תגית: פמה צ'ודרון

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
זה פשוט כך.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות.
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר החשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
יתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה. "

~ מתוך "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון.

**
החיים הם תהליך שינוי מתמשך ובלתי פוסק שבמהלכם אנו פוגשים וחווים מכל וכל.

במהלך יממה שלמה נפגוש גם את היום וגם את הלילה.
במהלך שנה שלמה נחווה קיץ, חורף, סתיו ואביב.

במהלך תקופה של עבודה בארגון נחווה גם הצטרפות של עובדים חדשים וגם עזיבות של עובדים קיימים,
גם פריצות דרך משמעותיות וגם מצבי תקיעות מתסכלים, גם שיתופי פעולה נעימים וגם קונפליקטים מכעיסים.

לפני מספר שבועות עשיתי בדיקות רפואיות שנתיות. התוצאות הגיעו השבוע והן תקינות.
באותו זמן הגיעו תוצאות ה CT התקופתיות של קרובת משפחה ובהן ממצא חדש ומטריד שכנראה יצריך טיפול (לאחר כשנתיים וחצי רצופות של תוצאות תקינות).
בוודאות של 100%: כשעושים בדיקות תקופתיות לאורך שנים, מתישהו נקבל תוצאות שפחות תמצאנה חן בעינינו.

האם התוצאות שקיבלנו הן "טובות" או "רעות"?
תוצאות תקינות יכולות להיות תוצר של ממצא שלא הבחינו בו.
תוצאות לא תקינות יכולות להיות קריאת השכמה המובילה לטיפול מדויק ואפקטיבי בתזמון חשוב.

**
מהמקום הנוכחי שאנו נמצאים בו קשה לעיתים לראות את התמונה הרחבה.

במבט מהצד, או בפרספקטיבה של מספר שנים, קל יותר להבחין בהתפתחות ובהתהפכות של האירועים והמצבים.

לפני כחודשיים ליוויתי עובד שפוטר בהפתעה מעבודתו.
הוא היה נסער ופגוע מאוד, הרגיש שנעשה לו עוול וחשש מהעתיד התעסוקתי-כלכלי שלו ושל משפחתו.
לפני מספר ימים קיבלתי ממנו עדכון משמח: הוא מצא תפקיד משמעותי ומרגש במקום עבודה חדש ובתנאים טובים יותר.

האם הפיטורים ממקום עבודתו הקודם מיטיבים או מזיקים לו ולמשפחתו בטווח הארוך?
תלוי מתי שואלים ואיך מסתכלים על זה.

**
מספר דברים שאני לוקח לעצמי מהטקסט הזה של פמה צ'ודרון:
– לזכור שהחיים הם תמיד גם וגם.
– לזכור שבכל יום נתון יש תמיד גם וגם.
– להיות מודע לנטייה האנושית שלי לתייג דברים ולהעדיף מצבים ועם זאת להתייחס בספקנות למחשבות-אמונות-וודאות שלי.
– להמשיך לפתח מיומנויות של העצמת חגיגה ושמחה לצד נוכחות עם קושי.
– להמשיך להתאמן בלהיבהל או להילחץ פחות כשדברים מתפתחים לא כפי שרציתי.

מה עולה לכם? מה אתם לוקחים מכאן?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון

**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.

חיים מלאים. היום.

מפות שטח מלמדות אותנו על שטח.
מפות תודעה מלמדות אותנו על תודעה.
מפות הן לא השטח עצמו, לא התודעה עצמה.
מפות מאפשרות לנו להתמצא יותר טוב בשטח שאנו משוטטים בו.
להבין קצת יותר את המקום שאנו נמצאים בו.

באחד הפוסטים הקודמים, הזכרתי את העיקרון ה-26 
שהתייחס לארבעת "התחומים הקורנים" (כך הם מכונים): טוב לב אוהב, חמלה, אושר ושלווה.
בשבוע שעבר נתקלתי במפה המתייחסת לתחומים הללו.
זוהי מפה תודעתית המתייחסת לארבעת התחומים (או "האיכויות הבלתי מוגבלות")
ומסייעת להבחין בינם לבין האויבים הקרובים והרחוקים שלהם.

הרי היא לפניכם.
המפה והציטוטים מתוך "המקומות שמפחידים אותך" מאת פמה צ'ודרון:

**
לפגוש את האויב

"מהות הגבורה היא לחיות ללא הונאה עצמית. 
אך בחינה עצמית כנה של מעשינו אינה דבר קל לביצוע. 
כשאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו, בהתחלה אנחנו חשים מבוכה ומרגישים לא בנוח. 
דרך תרגול התבוננות עצמית בהירה ויציבה אנחנו רואים דברים שהיינו מעדיפים לא לראות, 
כמו שיפוטיות, קטנוניות ויוהרה. 
אלא אינם חטאים. 
אלה התניות זמניות של התודעה, והן ניתנות לשינוי. 
ככל שנלמד להכיר אותן, כך הן יאבדו מכוחן. 
בדרך זו אנו לומדים לתת אמון בפשטות של הטבע הבסיסי שלנו, המשוחרר מן המאבק בין טוב לרע.

כלוחמים אנחנו מתחילים לקחת אחריות על חיינו. 
אנחנו נושאים איתנו מטען רב שכבר אינו משרת אותנו יותר. 
האימון מעודד אותנו לפתוח את התיקים שלנו ולראות מקרוב מה יש בתוכם. 
בעשותנו זאת אנחנו מתחילים להבין שחלק גדול ממה שאנו סוחבים איתנו, אינו נחוץ עוד.

ישנן הנחיות מסורתיות שתומכות בנו בתהליך זה המתייחס לארבע האיכויות הבלתי מוגבלות. 
לאויב קרוב יש דמיון לאחת מארבע האיכויות הללו, אך במקום לשחרר אותנו לחופשי, הוא מכביד עלינו והופך לנטל. 
אויב רחוק הוא היפוכה הגמור של האיכות הבלתי מוגבלת, וגם הוא כמובן, עומד בדרכנו."

**
א. נדיבות אוהבת (טוב לב אוהב)

"האויב הקרוב, או הבנה לא נכונה של נדיבות אוהבת, הוא הצמדות. 
המושג הטיבטי להנצ'ק מבטא אותו היטב. 
להנצ'ק מצביע על האופן שבו אהבה זורמת וחופשית – עלולה לסטות מן הדרך ונתקעת… 
איכות הלהנצ'ק מאופיינת בתלות בזולת ובמיקוד בעצמנו, 
כאילו טווינו את עצמנו אל תוך רשת של קושי נפשי משותף עם מישהו אחר. 
התייחסות כזו, מעצם טבעה, בולמת את ההתפתחות שלנו כבני אדם. 
מערכת יחסים המוגדרת כלהנצ'ק הופכת להיות, באופן בלתי נמנע, מקור לרוגז, 
ומעוותת את יכולתנו לראות את הדברים כפי שהם באמת.

האויב הרחוק, או ההיפוך הקוטבי של הנדיבות האוהבת, הוא השנאה או הסלידה. 
חסרונה הבולט של הסלידה הוא תחושת הבידוד שהיא מעוררת בנו. 
היא מחזקת את האשליה שאנו נפרדים. 
אלא שממש בתוך הנוקשות והחום של השנאה, נמצאת הנקודה הרכה של הבודהיצ'יטה.
הפגיעות שלנו שנחשפת בעימותים קשים, היא שגורמת לנו להיסגר."

**
ב. חמלה

"לחמלה יש שלושה אויבים-קרובים: רחמים, הצפה וחמלה של טפשים. 
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שרחמים או חמימות מקצועית הם חמלה אמיתית. 
כשאנחנו מזדהים עם תפקיד המושיע, אנו רואים את הזולת כחסר אונים. 
במקום לחוש את כאבו, אנו מפרידים את עצמנו. 
אם הייתם פעם בצד שקיבל רחמים, אתם יודעים כמה זה יכול להכאיב. 
במקום להרגיש חמימות ותמיכה, כל מה שאנו מרגישים הוא ריחוק. 
הצפה היא תחושת חוסר אונים. 
אנחנו חשים שלנוכח סבל כה רב דבר לא יוכל לעזור. 
הייאוש מרפה את ידינו… 
כאשר כאבו של מישהו מעורר בנו פחד, אנו מתכנסים פנימה ומציבים קירות הגנה. 
אנחנו חרדים מפני שאנו חשים שאיננו יכולים להתמודד עם הכאב. 
לפעמים עלינו לראות בחרדה זו סימן לחוסר המוכנות שלנו להיפתח עד כדי כך. 
אם איננו מסוגלים להפנות את תשומת הלב שלנו, 
ייתכן שנוכל להרפות מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולחוש את אנרגיית הכאב בגופנו ולו לרגע,
מבלי לאבד את העשתונות או לסגת. 
ואם כל הדרכים הללו אינו אפשריות, 
אנו מתייחסים בחמלה אל המגבלות הנוכחיות שלנו, וממשיכים הלאה. 
האויב הקרוב השלישי של חמלה הוא חמלה של טפשים. 
מדובר כאן בהימנעות מעימות תוך שמירה על תדמיתנו, והקפדה על נדיבות וטוב לב, 
במקום שבו יש לומר 'לא' נחרץ. 
משמעות החמלה אינה רק 'להיות טוב'. 
כשאנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים תוקפנית, עלינו להציב גבולות ברורים. 
הדבר הנדיב ביותר שאנו יכולים לעשות למען כל המעורבים בדבר הוא לדעת מתי לומר 'די'.

האויב הרחוק, או היפוכה הקוטבי של החמלה, הוא האכזריות. 
כשאנחנו מגיעים לגבול היכולת שלנו לסבול, האכזריות מגינה עלינו לפעמים מהפחד שלנו מכאב…
אנחנו מגנים על הפגיעות והפחד שלנו בעזרת קשיחות. 
אם לא נבחין שבעשותנו כך אנחנו פוגעים בעצמנו באותה מידה שאנו פוגעים בזולת, 
לעולם לא נשתחרר. "

**
ג. שמחה (אושר)

"האויב הקרוב של השמחה הוא התרגשות יתר. 
אנחנו יכולים ללבות את עצמנו למצב של מאניה 
ולחשוב בטעות שמעוף מעל ייסורי העולם הוא שמחה ללא תנאי. 
גם כאן, במקום להתחבר עם הזולת, התרגשות היתר מפרידה אותנו. 
שמחה אמיתית אינה תחושת אופוריה או אקסטזה 
אלא מצב של הוקרה שמאפשר לנו להיות שותפים מלאים בחיינו במלואם. 
אנחנו לומדים לשמוח במזלנו הטוב ובמזלו הטוב של האחר.

האויב הרחוק של השמחה הוא הקנאה. 
לפני שתרגלתי שמחה במזלם הטוב של אחרים, לא ידעתי שאני מסוגלת להיות כל כך קנאית.
כשגיליתי זאת הרגשתי מושפלת, בלשון המעטה. 
נדהמתי לראות באיזו עוינות התייחסתי להצלחה של אנשים אחרים. 
אולי בגלל שתרגולים אלו חושפים את מגרעותינו הנסתרות, 
אנחנו חשים לפעמים חוסר חשק לתרגל אותם, אך זוהי בדיוק הסיבה לכך שעלינו להמשיך ולהתאמן:
אנחנו צריכים לתרגל כדי לדעת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, על כל המרכיבים שלנו."

**
ד. תודעה שוות יחס (שלווה)

"האויב הקרוב של התודעה שוות היחס הוא התנתקות או אדישות. 
במיוחד בתרגול רוחני, קל לטעות ולחשוב שתלישות וריחוק מהכאוס של החיים הם שלווה מאוזנת אמיתית. 
אנחנו פתוחים, ידידותיים, שלווים ומתגאים בכך שהצלחנו להתעלות מעל לעליות ולמורדות הרגשיים שלנו. 
אם אנחנו חשים מועקה, מבוכה או כעס, אנחנו מרגישים שנכשלנו. 
אך התפרצות רגשית איננה בגדר מעידה רוחנית. 
היא המקום שבו הלוחם לומד חמלה מהי. 
זהו המקום שבו אנו לומדים להפסיק להיאבק בעצמנו. 
רק כאשר נוכל לשהות עם המקומות שמפחידים אותנו, 
השלווה שוות-היחס שלנו תהיה בלתי ניתנת לערעור.

האויב הרחוק של התודעה שוות היחס הוא הדעה הקדומה. 
אנחנו צדקניים לגבי האמונות שלנו ונוקטים עמדה מוצקה בעד או נגד אחרים. 
אנחנו בוחרים צד מסוים. החשיבה שלנו הופכת להיות חד ממדית. יש לנו אויבים. 
קיטוב זה הוא המכשול לשלוות נפש אמיתית, שהיא המקור לפעולה מלאת חמלה."

**
עד כאן המילים של פמה צ'ודרון.

בזכות הטקסט הזה יכולתי לראות השבוע ביתר בהירות כמה מהאויבים הללו.
פגשתי קנאה, רחמים, הצפה, סלידה, שנאה, דעה קדומה וניתוק בתוכי וסביבי.
לצדם פגשתי גם נדיבות אוהבת, חמלה, שמחה ותודעה שוות יחס.

קשה לבטא את זה במילים…
התחושה היא שמשהו נחווה השבוע קצת אחרת…
אולי זו האינטימיות עם האויבים שפמה מדברת עליה:

"תרגולי הלב מכינים אותנו להיכרות אינטימית עם האויבים הקרובים ועם האויבים הרחוקים. 
אנחנו מזמינים אותם לביקור באמצעות תרגול. 
כשאנחנו מכירים טוב יותר את יכולתנו הטבעית לשמוח, 
באותה מידה אנחנו לומדים להכיר גם את הקנאה ואת הכעס שלנו. 
כשאנחנו מתחילים לתרגל איך לפתוח את ליבנו, 
אנחנו מתחילים לראות בבירור את הדעות הקדומות ואת חוסר האכפתיות שלנו. 
אויבים אלו הם מורים טובים שמראים לנו שאנו יכולים לקבל את עצמנו ואת האחרים
למרות המגרעות וחוסר השלמות."

**
שתהיה שבת של שלום,
הרבה טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושלווה,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

להכיר את הפחד

"אי אפשר להיות נוכחים בהווה כל עוד אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
תוכלו להתנסות בזה ולראות איך זה משנה אתכם.
הארעיות נוכחת יותר בהווה, וכך גם החמלה, הפליאה והאומץ.
כך גם הפחד.
למעשה, כאשר אנחנו ניצבים על סף הלא נודע,
בנוכחות מלאה בהווה, בלי נקודת התייחסות,
אנחנו חווים חוסר יציבות.
במצב כזה ההבנה שלנו מעמיקה,
כאשר אנחנו מגלים שרגע ההווה הוא מקום פגיע למדי
וכי במצב כזה אפשר לחוש בו-זמנית ערעור גמור ורוך מוחלט.

אנחנו מכוונים כאן לתהליך של היכרות עם הפחד,
התקרבות על הפחד, היכולת להישיר אליו מבט – לא כדרך לפתרון בעיות
אלא כביטול מוחלט של האופן שבו נהגנו עד כה לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולחשוב.
האמת היא שכאשר אנחנו מתחילים לפעול כך באמת,
אנחנו כל הזמן נתקלים בגבולות יכולותינו.
פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות על האמת.
כאשר אנחנו מחוייבים להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים,
החוויה שלנו נהיית ברורה יותר.
העניינים מתבהרים מאוד כאשר אין לאן לברוח."

~ "להרגיש נוח עם חוסר וודאות" / פמה צ'ודרון

**
סיפורים שפגשתי אתמול.
דרמות מנופחות מבוססות פחד.
בתוכי וסביבי.

95% פחד, היצמדות ובלבול,
5% אמת ונוכחות.

אולי.
ואולי זה גם סיפור.

חיים מלאים. היום.

"מספרים לנו על הכאב שבמרדף אחר הנאה, ועל חוסר התועלת שבבריחה מפני כאב.
אנחנו שומעים על שמחת ההתעוררות, על הבנת הקשר ההדדי, 
על נתינת אמון בפתיחת לבנו ותודעתנו.
אך כמעט שלא מספרים לנו על ההימצאות במצב הביניים הזה,
שבו איננו יכולים עוד להסתפק בנחמות הישנות שלנו ממקור חיצוני, 
אך עוד לא הגענו למצב של שהייה מתמשכת בתוך תודעה שוות יחס וחמימות.

חרדה, שברון לב ורוך הם סימניו של מצב הביניים.
זה מסוג המקומות שאנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם.
האתגר הוא להישאר באמצע, במקום להיגרר למאבק או לתלונה.
האתגר הוא להניח למצב לרכך אותנו במקום להפוך אותנו לקשים ומפוחדים.
יצירת אינטימיות עם התחושה המעיקה של הימצאות-באמצע-שום-מקום 
גורמת ללבנו להיות רך יותר.
כאשר אנחנו מספיק אמיצים כדי להישאר במצב הביניים הזה, החמלה מתעוררת מעצמה.
כאשר אנחנו לא יודעים מה מתרחש, אנחנו לא מקווים לדעת, 
ואנחנו לא מעמידים פנים שאנו יודעים – אנחנו יוצרים נגישות אל החוסן הפנימי שלנו.

ואף על פי כן נראה הגיוני לשאוף להקלה כלשהי.
אם רק נוכל להגדיר את המצב כנכון או לא נכון, 
אם רק נוכל למפות אותו איכשהו, כי אז נעמוד על קרקע מוכרת.
אבל משהו זעזע את הדפוסים הרגילים שלנו, ופעמים רבות הם אינם עובדים יותר.
הישארות עם האנרגיה הנדיפה הזו הופכת בהדרגה להיות נוחה יותר מאשר החצנה או הדחקה שלה.
המקום הרך והפתוח הזה נקרא בודהיצ'יטה.
השהות בתוכו היא זו שמביאה מרפא.
היא מאפשרת לנו להרפות מהחשיבות העצמית שלנו.
כך הלוחם לומד לאהוב."

~ "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון (עמודים 168-169)

**
אני סוגר שבוע של חיים מלאים.
חיים מלאים בשלוש מסגרות: בית, בית-חולים, עבודה.
פמה צ'ודרון ו"המקומות שמפחידים אותך" מלווים אותי:

שעות מרובות בבית-החולים.
התאוששות מניתוח במשפחה. 
צעד ועוד צעד.
מנהלות. סידורים. עניינים.
תמיכה משפחתית וחברית.
נוכחות מוגברת עם אי-וודאות.
היכרות והכרת תודה לצוות מסור ואנושי.
סלט ארומה ירוק קטן שעושה הבדל גדול.

**
עבודה "שוטפת": מגוונת, מורכבת, מאתגרת.
חזרה משמחת לפעילות של חברת צוות לאחר היעדרות.
עזרה עצומה משותפה לעבודה שדוחפת פתרון לבעיה מציקה.
הוקרה מיוחדת למישהי יוצאת דופן.
חגיגות ואבל במחלקה.
הרצאת פיתוח קריירה בחברת ebay. 
נוכחות עם מורכבות ועם חוסר וודאות.

**
זמן משפחה. 
זמן בית.
יום הולדת 18 לבתנו הבכורה.
ימי שמש. 
ניצנים של אביב.
ספר מרגש, מחזק ומעורר השראה.
התענגות על קפה.
זמן עם עצמי.
אימון מתמשך.
תרגול יומיומי.

**
מצב ביניים…?

חיים מלאים בגם וגם וגם.
מעברים…
להיות בתהליך…
להיות בדרך…

"אני בסדר".

נוכחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
היום אנחנו בסדר.

את חוגגת יום הולדת 18. את בסדר.
בעוד מספר שעות תהיי בהלוויה של אחיינך. את בסדר.
את מאושפזת ומחכה לתשובות. את בסדר.
את חוזרת לעבודה אחרי היעדרות בת מספר שבועות. את בסדר.
קיבלת (או לא קיבלת) את הקידום שציפית לו. אתה בסדר.
אתה תקוע בפקק תנועה. אתה בסדר.
אתה מוכן (או לא מוכן) לפגישה. אתה בסדר.
אתה מלווה את הוריך בעניין רפואי מאתגר. אתה בסדר.
השמש זורחת והשמיים כחולים. את בסדר.
הגשם שוטף והשמיים שחורים. אתה בסדר.

חיים מלאים. היום.

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

"אלה המשקיעים עצמם בתרגול התעוררות בודהיצ'יטה נקראים בודהיסטוות או לוחמים –
לא לוחמים הורגים אלא לוחמים שנמנעים מתוקפנות וקשובים לבכיו של העולם.
לוחמי בודהיסטווה מתמודדים עם מצבים מאתגרים כדי להקל על הסבל.
הם מוכנים לפרוץ את התגובתיות האישית והרמייה העצמית.
הם מקדישים עצמם לגילוי אנרגיית היסוד הצרופה של בודהיצ'יטה.

הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט 
ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר, בתקווה לחיים נוחים ובטוחים.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מן ההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד.

תרגול הלוחם יכול להתבצע בכל מקום.
הכלים שברשותנו כוללים מדיטציה בישיבה, טונגלן, תרגול מנטרות 
וטיפוח ארבע המידות הבלתי מוגבלות, שהן טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושוויון נפש.
בעזרת האימונים הללו נמצא את רגישות הבודהיצ'יטה בצער ובהכרת תודה,
מעבר לקשיחות הזעם ולחרדת הפחד.
בבדידות, כמו גם בטוב הלב, נחשפת המקודה הרגישה של הטוב הבסיסי.
אבל בתרגול בודהיצ'יטה אין שום הבטחה לסוף טוב.
לחלופין, אותו 'אני' שמבקש למצוא ביטחון – שמבקש להיאחז במשהו – 
ילמד סוף-סוף להתגבר.

כאשר מתעורר בנו ספק אם מתאים לנו בכלל לתרגל את דרך הלוחם,
אנחנו יכולים להתעמק בשאלה הבאה:
'האם עדיף להתבגר ולהתייחס לחיים כפי שהם, או לבחור לחיות ולמות בפחד?' "

**
בדיוק היום אני חוגג יום הולדת.
הציטוט מתוך ספרה הנפלא של פמה צ'ודרון "להרגיש נוח עם חוסר ודאות"
שפרגנתי לעצמי כמתנת יום הולדת.

היום שמסתיים בעוד דקות ספורות היה יום הולדת של חיים מלאים.
ממש כמו בספרים.
נראה שה"הפקה" עשתה את העבודה שלה "כמו שצריך" 🙂

שיהיה שבוע מבורך,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר