"יום טוב"

לשי, אחד החברים שלי, יש "גלשן כוננות" שנמצא תמיד בקרבת מקום, במשרד או ברכב שלו.
כשיש "ים טוב" ואין לו משהו קריטי בעבודה,
שי משנה תוכניות, מזיז פגישות ומפנה כמה שעות לגלישה.
"ים טוב" הוא משהו שתלוי בטבע ובמזג האויר, כך שלא תמיד ניתן להיערך אליו מראש.
בשונה מאימון בחדר כושר או תרגול יוגה, אי אפשר לסגור עבורו זמנים קבועים ביומן בכל יום שני ורביעי ב 1600.
כשהתנאים מתקיימים והים "טוב" אפשר להגיע ולגלוש.
בכדי לעשות זאת נדרשת החלטה (אני רוצה !) ופעולה (שינוי לו"ז ונסיעה לים).

אפשר להרחיב את הרעיון של "ים טוב" ל- "יום טוב".
"יום טוב" הוא יום שמתהווים בו תנאים מתאימים שקוראים לנו לצאת מהשגרה היומיומית להפסקת פירגון של כמה שעות.
התנאים המתאימים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל יום שמש מפתיע באמצע החורף, שלג בחרמון,
נדידת ציפורים באגמון החולה או זרימה חזקה בנחלים,
והם יכולים להיות גם תנאים פנימים: חשק ורצון לטייל בטבע, לשוטט באיזה שוק נחמד,
לשבת על שפת הים עם בירה קרה וספר טוב, או לבלות בספונטניות זמן איכות עם חברה.

"יום טוב" יכול להתממש בצורות שונות,
אך בדומה ל"ים טוב" ולגלישת גלים, הרעיון המרכזי הוא לשנות תוכניות ולפנק את עצמנו בספונטניות,
מבלי להיות אפקטיביים או פרודוקטיביים, מבלי לתקתק מטלות ולקדם משימות.

טכנית, זה אפשרי ואנחנו יודעים לעשות את זה:
כשקורה משהו לא מתוכנן בחיינו שמצריך פעולה מיידית,
כמו משבר בפרויקט, מחלה של אחד הילדים, או משהו חשוב אחר,
אנחנו משנים תוכניות ומתפנים למה שמבקש את תשומת ליבנו.
העניין הוא שרובנו מרשים לעצמנו לעשות את זה רק כשמשהו "מוצדק" דורש את הנוכחות שלנו.
לתפיסתנו, "מוצדק" זה בדרך כלל משהו דחוף ורציני, על פי רוב צורך של מישהו אחר.
משהו ש"לגיטימי" לשנות בגללו תוכניות.

חשוב להתעכב על הנקודה הזו:
במקרים רבים האילוצים החיצוניים הם לא הסיבה, אלא התירוץ.
הסיבה האמיתית היא הלגיטימציה פנימית.
זה מרגיש לנו לא לגיטימי.

בשונה משי, שלו זה מרגיש הכי לגיטימי בעולם:
ברור לו שזה מגיע לו, שמותר לו להנות,
שהצרכים שלו חשובים לא פחות משל אחרים,
ושהעולם יצליח להסתדר כמה שעות בלעדיו.
אז איך מגדלים לגיטימציה פנימית..?
לא בטוח שזה כזה פשוט.

אולי מתחילים ממודעות לכך שאין לנו את זה,
ושהיינו רוצים יותר מזה.

ואז לאט לאט,
בהרבה כבוד, סבלנות, חמלה, סקרנות ואהבה עצמית,
מחפשים להתקדם בצעדים קטנים..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מעל ומתחת לקו

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנותו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אניו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בין אהבה לפחד

ישנם שני סוגי אנרגיה: אהבה ופחד.
ביטחון, שלווה, שמחה, וודאות הם מופעים של אנרגיית אהבה.
חשש, כעס, שנאה, ספק הם מופעים של אנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי רגשות: נעימים ולא-נעימים.
רגשות נעימים הם סמנים לאנרגיית אהבה.
רגשות לא נעימים הם סמנים לאנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי תנועות: בעד ונגד. 
תנועת "בעד" מחובר לרצון שמשהו יקרה.
תנועת "נגד" מחוברת לאי-רצון, או לרצון שמשהו לא יקרה.

**
ההבדל בין תנועת "בעד" לתנועת "נגד" הוא הבדל אנרגטי:
תנועת בעד היא תנועה אנרגטית של הרחבה והתפשטות.
תנועת נגד היא תנועה אנרגטית של צמצום וכיווץ.
תנועת בעד נובעת מאנרגיית אהבה שביטויה רגשות נעימים.
תנועת נגד נובעת מאנרגיית פחד שביטויה רגשות לא-נעימים.

**
פעולה הנראית זהה על פני השטח יכולה לנבוע מכוונה שונה ומאנרגיה שונה.

הבחירה לעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.
הבחירה להימנע מלעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.

דוגמא:

יובל מתלבט האם להישאר במקום עבודתו או לעזוב אותו.
הוא לא בטוח שזה המקום הנכון עבורו ושומע על חברים אחרים שמרויחים יותר במקומות אחרים.

א. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא לא בטוח שימצא משהו טוב יותר והוא חושש לוותר על מה שיש לו. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית פחד ותנועת נגד.

ב. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא מעריך את הגמישות, אוהב את האנשים ונהנה מהאתגר המקצועי.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

ג. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שנמאס לו מהמצב הקיים, מכך שלא מעריכים או מתגמלים אותו מספיק.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית כעס (מופע של אנרגיית פחד) ותנועת נגד.

ד. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שמתחשק לו לנסות כיוון אחר והוא נמשך לעיסוק מסוים או לסביבה אחרת. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

**
דוגמא נוספת:

"הישרדות" היתה לאורך שנים אחת הסדרות האהובות עלי.
למרות שבעיני רבים היא לא נחשבת לאיכותית במיוחד, נהניתי מאוד לצפות בה, בדר"כ ביחד עם בני משפחתי.

השנה, לאחר צפייה בפרקים הראשונים של העונה הנוכחית, בחרתי להפסיק לצפות "בהישרדות".

על פני השטח זוהי פעולת הימנעות, התרחקות, הפסקה של משהו.

ממה נובעת הבחירה שלי? מה שורש הפעולה?

אם הבחירה להפסיק לצפות בעונה הנוכחית נובעת מהרצון "לחנך" את ערוץ 13, או למחות על השפעה מזיקה בפריים-טיים, הרי שזוהי אנרגיית נגד המבוססת על כעס (שהוא מופע של פחד).

אם הבחירה להפסיק לצפות נובעת מרצון לנצל טוב יותר את הזמן שלי ולמלא אותו בדברים שאני נהנה מהם, הרי שזוהי אנרגיית בעד המבוססת על אהבה.

במקרה הזה יש גם וגם:
יש בי אנרגיית כעס (הנובע מהמחשבות שלי) שערוץ 13 עושה שימוש לרעה במשאבים העומדים לרשותו בכדי לקדם רייטינג.
בנוסף, יש בי אנרגיית אהבה המבוססת על הרצון להיטיב עם עצמי ועם הזמן הפנוי שלי ולבחור בחופשיות משהו שמתאים לי יותר מבין מגוון אפשרויות.

**
עפ"י עיקרון הקארמה, לאנרגיה ולכוונה הנמצאות בבסיס הפעולה שלנו, יש השפעה על הפעולה והתוצאה. 
לפעמים ההשפעה תהיה גלויה ומפורשת ולפעמים היא תהיה חבויה.

הפעולה והתוצאה נובעות מהמקור, כשם שהפרי נובע מהשורש.

תפוח הינו הפרי של זרע התפוח.
עגבניה הינה הפרי של זרע העגבניה.

הכוונה והאנרגיה הן השורש והזרע של הפעולות והתוצאות.

פעולה המונעת מאנרגיית "נגד" מבוססת פחד (או כעס), 
תהיה בעלת איכות אנרגטית של פחד (או כעס) שתבוא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בתוצאה.

איכות הפעולה והתוצאה שלי מושפעת מאיכות הכוונה והאנרגיה שלי. 
האנרגיה והכוונה שמהן אני פועל, משפיעות עלי ועל הסביבה שלי לא פחות מהדבר שאני אומר או עושה.

**
אחריות אישית

בשלב די מוקדם בחיי למדתי שאני אחראי למילים ולמעשים שלי.
בשלב מאוחר יותר למדתי שאני אחראי גם למחשבות ולרגשות שלי.
הרעיון בפוסט הנוכחי מרחיב את האחריות גם למרחב הכוונה והאנרגיה.

**
בין הטריגר לתגובה

סטיבן קובי מחדד בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
את הרעיון ש"בין הטריגר לתגובה ישנו מרחב ושבמרחב הזו טמונים החופש והעוצמה שלנו".
ההבדל בין אנשים ריאקטיביים לפרואקטיביים הוא שהראשונים "מופעלים" ע"י הטריגר ומגיבים אינסטינקטיבית בעוד שהאחרונים בוחרים את התגובה שלהם ולוקחים עליה אחריות.

השבוע התחדדה לי תובנה מרגשת:
המרווח שבין הטריגר לתגובה אינו רק המרווח שבו אנו יכולים לעצור ולבחור את הפעולה שלנו. 
זהו גם המרווח שבו אנו יכולים* לעצור, ליצור ולבחור את "שורש הפעולה" שלנו,
דהיינו את האנרגייה המחשבתית-רגשית העומדת בבסיס הפעולה.
המרווח שבו אנו יכולים לבחור להתמקד ברצוי על פני הלא-רצוי, 
באנרגית "בעד" של אהבה וקבלה, על פני אנרגית "נגד" של פחד, כעס ושנאה.

(*יכולים = יש לנו את האפשרות. 
לא בטוח שיש לנו את הרצון או את המיומנות, אבל האפשרות קיימת.)

**
בין אהבה ופחד

בשבועות האחרונים אני "משחק" עם האנרגיות שלי:
אני מתבונן בסקרנות איזו תנועה אנרגטית עומדת בבסיס מה שאני אומר ועושה:
מתי אני מונע יותר מאנרגיית אהבה ומתי אני מונע יותר מאנרגיית פחד.

עד כה יש בזה משהו מהנה, מושך ומסקרן עבורי.
מהנה, מושך ומסקרן = סימן לתנועת בעד.

בינתיים אני ממשיך…

תצטרפו…?

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הרעיונות המרכזיים בפוסט הזה מבוססים על תפיסות וחומרים ממגוון מקורות. בין היתר: 
סטיבן קובי, תקשורת מקרבת, אסתר וג'רי היקס, בודהיזם, דיפאק צ'ופרה, גארי זוקאב ולאחרונה גם סדנת "אימפקט" של מתי הרלב.

11 למידות אישיות על רצון

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

גם היום. אפילו היום. במיוחד היום.

גם היום.
אפילו היום.
במיוחד היום.

כי אני רוצה.
כי אני בוחר.
כי חשוב לי.
כי אני יכול.
כי בא לי.

ולא כי אני חייב.
ולא כי אני צריך.

גם היום.
עבור עצמי.
אולי גם עבור אחרים.

חיים מלאים. היום.

איך נותנים משוב למישהו שלא מעוניין לקבל?

איך נותנים משוב למישהו שלא מעוניין לקבל משוב?
איך מלמדים מישהי שלא רוצה ללמוד?

**
זה אפשרי בכלל…?
למה שנרצה לעשות את זה…?

חיים מלאים. היום.

את זה. דווקא את זה.

את זה

לעשות את זה.
דווקא את זה.

גם כשאף אחד לא רואה.
גם כשאף אחד לא מודע לכך שאת עושה את זה.
גם אם מישהו אחר יקבל או ייקח את הקרדיט.
גם אם לא תקבל מחיאות כפיים.
גם אם לא בטוח שיעריכו את זה.
גם אם זה לא יביא לך דרגה או קידום.
גם כשאחרים אומרים לך שלא כדאי.
גם כשזה בא על חשבון דברים אחרים.
גם אם יהיו לזה מחירים.

**
את זה.
דווקא את זה.
לא מפני שאתה מוכרח,
אלא מפני שאתה רוצה.
לבחור לעשות את זה, דווקא את זה,
למרות שיש לך ברירה אחרת ואת ממש לא חייבת.

**
את זה.
דווקא את זה.
כי זה מספיק חשוב.
כי זה מרגיש לך נכון ומדויק.
כי זה מחובר לערכים העמוקים שלך.

חיים מלאים. היום.

זה מה שאתה רוצה

זה מה שאתה רוצה.
זה מה שחשוב לך.

אתה לא משתף אותי בזה
מפני שאתה לא בטוח שזה לגיטימי.
ואולי מפני שאתה חושש לפגוע בי.
או שאתה חושש לקבל ממני "לא".

**
אין לך מושג מה בדיוק אתה רוצה.
או שזה לא כל-כך משנה לך.

אולי מפני שאתה לא חושב שמותר לך.
שזכותך לרצות את זה.

חיים מלאים. היום.

עניין, יכולת, רצון, מחויבות

עניין, יכולת, רצון, מחויבות
ארבעה דברים שונים שאנשים נוטים לבלבל ביניהם.

**
המון דברים מעניינים אותנו. המון עניינים מושכים את תשומת ליבנו.
הרבה מאוד דברים אנו יכולים לשנות. להרבה מאוד עניינים אנו יכולים לתרום.
הרבה דברים אנו רוצים לשנות. על הרבה עניינים אנו רוצים להשפיע.
למעט דברים, עניינים ונושאים אנו מחויבים.
מתוך מעט הדברים שאנו מחויבים להם,
מעט מאוד חשובים באמת.
אם בכלל.

**
כשעניין, יכולת ורצון פוגשים מחויבות,
אפשר להתחיל לחגוג.

בגדול.

חיים מלאים. היום.