המשפט ששינה הכול

ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,
בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,
היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.
אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.
מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.
כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,
והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,
רק הגבירו מאוד את הלחץ והפחד.
עטפתי אותה במגבת ובעזרת אחד השכנים טסנו לבית החולים שהיה במרחק 5 דקות נסיעה מאתנו.
תוך כדי עצירה בחריקת בלמים, רצתי לתוך חדר המיון כששחר (עדיין מחוסרת הכרה ומפרכסת) בזרועותיי.
אני לא זוכר מה בדיוק צעקתי,
אבל תגובת הצוות היתה מיידית, ותוך שנייה היא הושכבה על מיטה והתחילו לטפל בה.
מתגובות אנשי הצוות, ומהלחץ שראיתי בעיניהם,
יכולתי להבין שהמצב באמת חמור ושקורה פה משהו לא שגרתי שהם לא פוגשים בכל יום,
מה שבאופן טבעי רק הגביר את הלחץ והפחד שלי.

במשך מספר דקות נשענתי על הקיר מאחורי אנשי הצוות שעבדו על שחר בקדחתנות,
חסר אונים לחלוטין, בקושי עומד על רגליי, לא יודע מה לעשות ואיך לעזור,
תלוי בחסדי הצוות, אלוהים והגורל.

ואז, פתאום, הרגשתי יד על כתפי הימנית.
הסתובבתי לאחור וראיתי את מרב, השכנה שלנו מקומה שלישית.
בגלל אירועים אישיים מורכבים, היה למרב ניסיון משמעותי בעניינים רפואיים ובבתי חולים.
בעיצומו של כל האירוע האינטנסיבי הזה, היא קירבה את פיה לאוזני ואמרה לי:

"שחר שומעת אותך כל הזמן, גם כשהיא מחוסרת הכרה, וגם כשזה לא נראה ככה.
עמוד לידה, תחזיק לה את היד, ודבר אליה כל הזמן.
היא צריכה אותך צמוד אליה עכשיו."

כל חיי אכיר למרב תודה על הרגע הזה.

בזכותה, בתוך שנייה עברתי ממצב של חוסר אונים וחרדה, לעשייה.
עזבתי את הקיר שהייתי צמוד אליו, מאחורי גבם של הצוות הרפואי המטפל,
ניגשתי לצד מיטתה של שחר, שעדיין היתה מחוסרת הכרה,
נטלתי את ידה והתחלתי ללחוש לה באוזן שאני אוהב אותה,
שאני יודע שהיא חזקה וסומך על יכולת ההתמודדות שלה,
שמאיה ואני כאן איתה ושלא נעזוב אותה.
הפרכוסים המשיכו, שחר היתה עדיין מחוסרת הכרה,
והאירוע היה רחוק מלהסתיים אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
חוסר האונים פינה את מקומו ללקיחת אחריות ולתפקוד.
בזכות מרב, קיבלתי עצמי תפקיד חשוב ונדרש:
לעמוד לצד בתי, להחזיק את ידה, ללחוש לה באוזן ולהיות איתה.

לשמחתי הרבה לאחר מספר שעות המצב התייצב, שחר הפסיקה לפרכס וחזרה להכרה.
כל הבדיקות שעשינו בעקבות האירוע שללו מקרים קשים שקיוינו לא לפגוש.
(מתברר שהגוף של שחר קרס עקב חוסר במלחים).
בתוך מספר ימים שחר חזרה לעצמה, ואנחנו חזרנו הביתה לשגרה מלאה וללא כל פגיעה.

**
למרות שהאירוע הזה התרחש לפני כ-21 שנים הוא עדיין חי בי וזכור לי היטב.
השינוי שעברתי בשניה, בזכות המשפט של מרב,
נחרט בי היטב ושימש אותי מאז גם במצבים נוספים.

אני מוצא אותו רלוונטי מאוד גם לתקופה הזו, בשני מובנים לפחות:

האם באמת שחר יכולה לשמוע אותי בזמן שהיא מחוסרת הכרה?
אין בי וודאות שמה שמרב אמרה נכון.
באופן אישי אני מאמין שכן, אבל אני לא בטוח לגבי זה.
בטח יש מחקרים שיוכיחו שכן, ומחקרים אחרים שיוכיחו שלא.
זה לא כזה משנה לי,
כי גם אם רק יש סיכוי שזה נכון,
במצבים קשים אני מוכן לקחת כל צ'אנס שיש,
להיאחז בכל פיסת תקווה, לעזור לריפוי לקרות.

ברור לי מעבר לכל ספק שהרפואה לא יודעת הכול,
שיש דברים מסוימים שאין להם הסבר,
ושהפוטנציאל האנושי, ובתוכו פוטנציאל הריפוי וההתאוששות,
גדול הרבה יותר מכפי שאנו משערים.

אז אם יש סיכוי שמה שאני עושה עוזר, גם כשזה לא וודאי,
אני רוצה לעשות את המיטב שאני יכול באותו רגע עבור שחר,
או עבור אדם אחר במצב אחר.

**
ובנוסף, לצד ההשפעה שלי על שחר,
יש את ההשפעה שלי על עצמי, ופה זה ודאי.
כשאנחנו מגויסים, נכנסים לתפקיד,
נמצאים שם עבור מישהו אחר (בפעולה, בדיבור, במגע או בתפילה),
תשומת הלב שלנו עוברת להתמקד במה שאנו עושים,
ומקטינה בצורה מיידית את תחושת חוסר האונים, אי-השליטה והחרדות שלנו.

כשאנו לוחשים למישהו משהו באוזן,
יש לנו תפקיד, אחריות, יש לנו מה לעשות.
אנחנו כבר לא חסרי אונים לחלוטין שנתונים רק לחסדי הרופאים, המחלה, הגורל או אלוהים.
גם כשנראה שאין מה לעשות, תמיד יש משהו שניתן לעשות.

בתקופה הנוכחית יש הרבה מאוד אנשים, קרובים ורחוקים, שאנו יכולים להיות לצידם.
ללחוש להם באוזן.
לחבק אותם.
לסייע במשהו קטן.
להתפלל עבורם.
לשלוח להם אנרגיה מרחוק.

כשנעשה את זה, אולי נעזור להם במשהו, ובוודאות נעזור לעצמנו.

חשוב מאוד לזכור:
זה שאנחנו לא מקבלים תגובה מיידית על משהו שאנו עושים,
או שאנחנו לא רואים את ההשפעה של הפעולות שלנו,
או שאיננו בטוחים אם הן עוזרות ומשפיעות,
לא אומר שמה שאנו עושים לא משפיע או עוזר.
זה רק סימן לכך שכדאי להמשיך לעשות זאת.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כמו בומרנג

בסוף זה חוזר אלינו כמו בומרנג.
אנשים יעבדו איתנו ויתייחסו אלינו,
כמו שאנחנו עובדים איתם ומתייחסים אליהם.
לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים אנחנו למטה.
לפעמים אנו מבקשים עזרה ולפעמים מבקשים עזרה מאיתנו.

**
קשר אנושי אינו מתג שאפשר לכבות ולהדליק.
בני אדם הם לא חפצים שאפשר להשתמש בהם או להתעלם מהם.
אין דבר כזה דף חלק במערכת יחסים.
זה תמיד ממשיך מהנקודה הקודמת, אף פעם לא מתחיל מחדש.

**
מה שקורה היום נולד בעבר.
עכשיו זה בדיוק הזמן להכין את התשתית למחר.
אין דרכי קיצור או נוסחאות פלא.
יש עבודת "גינון" יום-יומית.
מה שזורעים, קוצרים.
מה שמבשלים, אוכלים.

חיים מלאים. היום.

ההר שלך, המסע שלך

העזרה שתוכל לקבל ממומחה עולמי לעיניים היא מוגבלת,
אם הבעיה שאתה מתמודד איתה היא בעיית מעיים.
הערך שתקבלי ממומחה עולמי לפסיכולוגיה יהיה מועט,
אם העניין שאת מתמודדת איתו הוא אורתופדי.

**
בשונה מהדרך שלפיה מחולקות הפקולטות באוניברסיטאות,
או הצורה שבה מאורגנות המחלקות בבתי החולים,
לאתגר שאתה מתמודד איתו אין כותרת ברורה, אחת ויחידה.
אולי אפילו לא כותרת עיקרית.
לא בטוח שאפשר להכניס אותו לקופסה מוכרת.

**
יכול להיות שגם למומחים המובילים בתחומם,
לא יהיה פתרון מובהק שיעזור לך עם העניין שלך,
בטח לא אחרי עשר דקות של שיחה.
לצפרדע שלך לא מחכה הנסיך המנשק המתאים.

**
זה ההר שלך.
קח אחריות, קח אויר.
בקש עזרה.
היה פתוח ללמידה.
המשך לטפס.
צעד ועוד צעד.

**
זה המסע שלך.
את מובילה ואת לא לבד.
המשיכי לנוע ולגלות.
את הדרך.
את עצמך.
יום ועוד יום.

חיים מלאים. היום.

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

שאת מרגישה יותר טוב.

ששיתפת אותי במשהו ושאלת לדעתי.

בייגלה זעתר.

"לקום מחוזקים" של ברנה בראון.

שעה עם עצמי.

הערנות, האדיבות והחריצות שלך.

הזמן שלנו ביחד.

תקתוק של כמה מנהלות.

ההירתמות שלכם כשביקשנו עזרה. במהירות ומכל הלב.

ההתקדמות עם העניין הזה.

להיכנס ולראות אותך יושבת איתו.

האנרגיה בצוות.

חצי יום שמזכיר שגרה…

חיים מלאים. היום.

העניין המרכזי הוא לא אנחנו

כשאנחנו חושבים איך אנחנו יכולים לעזור
ומה אנחנו יכולים לעשות
הדגש הוא יותר עלינו
ופחות על האדם האחר.

**
הכול מכוונות טובות:
אכפת לנו.
אנחנו דואגים.
באמת חשוב לנו לעזור.
אבל העניין המרכזי הוא לא אנחנו.
העניין המרכזי הוא האדם האחר.

**
במצבים מסוימים אין לנו תפקיד ראשי.
לפעמים זה זמן לפנות את הבמה.
להסכים להיות בתפקיד משני.
לדאוג למנהלות.
לפנות מרחב.
לסגור פינות.
לייצר שקט.

**
במצבים שבהם אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות
אחד הדברים החשובים הוא לנהל את עצמנו.
אם אנחנו לא יכולים לעזור, לפחות שלא נפריע.
אם אנחנו לא יכולים להקל, לפחות שלא נעמיס.
חשוב שנחזיק את חוסר האונים, הלחץ והדאגה שלנו.
שניקח אחריות על הצורך שלנו לעזור ולהיות משמעותיים.
כך שהעיסוק ברגשות ובצרכים שלנו לא יהפוך לעוד מעמסה על מישהו אחר.
כך שהאדם שצריך עזרה יוכל להתעסק יותר בענייניו ופחות בענייננו.

ואולי לנהל את עצמנו ולהתעסק בענייננו זה לא מעט.
אולי זה אפילו הרבה.

חיים מלאים. היום.

הדרך הכי אפקטיבית לקבל עזרה

הדרך הכי אפקטיבית לקבל עזרה
היא להכיר בכך שאנו זקוקים לה ולבקש אותה.

**
דרכים פחות אפקטיביות לקבל עזרה:
– לדרוש אותה.
– לצפות שהיא תגיע.
– להאשים אחרים בכך שאינם נותנים לנו אותה.
– לספר לעצמנו או לאחרים שאיננו צריכים אותה.

חיים מלאים. היום.

פשוט

"יש לי בעיה.
אני לא יכול/ה לבד.
אני צריך/ה עזרה.
את/ה יכול/ה לעזור לי?"

**
14 מילים:
– הכרה במצב.
– הכרה במוגבלות.
– מוכנות לקבל.
– אומץ לבקש.

**
כל-כך פשוט.
כל-כך לא מובן מאליו.

חיים מלאים. היום.

י"ז אלול – תודה שבחרת לבקש…

תודה שבחרת לבקש עזרה היום.
שנענית להזמנה שלי.
שאיפשרת לי להרגיש בעל ערך.
לחוות משמעות.
להיות בנתינה.

ברמה מסוימת,
אני מי שאני,
בזכות הקשר שלנו
ובזכות מי שאת.

חיים מלאים. יום יום.

י' אב – עזרה באישור בלבד

"עזרה באישור, אהבה חופשי"
אחד השיעורים החשובים שקיבלתי בלימודי הרייקי.
שיעור בענווה ובכבוד.

גם אם נראה לך שאתה יכול לסייע,
גם אם את בטוחה שאת יכולה לטפל,
עזרה – באישור בלבד.

גם במחלות קשות ומאיימות,
גם במשברים מאתגרים במיוחד,
עזרה – באישור בלבד.

ניתן להציע או לחכות שיבקשו,
בכל מקרה ובכל מצב …
עזרה – באישור בלבד.

אנחנו לא אלוהים וגם לא הסגנית שלו.
אין לנו מושג מה באמת עובר עליה ואיך המצב הזה משרת אותו.
עזרה – באישור בלבד.

כשהוא מסרב לקבל את עזרתינו,
כשהיא מעדיפה להתמודד בלעדינו –
אנחנו מכבדים אותם ומכבדים את בחירתם.

עזרה – באישור בלבד.
אהבה – חופשי וכמה שיותר.

חיים מלאים. יום יום.

ח' אב – תיאום ציפיות בחמש שורות

תיאום ציפיות לשיחה.
חמש שורות. שלוש דוגמאות.

א.
"אני רוצה לדבר אתך ולשתף אותך בכמה מחשבות.
הבקשה שלי היא רק שתקשיב ושתנסה להבין אותי.
אני לא מצפה ממך לפתרונות כלשהם (הקשבה vs. פתרונות).
וברור לי שאולי אתה רואה את הדברים בצורה אחרת ממני (הבנה vs. הסכמה).
האם מתאים לך להקשיב לי בעשר הדקות הקרובות ולנסות להבין אותי…? "

ב.
"אני רוצה לדבר אתך ולשתף אותך בכמה מחשבות.
יש לי דילמה מסוימת וחשוב לי לשמוע ממך מה היית עושה במקומי.
בשלב הזה אני לא מחפש אמפטיה, חיזוק או תמיכה נפשית.
ברור לי לגמרי שאת זה לא אני. אני משחרר אותך מכל אחריות להחלטה.
האם מתאים לך להקשיב לי בדקות הקרובות ולהגיד לי מה היית עושה במקומי…? "

ג.
"אני רוצה לדבר אתך ולשתף אותך בכמה מחשבות.
אני חווה בלבול כרגע וחושבת ששיחה אתך אולי תעזור לי.
אני לא מצפה ממך שתעשה לי סדר או או שתפתור לי את העניין.
חשוב לי רק שתהיה איתי בדקות הקרובות, תקשיב לי ותגיד לי מה אתה שומע.
האם מתאים לך להקשיב לי בחצי השעה הקרובה ולשתף אותי במה אתה שומע ורואה…? "

**
צ'קליסט תיאום ציפיות לשיחה:
– מה מטרת השיחה הקרובה ?
– מה התפקידים שלך ושלו/ה בדקות הקרובות ?
– מה היית רוצה לקבל ממי שאתך במפגש הזה ?
– האם העיתוי מתאים לשניכם ?

חיים מלאים. יום יום.