על תקשורת מקרבת ושימוש בכוח

תפיסת התקשורת המקרבת (הידועה גם בשם "תקשורת לא-אלימה") דוגלת בחתירה לחיבור דיאלוגי, כבסיס ליצירת טוב משותף הנותן מענה לצרכים החשובים של כולם.

אחד הפרקים המעניינים והחשובים והפחות מדוברים של גישת התקשורת הלא-אלימה,
עוסק בנושא של שימוש בכוח.

בחודשים האחרונים, תוך השתתפות באירועי המחאה מצאתי עצמי חושב על כך לא מעט.
מחאה היא סוג של הפעלת כוח.

האם ישנם מצבים שבהם חשוב להשתמש בכוח? מהם?
האם שימוש בכוח אינו בסתירה לתקשורת לא-אלימה?
כיצד ניתן להשתמש בכוח ברוח התקשורת המקרבת?

בפוסט הזה אני בוחר להציג ולחדד מספר נקודות הנוגעות בנושא של שימוש בכוח ברוח התקשורת המקרבת הלא-אלימה.

א. מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת הלא-אלימה מבחין בין שני סוגים של שימוש בכוח:
כוח לשם ענישה וכוח לשם הגנה.
הדרך להבחין ביניהם היא להתבונן בכוונה שעומדת בבסיס הפעלת הכוח.

ב. כשאנו עושים שימוש בכוח לשם הגנה, כוונתנו היא להגן על חיים או על זכויות פרט.
כשאנו עושים שימוש בכוח לשם ענישה, כוונתנו לגרום לצד השני לסבול, להתחרט ולהשתנות.

ג. ישנו הבדל תפיסתי מהותי בין שני המצבים הללו:
בשימוש בכוח הגנתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מסוג של בורות או חוסר מודעות להשלכות מעשיהם,
בעוד שבשימוש בכוח ענישתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מתוך רוע לב וכוונת זדון.

ד. המוטיביציה בהפעלת כוח לשם ענישה היא לנצח, להכניע את הצד השני ולקדם את האג'נדה שלנו.
המוטיבציה בהפעלת כוח לשם הגנה היא עצירת איום ויצירת מרחב בטוח שיאפשר חיבור דיאלוגי ליצירת טוב משותף.

ה. בכוח לשם הגנה מטרתנו היא להפעיל את הכוח המינימלי הנדרש לעצירת האיום תוך גילוי אכפתיות עמוקה גם לצד השני.
אנו רוצים לשמור על עצמנו אך להימנע ככל האפשר מפגיעה בצד השני.
אנו עדיין שואפים לפתרונות win-win ורואים בצד השני שותף ולא אויב.

ו. השאלה "מהי מידת הכוח המינימלי הנדרש" היא שאלה חשובה הנתונה לפרשנויות שונות.
מצד אחד איננו רוצים להפעיל פחות מדי כוח כי אז זה עלול להתפרש ע"י הצד השני כחולשה ויכול להוביל לפגיעה בנו בהווה או בעתיד,
ומצד שני איננו רוצים להפעיל כוח רב מדי כי מטרתנו אינה לפגוע ולהסב סבל אלא להגן ולחתור לחיבור.

חשוב להבין שבתנאים מסוימים שימוש בכוח הוא לגיטימי, נדרש והכרחי.
"מידת הכוח המינימלי הנדרש" צריכה להישקל שוב ושוב.

ז. עלינו לגלות אחריות רבה כשאנחנו מפעילים כוח.
ישנם שני מבחנים פנימיים חשובים המחדדים את ראייתנו ומסייעים לנו להבין איזה סוג של כוח אנו מפעילים:

1. מבחן הכוונה:
האם מטרתי לנצח ולהכניע או להגן ולשמור על זכויות?

2. מבחן האכפתיות:
עד כמה אכפת לי גם מהצד השני? האם אני רוצה שהוא יסבול או שיהיה גם לו טוב?
האם אני מכוון לטוב משותף או שחשוב לי שרק הצרכים שלי יתמלאו?

**
אני מקווה שהמילים הללו בעלות ערך עבורכם,
וכולי תקווה שבקרוב נמצא את הדרך לקירוב ולחיבור,
וביחד נצליח ליצור מציאות חדשה של טוב משותף ובר-קיימא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

י"א תמוז – רעלים מסוכנים

מרמור זו חומצה המאכלת את הכלי המכיל אותה
ופוגעת בכל מי שבא איתה במגע.

ציניות, שיפוטיות ורכילות הם רעלים מסוכנים.

קורבנות, בריחה מאחריות והשלכת אחריות על אחרים
הן הרסניות.

**
בכדי לשמור על עצמי אני משתדל
לפנות מתוכי את "השפכים" הללו.
בעדינות… ומבלי לשפוך אותם על אחרים.
("משתדל" היא מילת מפתח).

**
בכדי לשמור על עצמי אני משתדל
להתרחק מאנשים ששופכים את זה עלי.
("משתדל" היא מילת מפתח).

**
אם למרות שאת/ה מאלו ששופכים את זה עלי,
הקשר אתך חשוב לי, אעשה מאמץ להישאר.
במצב שכזה,
קח/י בחשבון שלא אוכל להימצא בקרבתך זמן רב מדי.
יהיה לזה מחיר.
פירוק הרעלים תובע ממני אנרגיה.
אוכל להיות חשוף לזה במידה מסוימת בלבד.
חשוב לי לשמור על עצמי.

חיים מלאים. יום יום.