-מימוש פוטנציאל, בינוניות, אווירה עכורה ולשחיקה לאורך זמן.
אחד ממשאבי הזמן היקרים של ארגון הינו ישיבת צוות ההובלה שלו.
10 מנהלים בכירים הנפגשים לשעתיים שבועיות משקיעים 20 שעות ניהול בכיר מדי שבוע בישיבות הללו.
דיונים על דברים שאינם חשובים מספיק, קושי לקבל החלטות, חוסר אפקטיביות בשיחות סביב נושאים חשובים וקונפליקטים טעונים מסבים לארגון נזק משמעותי.

**
המשולש

אפקטיביות – איכות – אווירה

צוותים מסוימים מתאפיינים באווירה נעימה שבה לכל אחד יש מקום להתבטא, אך מתקשים להגיע לשורות תחתונות ולקבל החלטות.
צוותים אחרים מתאפיינים ביכולת ביצוע חזקה וממוקדת, שלעתים מגיעה על חשבון מגוון דיעות או חשיבת עומק בנושאים מורכבים.
ישנם צוותים המגיעים למצב של חוסר תפקוד עקב בעיות אמון המשפיעות על האווירה, על איכות הדיונים ועל מערכות היחסים.

מעטים הצוותים המצליחים לתחזק את משולש "האפקטיביות-איכות-אווירה" ברמה גבוהה:
לקיים דיונים אפקטיביים מוכווני תוצאה [אפקטיביות], 
המבוססים על שיח איכותי ועומק מחשבה [איכות] 
באווירה מכבדת ונעימה [אווירה].

מרבית הצוותים סובלים מלפחות מימד אחד שאינו מפותח דיו ואשר משפיע משמעותית על תפקוד הצוות.
**
שלבים הכרחיים לשינוי

בכדי ששינוי כלשהו יקרה, אישי או ארגוני, צריכים להתקיים שלושה מרכיבים:

1. מודעות
בכדי שצוות הובלה ישפר את תפקודו חשוב שהוא יכיר בכך שהתפקוד הנוכחי אינו מיטבי ויבין את המקומות שבהם הוא "נופל".

2. כוונה
המודעות לכשלעצמה אינה מספיקה לשינוי.
מעבר להבנה המנטלית, על הצוות לרצות להשתנות ולהתכוונן לכך.

3. יישום
הבנה וכוונה אינן מספיקות.
שלב היישום הינו הכרחי ומצריך תרגול עשיית הדברים בצורה שונה מהצורה שבה אנו מורגלים (ושאינה מספקת את התוצאות שאנו רוצים).

**
דוגמא מהשטח

לפני מספר חודשים התחלתי תהליך עם צוות הובלה של ארגון מוכר.
למפגש הראשון הצטרפתי כצופה, בעיקר כדי להכיר את הצוות וללמוד על ההתנהלות שלו בזמן אמת.
בסוף המפגש, ביקשתי את רשות הדיבור למספר דקות.
שרטטתי על הלוח 3 טורים (אפקטיביות, איכות, אווירה) וביקשתי מהמשתתפים להעריך בציון של 1-10 את כל אחד מהמימדים.
(לדוגמא: אפקטיביות – 3, איכות – 7, אווירה – 9).
כשכתבתי על הלוח את התשובות, הצטיירה תמונה חדה וברורה.
100% מהמשתתפים העניקו לאווירה ציון גבוה ולאפקטיביות ציון נמוך.
(ההערכות לגבי איכות הדיון היו שונות).

רגע לפני שסיימנו ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לחשוב על משהו אחד שהוא רוצה לעשות אחרת במפגש הבא, על מנת לשפר את אפקטיביות הישיבה מבלי לפגוע באווירה שלה.

מפגש ראשון, שלושת שלבי השינוי בפעולה:
א. הגברת מודעות (הערכות המשתתפים למשולש אפקטיביות-איכות-אווירה).
ב. חידוד כוונה (אחריות אישית של כל משתתף לשיפור המימד הנמוך).
ג. יישום (בחירת משהו מסוים לעשות אחרת במפגש הבא).
**
הזמנה לעבוד טוב יותר ביחד:

בשנים האחרונות אני מלווה צוותי ניהול המאמינים שעבודת הצוות שלהם קריטית להצלחת הארגון ושהם יכולים להוציא ממנה יותר.
הצוותים שבוחרים לעבוד איתי מעוניינים לשפר את עבודתם המשותפת, פתוחים ללמידה ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה.
במהלך עבודתנו המשותפת, תוך מיקוד בשלושת מרכיבי השינוי (מודעות-כוונה-יישום),
הצוותים מצליחים להתנהל אחרת, לפתור בעיות ולקדם מטרות חשובות תוך שיפור "המשולש" שלהם (אווירה, איכות ואפקטיביות).

ברבעון הקרוב יש לי מקום לתהליך אחד נוסף עם צוות ניהול.
משך הזמן של תהליך ממוצע הינו כרבעון, 6-8 מפגשים דו-שבועיים.

חשוב לי להדגיש:
לא מדובר בסדרת קורסים או הדרכות.
מדובר בעבודה אמיתית, תוך כדי תנועה, על נושאים מאתגרים משולחן העבודה של הצוות.
לא תמיד זה כיף או מהנה.
פעמים רבות זה מציף קשיים, מתחים וקונפליקטים.
חלק מהעניין הוא לצאת ממרחב הנוחות, לשנות הרגלים ולהתמודד באומץ עם דברים מורכבים.

אם מעניין אתכם לשמוע פרטים נוספים ולבדוק התאמה, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר.

אם אתם מכירים מנהלים בצוותי הובלה שהתהליך עשוי להועיל להם, אשמח אם תעבירו להם את המייל.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר