נשימה וכבוד למלה

אתגר קרת כותב בספרו "צנורות":

**
בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, זה מרגיש לי כמו זריקת מודעות.
בפחות ממאה מילים אתגר קרת מכניס אותנו לחוויה עוצמתית ומעביר מסר חד וברור:
במצבים מסוימים מלה אחת זה המון.

שני דברים חזקים עבורי במיוחד במשפטים הללו: נשימה וכבוד למלה.
מה עושים כשקשה לנשום?
אלו מילים אנו בוחרים להוציא החוצה? ואלו להכניס פנימה?

מילים נמצאות בבסיס המחשבות והדיבור שלנו.
המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות עלינו ועל אחרים.
חשוב לשים לב למילים שאנו בוחרים לחשוב או לבטא.
זה נכון תמיד, ובמיוחד ברגעים שקשה לנשום.

ואני מוסיף:
מלה היא אבן הלגו הבסיסית, המרכיב היסודי והבסיסי של חשיבה.
בכדי לשים לב למחשבות יש לשים לב למילים שמהן בנויות המחשבות.

**
הטקסט של אתגר קרת צוטט פעמים רבות במהלך הקורונה,
כשהיה חשש למחסור במכונות הנשמה בבתי החולים,
וכשהסתובבנו עם מסכות שהקשו על הנשימה.
לחלקנו, במיוחד אלו שחטפו חזק את הקורונה, באמת היה קשה לנשום.

גם עכשיו קשה לנשום.
לא בגלל מחלה שפוגעת בריאות או מסכה שמסתירה את הפה והאף,
אלא בגלל המחשבות על המצב, המתח, הדאגה, חוסר האונים וחוסר הוודאות.

בתקופה כזו, בשונה מבהתקף אסטמה, הקושי לנשום עלול להתבטא בעודף מילים.
כל כך הרבה מילים עפות עכשיו בכל הערוצים ולכל הכיוונים.

למילים יש כוח עצום.
הן יכולות להרים ולהוריד, ללבות שנאה או אהבה, להגביר ייאוש או תקווה.
מילים יכולות לגרום סבל או להסב אושר, לזרוע פחד או לנסוך ביטחון, להרחיק או לקרב.

במיוחד עכשיו, חשוב להכיר בכוחן ובהשפעתן של המילים שאנו משתמשים בהן או צורכים אותן.
רובנו לא יכולים להשפיע ישירות על החלטות הרמטכ"ל או קבינט המלחמה,
וגם לא על לוח השידורים של רשתות הטלויזיה או על השיחות באולפנים.

אבל יש לנו אחריות מלאה על המילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו,
ועל המילים שאנחנו מוכנים להכניס פנימה דרך הקשבה או קריאה.

תודה.

אני חושב עלייך.

איך אתה?

אני אוהב אותך.

אני כאן.

איך אפשר לעזור?

אני אתך.

בכל אינטראקציה ומפגש אנושי, בבית, במשפחה, בעבודה, ברחוב,
מלה אחת יכולה לעשות הבדל גדול.
מלה ועוד מלה ועוד מלה יוצרות מציאות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"השמיים שבתוכי"

המלצות, מתנה והזמנה

[**המסר הנוכחי מכיל המלצה על 6 ספרים, מתנה שניתן להנות ממנה, והזמנה לקורס שייפתח אחרי החגים**]

לקראת סדנה לפורום מנכ"לים שאני מתוכנן להנחות לאחר החגים,
התבקשתי ע"י המארגנים לשלוח רשימה של 5-6 ספרים מומלצים בנושאי תקשורת, הקשבה וקשר אנושי.
הם רוצים לחלוק את הרשימה הזו עם המנכ"לים, ולצ'פר כל מנכ"ל/ית בספר מתנה לבחירתם.
אני אוהב את הרעיון הזה של מתנה אישית לבחירה ושל אינטראקציה שמתחילה עוד לפני הסדנה.

בעידודם, נעניתי לאתגר של בחירת 5-6 ספרים שאני אוהב (בקלות הייתי יכול לשלוח 30),
וכחצי שעה לאחר בקשתם העברתי להם את הרשימה הבאה:

ארבע ההסכמות – דון מיגל רואיז
תקשורת לא אלימה – מרשאל רוזנברג
שיחות קשות – מיכאל צור
מושלמים כמו שאנחנו – ברנה בראון
ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבוים
שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד – סטיבן קובי

הרשימה הזו היא כמובן חלקית ואישית.
היא רלוונטית לא רק למנכ"לים אלא לכל אדם שהנושאים הללו (תקשורת, מערכות יחסים, חיים) קרובים לליבו.
זו אינה רשימה של "הספרים הכי טובים" בהכרח, ובאותה מידה הייתי יכול לשלוח ספרים אחרים.
מה שמאפיין את הרשימה הזו הוא שכל ספר בה הוא ספר שיקר לליבי, שאני מאוד אוהב,
שקראתי יותר מפעם אחת, ושהשפעתו על חיי היתה (ועדיין) משמעותית.

הספרים שברשימה שונים זה מזה, גם בסגנון וגם במסרים שלהם.
בחרתי לשלוח במיוחד משהו מגוון יחסית שיוכל להתאים להעדפות שונות.

**
"ארבע ההסכמות" לדוגמא, הוא ספר קצר במיוחד, שאפשר לקרוא את כולו בשעה או בשעתיים.
מספר הדפים שלו לא מעיד על העומק שבו ועל הטרנספורמציה שהוא יכול להוביל אליה.
יש משהו מיוחד וחזק בעיניי ביכולת לכתוב או לומר משהו משמעותי במספר מצומצם של מילים.
זה מצריך חדות וזיקוק, ביטוי של מהות עמוקה בעזרת מספר מסרים מרכזיים.

ארבע ההסכמות שדון מיגל רואיז מתאר בספרו הן:
1. "שמרו על טוהר המילה"
2. "אל תיקחו שום דבר באופן אישי"
3. "אל תניחו הנחות"
4. "עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

מה שמיוחד בהן הוא שניתן להסביר אותן בדקות ספורות או להבין אותן כבר מקריאת הכותרת,
ועם זאת ניתן להעמיק בהן, ללמוד ולתרגל אותם במשך חיים שלמים.

השבוע, תוך כדי שעשיתי סדר בחדר העבודה שלי,
מצאתי ערכת קלפים של "ארבע ההסכמות" המבוססת על הספר.
הערכה מכילה 48 מסרים מעוצבים, תמציתיים ומעוררי מחשבה (12 מסרים לכל הסכמה).
לחובבי הקלפים, מומלץ לרכוש בחנויות הספרים את קלפי "ארבע ההסכמות" ולהנות מהעיצוב המיוחד שלהם.

הנה כמה מסרים לדוגמא:

התעלמו מדעות של אנשים אחרים –
לא משנה מה אנשים עושים, מרגישים, חושבים או אומרים – אל תיקחו את זה באופן אישי.
לאנשים אחרים יהיו הדעות שלהם, ולכן כל דבר שהם חושבים עליכם, איננו עליכם אלא הוא עליהם.

אל תניחו כלום –
בכל סוג של מערכת יחסים אנחנו עשויים להניח שהאחרים יודעים מה אנחנו חושבים, ושאיננו צריכים לומר מה אנחנו רוצים.
אנחנו מניחים שהם יעשו את רצוננו מפני שהם מכירים אותנו טוב כל כך.
אם הם לא יעשו את רצוננו, אנחנו ניפגע ונחשוב: איך יכולתם לעשות את זה? הייתם צריכים לדעת.

מיטב יכולתכם משתנה כל הזמן –
מיטב יכולתכם כשאתם מתעוררים בבוקר רעננים ומלאי אנרגיה, שונה ממיטב יכולתכם בלילה כשאתם עייפים.
מיטב יכולתכם שונה כאשר אתם שמחים או מדוכדכים, בריאים או חולים.
בכל הנסיבות, עשו פשוט כמיטב יכולתכם. כך תימנעו משיפוט עצמי, התעללות עצמית או חרטה.

**
המעבר על הקלפים הסב לי כל כך הרבה הנאה,
שהחלטתי לתעד את המסרים לעצמי בצורה מרוכזת בקובץ,
כדי שאוכל לחזור אליו ולהציץ בו מדי פעם.

משהו בארבע ההסכמות ובמסרים הללו מסקרן אתכם?
רוצים לקרוא את שאר המסרים מהקלפים?
מוזמנים להשיב לי במייל חוזר ולבקש שאשלח לכם את הקובץ.
אעשה זאת בשמחה ומכל הלב.
(אני מבטיח לחזור לכל פנייה שלכם, וייתכן שייקח לי מספר ימים לעשות זאת).

ואם טרם קראתם את הספר, אל תסתפקו במסרים. רוצו לקרוא אותו !

**
לקראת סיום, הזמנה לקורס מומלץ במיוחד:

בסוף אוקטובר, ייפתח קורס חדש של "TAE – חשיבה בקצה הידיעה" בהנחייתם של דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה אני כבר למעלה מעשור וחצי, למדתי איתה מספר קורסים, ובכל פעם קיבלתי ערך עצום.
את ברוך זכיתי להכיר לפני כשנתיים, ומאז נפגשנו מספר פעמים.

ההנחה העומדת בבסיס מודל ה TAE (חשיבה בקצה הידיעה),
היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מניסיון החיים המסוים שלנו ומחוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שיש בנו ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע המובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע,
ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו, לפתח וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ו"שדה ידיעה" שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו,
ובמהלך הקורס מגלים ומגבשים את המודל בעזרת תהליך מרגש, מפתיע ומובנה.

לפני כשנתיים עברתי את הקורס הזה בעצמי, והוא היה סופר מרתק, משמעותי ומהנה עבורי.
הנושא שבחרתי להתמקד בו בפעם הקודמת היה "תהליכי התהוות (שינוי והתפתחות) מיטיבים בארגונים".
כתבתי על החוויה שלי עם סיום הקורס כשהיא עוד היתה טרייה כאן, ואתם מוזמנים לקרוא.

אני מתכוון להשתתף גם בקורס הקרוב, והפעם כאסיסטנט.
לצד העבודה שאעשה בעצמי על נושא שאבחר, אהיה שם בכדי לתמוך במשתתפים אחרים ובתהליכים שלהם.
יש בי הרבה שמחה והתרגשות על הבחירה הזו להקדיש מספר שעות בשבוע לקורס הזה,
ולהתמסר למסגרת ולתהליך המשלבים מודל מרתק ושני מנחים יוצאי דופן השונים מאוד זו מזה.

נותרו מספר מקומות בקורס, ואני מעריך שההרשמה תיסגר בקרוב (מפגש פתיחה ב 26.10).
ניתן לקרוא עוד על הקורס ולקבל את כל הפרטים בקישור הזה.

**

עד כאן להפעם. נראה שיצא קצת יותר ארוך מבדר"כ.

אם מתעורר בכם חשק לכתוב לי כמה מילים, או לשתף אותי במשהו משמעותי שקיבלתם כאן, יעניין אותי לשמוע ..

מוזמנים גם להעביר את המייל הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו. 

חג סוכות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

בדרך להצלחה

השבוע נערך משחק פלייאוף NBA בין קבוצות מילווקי באקס ומיאמי היט.
מילווקי, אלופת 2021, הגיעה לפלייאוף כפייבוריטית, אך הודחה על ידי קבוצת האנדרדוגים ממיאמי.

במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק,
נשאל יאניס אנדטוקומבו, כוכב מילווקי, האם הוא רואה בהדחה הזאת כישלון.

"אלוהים אדירים", אמר לכתב ששאל את השאלה.
"שאלת אותי את השאלה הזו גם בעונה שעברה.
האם אתה מקבל קידום בעבודה שלך בכל שנה? לא.
האם זה כישלון? לא.
בכל שנה אתה עובד בשביל להשיג מטרה כלשהי – להשיג קידום, לטפל במשפחה שלך, לטפל בהורים שלך.
תמיד יש צעדים לעבר הצלחה.
מייקל ג'ורדן שיחק 15 עונות ב-NBA, זכה באליפות בשש העונות האחרונות שלו – אז תשע העונות בהן הוא לא זכה היו כישלון?

אין כישלון בספורט.
יש ימים רעים ויש ימים טובים יותר.
לפעמים זה לא התור שלך.
זה ספורט.
השנה קבוצה אחרת תזכה.
בעונה הבאה נחזור וננסה להיות טובים יותר, בתקווה שנוכל לזכות.
ב-50 השנים שעברו מ-1971 עד 2021 בהן המועדון לא הצליח לזכות באליפות – זה היה כישלון? לא!
אלו היו שלבים בדרך לזכייה.
זכינו פעם אחת, ואני מקווה שנעשה את זה שוב בעתיד."

**
הראיון הזה נערך דקות ספורות לאחר המשחק, כשיאניס עדיין נסער מאוד מההפסד.
תגובתו של יאניס הזכירה לי את אמירתו המפורסמת של ויקטור פרנקל,
שורד מחנות הריכוז ואבי תורת הלוגותרפיה, מתוך ספרו "האדם מחפש משמעות".

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרווח.
במרווח הזה אנו יכולים לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו".

ההפסד של מילווקי ושאלת העיתונאי מייד לאחר המשחק הם גירויים חזקים.
יאניס בחר את תגובתו.

**
אם הייתי נדרש לבחור רעיון מרכזי אחד,
שאותו אני מתחייב לתרגל שוב ושוב כל חיי,
בסבירות גבוהה הייתי בוחר להתמסר לרעיון הזה של פרנקל:
לזהות את המרווח שבין הגירוי והתגובה,
לקחת אחריות ולבחור את התגובה שלי.

**
לסיום, ציטוט שאני אוהב מספרה של אליזבט גילברט "קסם גדול", שמתחבר לנושא של כישלון והצלחה:

"ישנה שאלה מפורסמת שמופיעה, כך נראה, בכל ספר מודעות שנכתב אי פעם:
מה הייתם עושים אילו הייתם יודעים שאינכם יכולים להיכשל?

אבל אני תמיד הסתכלתי על זה אחרת.
אני חושבת שהשאלה הנוקבת מכל היא זאת:
מה הייתם עושים גם אילו הייתם יודעים שיכול מאוד להיות שתיכשלו?
מה אתם כל כך אוהבים לעשות, עד שהמילים 'כישלון' ו'הצלחה' הופכות חסרות משמעות?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פוליטיקה של קורבנות תחרותית

הרב יונתן זקס ז"ל היה הוגה דעות יהודי-בריטי שכיהן כרבה הראש של בריטניה בשנים 1991-2013.
הוא כתב ספרים רבים, ביניהם "מוסריות – שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג".
הספר שנכתב לפני מספר שנים מתמקד בתופעות שמתרחשות בארה"ב ובבריטניה,
אך הכול רלוונטי לחלוטין לתופעות ולתהליכים שאנו חווים בתקופה הנוכחית.
כשקראתי את הספר הזה בשבועות האחרונים מצאתי אותו מרתק ומעורר מחשבה.
הוא יצר עבורי בהירות חשובה, איזן וקירקע אותי בתקופה הסוערת והמטלטלת הזו.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש להבחנה החדה שהרב זקס מציע בנוגע ל-3 המושגים הבאים:
"ליפול קורבן", "להיות קורבן" ו-"פוליטיקה של קורבנות".

להלן מספר ציטוטים נבחרים מתוך הספר:

ליפול קורבן ולהיות קורבן

הסבל הוא אוניברסלי, אבל הקורבנות היא כבר בחירה.
יש הבדל בין נפילת קורבן לבין קורבנות.
כולנו עלולים ליפול קורבן בשלב מסוים.
נסבול מהתעמרות, מפציעה, ממזל רע או מכישלון.
אנחנו חיים בחשיפה לכוחות שמעבר לשליטתנו.
הנפילה-קורבן באה מבחוץ.
אבל הקורבנות באה מבפנים.
"אף אחד לא יכול להפוך אותך לקורבן, רק אתה יכול."

**
הדרך היחידה להיוושע מן הקורבנות היא לסרב להגדרה העצמית הזאת.
בטווח הארוך שום דבר טוב לא יצמח ממנה.
היא מחלקת אותנו לקורבנות ולמדכאים – ואנחנו תמיד הקורבנות, והאחרים הם תמיד המדכאים.

**
תמיד יש בחירה.
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל תמיד אנחנו יכולים לבחור איך להגיב.
המאורעות אינם מגדירים אותנו.
להרשות לעצמנו שכך נוגדר פירושו למסור לאחרים את הריבונות על חיינו.

**
איך יכול אדם להיות קורבן אך לא לראות עצמו ככזה – וזאת בלי לחטוא בהכחשה או בהשכחה?
התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש.
לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה.
אדם יכול לשאול "למה זה קרה?", כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר,
אך הוא יכול גם לשאול "מה עושים?", כלומר להביט קדימה,
לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט לאור זאת על נקודת היעד העתידית שלו.

יש הבדל הרה גורל בין השניים.
כי את העבר איננו יכולים לשנות, אך את העתיד – כן.
המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו.
המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כסוכן מוסרי בעל יכולת בחירה,
המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו.
אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות,
אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם,
והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית.

**
הפוליטיקה של הקורבנות

ישנם קורבנות.
ישנו עוול ודיכוי, קיפוח והדרה ובעבר היו נתונות קבוצות שלמות –
יהודים, שחורים, צוענים, נשים, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים –
לשעבוד, לדחיקה לשוליים, ליחס מפלה ולהתעלמות.
בעוולות הללו יש להילחם עד חורמה.

הדבר המסוכן הוא אחר:
הפוליטיזציה של הקורבנות, כלומר העתקתה מיחידים לקבוצות ומשם אל הזירה הציבורית.
בכל עידן יש קורבנות, וחובתנו לעזור להם.
החדש והמסוכן הוא תרבות הקורבנות.
יש בה טשטוש של הגבול בין האישי לפוליטי.

**
כאשר רגשות פרטיים נעשים חלק מההגדרה העצמית של הקבוצה,
וכאשר קבוצות תובעות מן המדינה שתפעל לריפוין, נולדת פוליטיקת הזהות.
זה מוביל לפוליטיקה של קורבנות תחרותית.

**
הביטו בכל אזור עימות בעולם ותמצאו שכל אחד מן הצדדים רואה את עצמו כקורבן, ועל כן חף מפשע, ואת הצד האחר עושה הרע.
זה מרשם לעימות נצחי ולאכזבה מתמדת.
נותרים רק טינה, זעם ותשוקת נקם, והללו אינם משיגים דבר לבד ממעגל בלתי נגמר של מעשי תגמול.

**
עד כאן הציטוטים.

להלן מספר נקודות מפתח שאני מאמץ לעצמי מדבריו של הרב יונתן זקס:

– אני מכיר בכך שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. גם אני יכול "ליפול קורבן" (להיפגע בצורה כלשהי).

– כשזה קורה, חשוב לא להתכחש לכך. לתת לזה מקום ואם צריך לכאוב ולהתאבל.

– לא לתת לכך להגדיר אותי או את זהותי. זה משהו שקרה לי ולא משהו שאני.

– כשנעשה לי עוול, אשאף לפעול לתיקונו מתוך כוונה לתת מענה לצרכים החשובים שלי.

– לא אתמקד בנקמה או בפעולת תגמול שכוונתן להעניש את האחר או לפגוע בו.

– פעולותיי עלולות לפגוע באחר גם כשאיני מתכווון לכך. עלי לפעול לתיקונן כשזה קורה.

– "תרבות הקורבנות" מופעלת סביבי בצורה מניפולטיבית על ידי גורמים פוליטיים שונים.

– פוליטיקת הקורבנות המניפולטיבית הזו משפיעה גם עלי ועל תפיסותיי. אינני חסין.

– ברצוני לצמצם את השפעתה עלי ככל האפשר:
להטיל ספק בהכללות הקבוצתיות ולשאוף למפגש אישי ולחיבור אנושי מעבר להגדרות ולזהויות.

**

עד כאן מספר מחשבות שלי.

מה דעתכם..?

איפה הציטוטים/מחשבות הללו פוגשים אתכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפטים של אנשים אחרים

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הבחירה

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרגלים

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"קל"

לדרך שבה אנו חושבים ומסתכלים על דברים יש השפעה גדולה עלינו.
הגדרה פשוטה מזוית קצת אחרת יכולה להוביל לשינוי תפיסתי והתנהגותי.

הנה דוגמא להגדרה של ג'ים רוהן למה נחשב "קל" (Easy) בעיניו.
נחשפתי אליה לפני מספר שנים והיא נחקקה בי מאז.

עפ"י ג'ים רוהן, משהו ש"קל" לעשותו הוא משהו שאנחנו יודעים מהו,
ושאם נעשה אותו הוא יקדם אותנו למטרתנו.
הדגש הוא על הבהירות בנוגע לדבר שיש לעשותו.

לדוגמא:
איך ניתן לשפר את הבריאות שלנו?
להפסיק לעשן ולהקפיד להתעמל שלוש פעמים בשבוע.

איך אפשר לטפח מערכת יחסים?
לבלות זמן איכות ביחד, לפרגן ולהקשיב.

למה זה "קל"?
כי ברור לנו מה צריך לעשות.
זה קל יותר ממצבים שבהם אין לנו בהירות בנוגע למה שצריך לעשות,
כמו למשל בעיה שאיננו יודעים כיצד לפתור, או מחלה שלא ברור איך נכון לטפל בה.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קשה לנו ואנו מאמינים בכך, הוא באמת קשה.
"קשה לי לבקש העלאת שכר", "קשה לי להתנתק מהפייסבוק".

באופן דומה, כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קל ואנו מאמינים בכך, הוא הופך להיות קל, או קל יותר.
חשוב להדגיש שלא כל דבר "קל" יגיע בהכרח בזרימה נטולת מאמץ.
יכול להיות משהו שהוא גם "קל" ושגם נידרש להשקיע מאמץ בכדי לעשותו.
לפני זמן מה נוצר ריחוק בין קולגה שלי לביני, בעקבות מחלוקת שהתפתחה בפגישה בינינו.
באותה פגישה אמרתי משהו שהצטערתי עליו, וגם יצאתי מתוסכל ממשהו ששמעתי ממנו.
מה כדאי לעשות בסיטואציה כזו?
ליזום שיחה פתוחה, קשובה וכנה ליצירת בהירות וניקוי מטענים.
זה "קל" כי ברור לי מה ישפר את המצב, וזה לא קל כי באותה נקודת זמן חוויתי מועקה ומתח.

**
למה אנחנו לא עושים משהו אם "קל" לעשותו?
האבחנה של ג'ים רוהן לשאלות הללו משעשעת וגאונית כאחד:
"כל מה שקל לעשות, גם קל לא לעשות."

קל להתעמל שלוש פעמים בשבוע, וקל יותר להמשיך לישון או לרבוץ על הכורסא.
קל לבקש העלאת שכר, וקל יותר לא לבקש.
קל להתנתק מהפייסבוק, וקל יותר להמשיך לשוטט בפייסבוק.
קל ליזום שיחה ליישור הדורים, וקל לא פחות להימנע משיחה כזו.
קל להפסיק לעשן, וקל יותר להמשיך לעשן.

**
כשמשהו שאני שומע נחקק בי, מסקרן אותי להבין מה עושה אותו כה משמעותי עבורי.
ניסיתי לחשוב מה יש בהגדרה הזו של ג'ים רוהן שתופס אותי.

אני מוצא פה שלוש נקודות חשובות:

א. פשטות ובהירות:
כמעט בכל רגע נתון אני יכול להגיד אם משהו ברור ("קל") או שאינו ברור.
זה ממקד ועוזר להפחית את המורכבות והסיבוכיות.

ב. אחריות:
אם ברור מה חשוב לעשות עכשיו, יש לי אחריות להוציא את זה לפועל.
אם זה עדיין לא ברור, יש לי אחריות להמשיך לחפש.
אפשר להפסיק לחפש תשובות כתירוץ להימנעות מפעולה.

ג. חמלה:
התובנה שכל מה שקל לעשות גם קל לא לעשות,
עוזרת לי לפתח חמלה ולהפחית שיפוטיות והלקאה עצמית.
יכול להיות משהו "קל" שהוא קשה ומורכב עבורי, ולא אעשה אותו.

כשזה קורה, עדיף שאומר לעצמי:
"ברור לי מה חשוב לעשות" + "זה באחריותי" + "קשה לי ואני לא עושה זאת עדיין",
מאשר שאספר לעצמי סיפורים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר