אנשים שאני רוצה לעבוד איתם

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שאלות אישיות

השבוע, כתבתי לעצמי חמש שאלות אישיות.

לשאלות יש כוח עצום כיון שהן משפיעות על החשיבה שלנו וממקדות את תשומת ליבנו.
כשהתשובה לשאלה ברורה או מיידית, השאלה מקבלת מענה ואנחנו ממשיכים הלאה.
כשלשאלה שאנו נשאלים אין תשובה מיידית, משהו בנו ממשיך לחפש תשובה.
כשהשאלה חשובה מספיק, היא ממשיכה לקנן בתוכנו ומפעילה תהליך חיפוש שחלקו לא-מודע.
משהו בנו ממשיך לסרוק ולחפש תשובות גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

**
השאלות שכתבתי לעצמי השבוע התגבשו בתקופה האחרונה, מתוך כמיהה לאיזשהו ריענון או התחדשות.
אולי גם מתוך געגוע למשהו שחוויתי בעוצמה בעבר, ולאחרונה קצת פחות.

1. אם כסף לא היה עניין, במה הייתי משקיע את תשומת ליבי ואת אנרגיית החיים שלי?

2. מה מתחשק לי ללמוד בתקופה הקרובה?

3. למה בא לי להתמסר ובמה בא לי להתמחות בתקופה הקרובה?

4. מה חשוב לי להכניס לחיי?

5. איזה הרגל חדש אני רוצה לפתח?

בשונה ממבחן בבית הספר, אין הכרח לענות על כל השאלות.
יש ביניהן חפיפה מסוימת וכל שאלה מדגישה משהו קצת אחר הקשור לאותו נושא.
לדוגמא, "התמחות" מכוונת למהלך של לימוד לאורך זמן, אולי בעזרת מורה או חונך,
בעוד ש"הרגל" מדגיש יותר את החיבור המעשי ליום-יום. לשינויים קטנים יכולות להיות השפעות ניכרות.

**
אני אוהב את הטכניקה הזו של שאילת שאלות, כאמצעי ליצירת תנועה פנימית וחיצונית.
ניתן להשתמש בה עם עצמנו או עם אחרים.
אין בי לחץ למצוא תשובות מהירות.
אני כותב לעצמי את השאלות ומניח אותן במקום נגיש,
חוזר אליהן מדי פעם, נותן ל"מערכת" לעבוד,
ומחכה בסקרנות לראות מה עולה ואיך זה מתפתח…

אם הפוסט הזה, והשאלות הללו מעוררים בכם משהו, אשמח לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יום הולדת 50

לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו.
הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם.
היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי.
הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל האחראי.
כשנכנסנו למשרד הוא הביט בי ואמר: "הילד לא יכול להרשם. הוא נמוך מדי."
אני זוכר עד היום את ההפתעה מהמשפט הזה ואת העצב על התרסקות החלום.
לא העליתי על דעתי שתסריט כזה אפשרי.
בתחושה שלי כבר רצתי על המגרש, מסרתי וזרקתי לסל. יכולתי ממש להרגיש את זה.
לא עזרו התחנונים של אמי או הצעקות של אבי באותו ערב על אותו מנהל, שבין היתר גם היה שכן שלנו.
קריירת הכדורסל שלי נקטעה באבחה מהירה עוד לפני שהתחילה.

**
ממש היום, 17.2.2022 מיקי ברקוביץ' חוגג יום הולדת 68.
ממש היום, גם מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 59.
מייקל ג'ורדן נולד בדיוק 9 שנים לאחר מיקי ברקוביץ'.
גם אני חוגג היום יום הולדת.
נולדתי 9 שנים בדיוק לאחר מייקל ג'ורדן.
נראה שיש משהו קוסמי ב- 17.2:
אחת לתשע שנים נולדים בתאריך הזה שחקני כדורסל אגדיים.
לפחות פוטנציאלית…

**
הבוקר בזמן טיול בוקר בשדות עם נזכרתי בציטוט של מרלו מורגאן מתוך ספרה "מסר האנשים האמיתיים" המתאר את חוויותיה עם שבט אבוריג'ינים באוסטרליה:

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.
דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.
"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו.
"לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר.
זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו.
"אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת.
רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

אני אוהב את הרעיון של חגיגה שהיא תוצר של צמיחה והתפתחות.
לא בטוח שהפכתי לחכם או טוב יותר בשנה האחרונה, אבל ללא ספק צמחתי, התפתחתי וצברתי עוד ועוד חוויות והתנסויות.
בימים האחרונים הקדשתי זמן לרפלקציה פנימית על הדרך שעברתי השנה.
מה שרואים בהסתכלות על שנה שלמה שונה ממה שרואים בפרספקטיבה יומית או שבועית.
מגוון של אירועים, חוויות, מפגשים, אתגרים ותהליכים אישיים ומשפחתיים, בבית, בעבודה, עם חברים ובעולם.
העצירות הללו להתבוננות תמיד ממלאות ומחדדות אותי.
הן מעוררות בי ענווה, הכרת תודה וחמלה.

עם הכניסה לעשור השישי של חיי אין בי פחד או בהילות על הזמן שבורח ועל תקופות חיים קודמות של יחזרו.
אני לא בטוח מה עובר על מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן היום, אבל זה בטח מאוד שונה ממה שעבר עליהם בשנות הזוהר שלהם.
החיים הללו, החיים שלי, כל-כך מלאים ולא מובנים מאליהם.
הכול בתנועה, זז, פועם ומשתנה כל הזמן.

**
לקראת סיום המסר הזה, אני רוצה לבקש מכם לשלוח לי מתנת יום-הולדת במייל חוזר:

אם במהלך התקופה שאנחנו בקשר קיבלתם ממני משהו שתרם בצורה כלשהי לחייכם, יעניין אותי לקרוא על כך.
זה יכול להיות משהו שעשיתי, שאמרתי או שכתבתי, בשיחה, במייל, בסדנה, במפגש או בכל צורה אחרת.
משהו שנגע בכם, העשיר את חייכם, היה משמעותי או סייע לכם בדרך כלשהי, בזמן האחרון או לפני שנים.
אולי אנו מכירים תקופה ארוכה ואולי רק ימים בודדים.
ייתכן שנפגשנו בעבר וייתכן שלא נפגשנו מעולם מחוץ לעולם הוירטואלי.

אנא כתבו לי רק אם ממש מתחשק לכם לעשות זאת ואתם עושים זאת מכל הלב.
לבקשה הזו אין תאריך תפוגה או מועד הגשה.
בבקשה אל תכתבו לי אם זה מגיע ממקום של "צריכיזם", "לא נעים" או משהו מהמשפחה הזו.

מה אעשה עם השיתופים שלכם?
אקרא בעיון, "אשאף" את את זה פנימה, אתן לזה לחלחל, אקח את הזמן ואחגוג בלב.
אחזיר תשובה אישית לכל תגובה ותגובה, גם אם זה ייקח קצת זמן.
מה שתכתבו לי מיועד עבורי ולא יעשה בו שימוש פומבי.

תודה רבה רבה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רפלקציה על 2020

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שני הזמנים הכי טובים לאחל שנה טובה

לפני שבעה חודשים, בשבוע יום ההולדת שלי, לקחתי לעצמי זמן ועצרתי להתבוננות על תריסר שנים
אני אוהב את עצירות הריפלקציה הללו.
אולי אפילו קצת מכור להן.

כשעוצרים להתבונן, מצליחים לראות יותר.
דברים מסוימים ששכחנו או שלא היינו מודעים להם מתגלים ומתחדדים.

אחת הנקודות המרכזיות שסימנתי לעצמי באותה עצירה היתה חוסר הוודאות.

"אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…"

**
ממש בזמן שכתבתי את המילים הללו התנודדה לה ספינת הקורונה "דאימונד פרינסס" בסמוך לחוף יוקוהומה ביפן כשעל סיפונה מספר חולים וביניהם כמה ישראלים. 
סיפור חדשותי אנקדוטלי, מעניין, רחוק ולא מאוד רלוונטי. 

באותה שבת שכשרועי ואני טיילנו בשכונה עברו לידנו אימא ובת עם מסכות פנים.
לאחר שהן חלפו גיחכנו לעצמנו בהתנשאות.
זה היה נראה לנו הזוי והיסטרי. 
בתוך פחות מחודש כבר היינו במציאות אחרת לגמרי.

כשכתבתי שאין לנו מושג, לא היה לי מושג כמה שלא היה לי מושג.

בשבעת החודשים שחלפו התעצמה בי תחושה של יראת-כבוד כלפי החיים, הדרך שבה הם מתהווים, ומה שהם מזמנים לנו.

**
רחל נעמי רמן מציעה תרגול יומי של רפלקציה בת שלוש שאלות להעמקת נוכחות וחיבור לחיים.
היא קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".

1. מה הפתיע אותי היום?

2. מה נגע בי היום?

3. מה עורר בי השראה היום?

ההנחה הסמויה בבסיס השאלות הללו היא שמשהו הפתיע אותנו, נגע בנו ועורר בנו השראה.
שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד תשומת לב.

נראה לי שאאמץ את השאלות הללו בימים הקרובים ואסתכל דרכן על שנת תש"פ שמסתיימת.

**
הרבה אנשים מאחלים "שנה טובה" עכשיו.

יש אנשים שמאחלים מתוך נימוס, כי לא נעים, או לצאת ידי חובה.
יש אנשים שמאחלים "על הדרך" בלי יותר מדי תשומת לב.
אנחנו חברים בכל-כך הרבה קבוצות, מפציצים ומופצצים מכל הכיוונים.

ה-"שנה טובה" שהכי עושה לי את זה היא אישית ומלאת כוונה.

"שנה טובה" הוא שם קוד כללי. 
מה זו "שנה טובה" עבורך?
מה זו "שנה טובה" עבור האדם שחשוב לך לברך?

קראתי פעם ששני הזמנים הכי חשובים לבקש בהם סליחה הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, והימים שבין יום כיפור לראש השנה.

באופן דומה הזמן הכי טוב לאחל למישהו "שנה טובה" זה עכשיו. מהלב. בכוונה.

גם אם עכשיו זה סוכות. או פסח. או סתם יום רגיל. 
אף פעם לא מאוחר מדי.

חג שמח ושנה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רפלקציה על תריסר שנים

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה שחשוב באמת

"במאה הקודמת ביקר תייר באמריקה אצל הרב הידוע, חפץ חיים, בפולין.
הוא נדהם למצוא את הרב יושב בחדר פשוט שהיו בו ספרים רבים, שולחן וספסל.
'אמור נא לי, רבי,' שאל התייר, 'איפה כל הרהיטים שלך?'
'איפה הרהיטים שלך?' שאל החפץ חיים.
'שלי?' תמה התייר האמריקני. 'אני רק אורח כאן.'
'גם אני,' אמר הרב, 'גם אני.' "

~ מתוך מעשיות חסידים (הציטוט מהספר "הזמנה לשקט שבפנים" מאת ג'ק קורנפילד)

**
במפגש השביעי של תכנית "7 ההרגלים" הזמנתי את המשתתפים לבדוק עם עצמם מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב שבוע טוב עבורם.

יש משהו מעניין בתרגיל הזה.
התשובה הראשונית בדר"כ כוללת רשימה ארוכה של דברים, תנאים, מטלות ומשימות.
רשימה שהיא הרבה מעבר למה שבאמת חשוב, הרבה מעבר ל"ספרים, לשולחן ולספסל."

לפני זמן מה העליתי את השאלה הזו בפני אחת המנהלות שאני מלווה.

– "מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב לשבוע טוב מבחינתך?".

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי רשימה של כ-12 דברים שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה, בבית.

– "או קיי, אז יש את 12 הדברים הללו שחשוב לך לעשות בכדי שתחשיבי את השבוע הזה כשבוע טוב," סיכמתי, "ומה אם תצליחי לעשות רק 11 מתוך ה-12? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

– "לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי. ומעבר לזה.." השיבה.

שתקתי… נתתי לאמירה הזו להדהד כמה שניות…
היא שתקה ביחד איתי, מודעת למשמעות העצובה שבתשובתה…

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.

**
חמשת החוקים של משחקים שלא ניתן לנצח בהם:

א. מטרת המשחק: לעשות הכול, כמה שיותר, באיכות מעולה ובזמן.

ב. הצלחה = 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(דברים = משימות, שיחות, פרויקטים, מערכות יחסים, מטלות ועוד).

ג. כישלון = פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(99.9% = כישלון).

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם.
ד-1. במסגרת חיפוש האשמים אנחנו מועמדים מרכזיים.
ד-2. עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן רק 3 דוגמאות.

ה. הצלחה היא רגעית בלבד.
ה-1. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה (שהרי תמיד יש עוד מה לעשות).
ה-2. לחגיגה ולעצירה אין מקום, שכן הן מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
אנשים רבים שאני מכיר משחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו.
יש כאלו שמשחקים בו לכל אורך חייהם.

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
בלקחת כמובן מאליו את שאינו מובן מאליו.
בלהתמקד בחצי הכוס הריקה.
בתוכנו מסביבנו.

לא חייבים לשחק לפי 5 החוקים הללו.
אפשר לשחק אחרת…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זמן לעצור..?

אולי הגיע הזמן לעצור קצת.
להסתכל אחורה.
לתהות.
להרהר.
לערער.

**
יכול להיות שזה לא הדבר הכי אפקטיבי.
במקום לעצור אפשר להמשיך לנוע.
לקדם עוד נושא, לעשות עוד עבודה,
לקבל עוד החלטה, לסגור עוד פינה.
גם ככה אנחנו עסוקים.
גם ככה אנחנו לא מספיקים.

**
ואולי זה דווקא כן אפקטיבי.
לגלות משהו שפספסנו.
להיזכר במשהו ששכחנו.
לשאול שאלה על הדרך.
לבדוק את עצמנו.
להקשיב.
לדייק.
לבחור מחדש.
ולהמשיך הלאה…

**
“Follow effective action with quiet reflection.
From the quiet reflection will come even more effective action.”
~ Peter Drucker

**
אני שמח על העצירה שלנו היום.
תודה שהייתם איתי שם.

חיים מלאים. היום.

איך תקראו לזה?

איך תקראו ל:

קריאת ספר במשך עשרים שעות
המביאה למחשבה חדשה אחת בלבד?

הקשבה עמוקה למישהו במשך שעה שלמה
המביאה להבנה של משהו אחד שלא הבנו עליו או עלינו?

– תשע שעות של דיוני הנהלה הממוקדים בהתבוננות ורפלקציה
אשר ניתן לסכם ברעיון מרכזי אחד בלבד שהתחדד?

**
רבים יקראו לזה חוסר אפקטיביות או מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
רבים מאמינים שאם אין החלטות מעשיות או צעדים מידיים לביצוע,
זה בזבוז זמן או חוסר מקצועיות.

אני מאמין שבכל אחד מהמקרים הללו, יש פוטנציאל עצום, לפעמים משנה חיים,
המחכה להשתחרר, להישמע, להיראות.

**
מחשבה:
יכול להיות שמעבר לכך שזה לגיטימי לקחת את הזמן ולהשקיע את תשומת הלב בפעילויות הללו,
ומעבר לכך שאנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו,

אולי אפילו… היום יותר מתמיד…אנחנו לא יכולים שלא להרשות את זה לעצמנו … ?

חיים מלאים. היום.

המכתב של באפט לגייטס

לפני כעשור בחר וורן באפט להעביר חלק גדול מהונו לקרן שיסדו ביל ומלינדה גייטס
בכוונה לעזור במתן מענה לבעיות קשות וחשובות בעולם.
ב 2 /12/2016 כתב וורן באפט לביל גייטס מכתב.
את הנוסח המקורי והמלא ניתן לקרוא בקישור הבא.
להלן תרגום מקוצר וחופשי שלי למכתב:

מלינדה וביל היקרים,

לפני כשנתיים, ציינתי 50 שנים כמנכ"ל של חברת ברקשייר.
ניצלתי את ההזדמנות לכתיבת דו"ח מיוחד לבעלי החברה.
בדו"ח התייחסתי למה שהלך טוב ופחות טוב בתקופה הזו,
למה שלמדתי ולמה שאני מקווה שיקרה בעתיד.

כפי שאתם יכולים לנחש,
אני המרוויח העיקרי מכתיבת הדו"ח.
אין כמו לכתוב משהו בכדי להגיע לבהירות מחשבתית.

חלפו עשר שנים מאז אותו יום ב 2006,
בו החלטתי להשקיע בחמישה ארגונים, וביניהם הארגון שלכם.
בדומה לתהליך שאני עברתי,
חשבתי שתיהנו לכתוב על התקופה הזו תוך התבוננות אחורה ומבט קדימה.

אני לא היחיד שרוצה לקרוא את זה.
רבים רוצים לדעת מאיפה הגעתם, לאן אתם הולכים ולמה.
אני גם מאמין שחשוב שאנשים יבינו את השוני שבין מדידת הצלחה בפילנתרופיה,
למדידת הצלחה בעסקים או בממשל.
המכתב שלכם יכול להסביר איך שניכם מודדים את עצמכם
ואיך אתם רוצים שהתוצאות שלכם תיקראנה.

הארגון שלכם יהיה תמיד במרכז תשומת הלב.
לכן חשוב, שעבודתכם תהיה ברורה ומובנת.
ואין דרך טובה יותר לעשות זאת, מאשר,
תקשורת אישית וישירה מאותם שני אנשים ששמם על הדלת.

Best to both of you,
Warren

**
מספר מחשבות בעקבות קריאת המכתב:

1. רפלקציה –
לא מילה גסה.
לא בזבוז זמן או חוסר אפקטיביות.
תהליך מרכזי ומשמעותי בהתפתחות של ארגון ושל אדם.
תהליך חיוני בהשפעה על העולם וביצירת שינוי.

**
2. דוגמא אישית –
לבקש מאחרים מה שאנו דורשים מעצמנו.

**
3. דיווח –
גם וורן באפט וגם ביל גייטס מחוייבים בדיווח.
אני מניח שבמקרה שלהם זה מתוך בחירה.
מחוייבות לדיווח מאפשרת בדיקה עצמית, חשבון נפש, למידה והתקדמות עקבית.
את התשובה המפורטת של ביל ומלינדה גייטס לוורן באפט ניתן לקרוא באתר.

**
4. מיקוד –
מתוך שוטטות קצרה באתר של גייטס ראיתי שעבודתו ומשאביו מתמקדים בשלושה תחומים עיקריים:
א. הצלת חיים.
ב. חדשנות אנרגטית.
ג. שיפור החינוך.
מיליארדים רבים של דולרים.
שלושה תחומים בלבד.
בהירות ומיקוד.

**
5. משמעות –
בזמן שחלקנו משוטטים בפייסבוק, עומדים בפקק, מתמודדים עם מחלה, בונים עסק,
צופים באח הגדול או בכדורגל, קוראים עיתונים, מעבירים את הזמן, מתכננים פיגוע,
הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, מנסים לשרוד, יוצאים לטיול וכו'
יש אנשים, ביניהם כאלו עתירי משאבים (פיננסיים, טכנולוגיים, מנטליים, ועוד…),
המנסים לתת מענה לבעיות הכי חשובות של העולם ושל האנושות.
לא רק וורן וביל.
כל יום.

**
6. מאקרו ומיקרו –
סוף השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
הווה נוכחי,
בין עבר בלתי נתפש לעתיד בלתי ידוע.
בן-אדם,
בין ענייני היום-יום "הרגילים", מחשבות ותחושות של "חול",
לבין שאלות קיומיות, פרספקטיבות רחבות, נושאים של "קודש".

**
7. עשר שנים –
באפט שלח את המכתב עשר שנים לאחר שבחר להשקיע את כספו.
עשור שלם של מחויבות ארוכת טווח קדימה.
זמן משמעותי לעשייה ולשינוי.
התבוננות אמיצה וחדה אחורה.
השבוע ביצעה קאסיני (גשושית חלל של נאס"א) משימה יוצאת דופן.
היא שוגרה למשימה הזו לפני עשרים שנים.
מה שקורה עכשיו הוא תוצר של זרעים שנזרעו לפני עשר או עשרים שנים.
מה שקורה עכשיו הוא זרע של מה שיקרה בעוד עשר ועשרים שנים.

**
8. ספרים –
באתר של ביל גייטס, לצד שלושת תחומי המיקוד (הצלת חיים, אנרגיה, חינוך)
מופיע תחום מיקוד רביעי:
"ספרים שאני קורא".
למידה והתפתחות מתמדת כדרך חיים.
קריאה והקשבה, כתחום מיקוד שאינו נופל בחשיבותו מהצלת חיים או משינוי עולם.
היום, יותר מבכל תקופה אחרת, כמעט הכול נגיש וזמין.
אם רק בוחרים בכך.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר