הפקח

כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,
השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.
יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,
או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,
כששמש הבוקר הנעימה והלא חמה מדי עדיין מלטפת את שנינו.

היינו שם שנינו לבד, לא מפריעים לאף אחד, חוגגים את החיים,
משוחררים וחופשיים לכמה דקות של זמן איכות מדהים, לפני שהיום מתחיל.

אולי בגלל זה, המעבר היה כל-כך חד, כשפתאום הסתובבתי וקלטתי את הפקח של העירייה מצלם אותנו.
צמצמתי במהירות טווח לכיוונו של מייקי, ששכב על הדשא בעיניים שובבות במרחק של 20 מטר ממני,
חיברתי אליו בזריזות את הרצועה וקיוויתי שהפקח שכבר התחיל להתקרב לעברנו יוותר לי הפעם.

**
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחטוף דוח. וזה ממש עצבן אותי .
אמרתי לו שאני תמיד מקפיד ללכת עם רצועה וזו פעם ראשונה שאני משחרר את מייקי לכמה דקות.
ביקשתי שייתן לי אזהרה הפעם, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול,
אבל כנראה שהיה יותר חשוב לו לעמוד במכסות שלו.
אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים בשכונה קיבלו רק אזהרות.
אולי זה בגלל שאני אשכנזי. או גבר.
אני לא בטוח שמישהו עם גוון עור יותר כהה משלי,
או מישהי שהיתה מחייכת ומתחנחנת אליו היו מקבלים ממנו את הדוח הזה באותה סיטואציה.
500 ₪ זה הרבה כסף.
היה משהו ממש אנתיפטי ולא נחמד בפקח הזה.
נכון, מייקי משוחרר וזה באמת בניגוד לחוק היבש, אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה.
זה היה באזור גדול ופתוח ללא אף אחד בסביבה, כך שזה לא באמת מפריע למישהו.

כשכבר הבנתי שהוא לא הולך לוותר לי, התעצבנתי שהוא מתעכב ומעכב אותי,
מסתבך עם המכשיר הזה שלו ולא מצליח לתפעל אותו במשך דקות ארוכות.
זה לא מדע טילים, כולה דוח.
שייתן כבר את הדוח הזה וישחרר אותי.
באיזשהו שלב, אמרתי לו שאני מאחר לעבודה, שאין לי את כל היום ושאני צריך ללכת.
שאלתי אם זה ייקח עוד הרבה זמן ואם הוא יכול לתקתק את זה כבר או לשלוח לי בדואר,
כי יש לי עוד כמה דברים לעשות היום.

**
כל המחשבות והתחושות הללו קפצו לי בצורה אוטומטית באותן שלוש או חמש דקות,
כשעמדתי שם על הדשא הרטוב ליד הפקח עם מייקי לידי.
היה לי מעניין לשים לזרימה שלהן בתוכי ולהשפעה שלהן עלי
כמו באיזה "מצעד הקורבנות" של "אכלו לי שתו לי" שבו כולם אשמים חוץ ממני.

כמובן שהאחריות המרכזית בכל הסיפור הזה היא שלי.
אני זה שבחר לשחרר את מייקי ולאפשר לו להסתובב בלי רצועה,
למרות שידעתי שייתכן שנפגוש פקחים ושזה עלול לעלות לי בדוח.
אולי הפקח לא הפגין את שיא הלבביות והחום, אבל התגובה ושפת הגוף שלי היו אפילו עוד יותר קרות וזעופות.
זה נכון שכמה אנשים בשכונה קיבלו אזהרות ולא דוח אבל הרבה יותר קיבלו דוחות, חלקם יותר מפעם אחת.

נראה לי שמה שהכי הכעיס אותי זה שבדקות המעטות שביליתי עם הפקח שיקרתי יותר מפעם אחת:
זו לא באמת הפעם הראשונה שאני משחרר את מייקי, זו פשוט הפעם הראשונה שאני נתפס.
למעשה הפעם השנייה, כי בפעם הראשונה, לפני שנה בערך, קיבלתי רק אזהרה.
והאמת היא שאני גם לא כזה ממהר. יכולתי להישאר שם עוד שתי דקות ולא היה קורה כלום.
אם הפקח לא היה מגיע כנראה שמייקי ואני היינו מתענגים על עוד רבע שעה לפחות של זמן איכות.

והמחשבות הללו על זה שהפקח עושה לי דווקא רק כי אני אשכנזי..? מאיפה הן צצו…???
אני לא בטוח מאיפה בדיוק הן הגיעו, אבל ברור לי שבבסיס שלהן עומדות דווקא השיפוטיות וההתנשאות שלי,
שלא קשורה לאדם שעומד מולי ועושה את העבודה שלו בצורה עניינית ומכבדת.

**
הבוקר, בזכות מייקי והפקח, קיבלתי הוכחה נוספת (לא שבאמת הייתי צריך אותה, יש לי מספיק כאלו),
שאני לא באיזה מקום מואר, ושעם כל הכבוד לכל מה שאני לומד, מתרגל ומלמד כבר שנים,
אני לא חסין והדרך הזו לא נגמרת לעולם.

החיים מספקים לנו אינספור הזדמנויות לתרגול.
בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים, תגובות ואירועים לא מתוכננים,
שמעוררים בנו כל מיני מחשבות, רגשות ותחושות,
המשפיעים בצורה כזו או אחרת עלינו ועל המציאות שלנו.
אי אפשר להימנע מזה וכדאי לשחרר את הפנטזיה שמתישהו זה ייעלם.

חלק מהשאלות החשובות שכדאי לשאול במצבים הללו הן איזה משקל וכמה תשומת לב אנחנו נותנים להם,
עד כמה הם מסיטים אותנו, את המחשבות ואת האנרגיה שלנו מהאנשים והדברים החשובים בחיינו,
עד כמה אנחנו לוקחים אחריות במצבים הללו, או בורחים ממנה וזורקים אותה על אחרים.

תובנה רעננה שמייקי והפקח עזרו לי לחדד הבוקר, היא שאחד הדברים המעניינים במצבים מהסוג הזה,
הוא כמה זמן לוקח לנו לעבור הלאה, לחזור ולהתמקד באנשים ובדברים החשובים בחיינו.
כמה אנרגיית חיים ותשומת לב אירוע שכזה ישאב מאתנו?
האם חצי שעה לאחר האירוע אני עדיין נהיה עסוקים בזה, נכעס על הפקח ונאשים את עצמנו?
האם זה הופך את מצב הרוח שלנו ומשפיע לנו על המשך היום? על האינטראקציות הבאות שלנו?
או שזה משהו שהיה וחלף?
שעורר בנו תסכול, כעס ושיפוטיות לכמה דקות, שלקחנו עליו אחריות והמשכנו הלאה?

נכון לרגע כתיבת השורות הללו, כחצי שעה לאחר האירוע,
הסיפור טרם נסגר במלואו כי עדיין לא שילמתי את הדוח.
הוא תלוי עכשיו בגאון על המקרר ליד הטסט לטויוטה שצריך לשלם בקרוב.
החלטתי לשמור לעירייה בחודש-חודשיים הקרובים על חמש מאות השקלים שלהם בחשבון שלי.

אבל האירוע הרגשי-אנרגטי כבר מאחוריי.
שיחררתי את הפקח, את חמש מאות השקלים ואת המחשבות-תחושות הראשוניות שעלו בי.

אני ממשיך הלאה, לאנשים ולדברים החשובים בחיי.
הרווחתי ביושר עוד שיעור חשוב (בעלות של 500 ₪) ואפילו יצאתי עם בונוס של פוסט שבועי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו

יש סרטים מסוימים שלאחר שאני צופה בהם בפעם הראשונה,
אני מקנא באנשים שטרם צפו בהם ושעומדים לעשות זאת.
זה תופס גם לגבי ספרים.
למרבית הספרים והסרטים הללו אני חוזר שוב ושוב,
נהנה מהם גם בקריאה שניה או בצפייה שלישית,
אבל הפעם הראשונה היא חוויה ייחודית שאין לה תחליף.

הסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, הוא אחד כזה.
בפעם הראשונה שצפיתי בו, ישבתי מרותק ומסוקרן לכל אורך הסרט, מתענג על כל רגע.
כשהוא הסתיים אפילו חשתי קצת עצב, כי רציתי שהוא יימשך עוד קצת.

השבוע פגשתי ספר כזה.
נתקלתי בו כבר לפני מספר שבועות בחנות ספרים כשהתלבטתי אם לקנות אותו.
קראתי את העמודים הראשונים ונמשכתי, ובסוף, לאחר התלבטות, ויתרתי עליו ולקחתי ספר אחר במקומו.
הפגישה המחודשת שלנו התרחשה השבוע כשהורדתי לעצמי גירסת שמע שלו (באנגלית) והתחלתי להאזין לו.
בלעתי אותו בשקיקה בנסיעות, בשעות השקטות של הלילה, ובכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.
אני ממש לקראת סופו, נשארו לי שלושה פרקים אחרונים, וחלק ממני מתאבל על כך שעוד רגע הוא מסתיים.

לספר קוראים "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" והוא כתוב מעניין, שנון, מצחיק, נוגע ומרגש.
לורי גוטליב, מתארת בספרה חמישה תהליכי טיפול שמתפתחים במקביל, ארבעה מהם עם מטופלים שלה,
ואחד שהיא עוברת בעצמה כמטופלת עם הפסיכולוג שלה.
כקוראים אנחנו מקבלים הצצה לחדר הטיפולים,
ולעיסוק באהבה, אובדן, סיומים והתחלות, זוגיות, הורות, התמכרויות וקריירה.

**
יש הרבה ספרים וסרטים מעולים שאני נהנה לחזור אליהם,
ועם זאת, לא הייתי מכניס את רובם לקטגוריה של "מקנא באנשים שעוד מעט יפגשו בהם לראשונה".

אז מה הופך ספר, סרט או סדרה לכזה..?
מה יש במפגש הראשוני עם "המשפחה" הזו ששונה ממפגש ראשוני עם סרטי/ספרי מופת אחרים?

עבורי יש כאן שילוב של שלושה מאפיינים:
הוא מרתק-מסקרן, הוא מהנה-מענג, והוא מפתיע.

מאפיין ההפתעה הוא זה שעושה את ההבדל.
כשאנחנו פוגשים בספר או בסרט לראשונה,
אנחנו עוברים את המסע "בזמן אמת" ביחד עם הגיבורים שלו,
מופתעים ביחד איתם מהתפתחויות בלתי צפויות,
נחשפים ביחד איתם לנקודות העיוורון שלהם ושלנו.

בסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, קבוצת חברים נפגשים לארוחת ערב.
בתחילת הסרט יש ביניהם סודות נסתרים ומערכות יחסים שעדיין לא נחשפו.
במהלך הערב, בתהליך שמתפתח בצורה יפהפייה, גם הם וגם אנחנו מגלים יותר ויותר.
הפתעת הגילוי אפשרית רק במפגש הראשוני.
כשצופים בסרט הזה בפעם השנייה, לאחר שאנחנו כבר יודעים,
נוכל לשים לב לניואנסים שהחמצנו בצפייה הראשונה לפני שידענו,
ונגלה משמעויות חדשות של משפטים או מחוות,
אך כבר לא נוכל לחוות את הפתעת הגילוי הראשונית.

מבלי לעשות ספויילרים לספר,
בתהליכים שלורי עוברת עם מטופליה ועם המטפל שלה, יש כמה רגעים מכוננים, מפתיעים ומרגשים במיוחד.
ההתגלויות הללו מחדדות מאוד את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת,
שלכולנו יש נקודות עיוורון בנוגע לעצמנו,
ושאנחנו לא באמת יודעים מה עבר או עובר על האדם שמולנו.
תוך כדי הקשבה לספר השבוע נזכרתי בהרצאה הנהדרת של סטיב ג'ובס,
שבה הוא מתאר תחנות שונות בחייו וטוען שאת הנקודות היוצרות את קו חיינו ניתן לחבר רק בדיעבד,
כי בזמן אמת אין לנו יכולת לראות אותם.

הדגש כאן הוא פחות על חוסר הוודאות "הרגיל" בחיים ועל הפער שבין התוכניות שלנו לבין מה שצופן העתיד,
אלא דווקא על מה שכבר כאן, נמצא סביבנו ואולי אפילו בתוכנו, ושאיננו מסוגלים לקלוט.
עד ש… ייפול האסימון, תתחדד התמונה, ופתאום נצליח לראות.

**
הרעיון שלכולנו יש נקודות עיוורון,
ושנקודות מסוימות בחיינו כבר מחוברות למרות שאיננו מסוגלים לראות זאת עדיין,
מעורר בי סקרנות רבה בנוגע לאלו שלי.

איזה שינוי עברתי ואני עדיין לא מבין שכבר עברתי?
על איזה נתיב ברור אני נמצא, מבלי להיות מודע לכך שאני על הנתיב הזה?
אילו חיים עתידיים נוצרים בהווה שלי, בעקביות ובהתמדה, שאני לא מצליח לראות?

**
הספר "אולי כדאי לך לדבר על זה עם מישהו",
מאפשר להתלוות לתהליכי מסע שעוברים גיבורי הספר.
אבל לצד המסע שלהם, הוא גם שולח אותנו למחשבות על חיינו,
ובעצם מעביר אותנו גם מסע משלנו.

כשאני מקשיב לספר אני לא ממהר להגיע לסופו.
אני נהנה מהדרך (גם מהקטעים המצחיקים והמרגשים, וגם מאלו הכואבים והעצובים),
משתוקק שהיא תימשך,
וחווה סקרנות ופליאה לצורה שבה היא מתפתחת.

איך אפשר לחיות את החיים באותה צורה גם מחוץ לספר?
להתענג על הדרך ועל שלל החוויות שהיא מזמנת לנו,
לצד תחושת סקרנות, פליאה ותשוקה לחיים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מה הסרטים-ספרים-סדרות שנכנסים לקטגוריית "מפגש ראשוני יוצא דופן" ?

סיפור עתיד של סב לנכדתו

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפטים של אנשים אחרים

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אפשר לנצח

תהיה בן אדם.
תהיה הגון.
אני אוהבת אותך.
אני מאמינה בך.
חשוב לעשות טוב בעולם.

איך זה לגדול בבית שבו אלו המילים שאתה שומע מאימך?
איך אתה מתפתח כאדם כשזה המסר והדוגמא האישית שאתה מקבל מהוריך?

**

הבוקר התחלתי לקרוא את ספרו של מיכאל ביטון – "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי".
מיכאל ביטון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן במשך כשמונה שנים כראש מועצת ירוחם.
שמעתי על מיכאל ועל תרומתו העצומה לירוחם מספר פעמים בעבר, אך אף פעם לא התעמקתי בו ובסיפור שלו.

למרות שאנחנו בני גיל דומה, הסיפור של מיכאל שונה מאוד מהסיפור שלי:
הוריו יוצאי מרוקו, הוריי יוצאי רומניה.
הוא גדל בירוחם, אני גדלתי בכפר סבא.
למיכאל יש שמונה אחים ואחיות, לי יש אח אחד.
לאורך השנים מיכאל מתמקד בפעילות חברתית ופוליטית, אני עובד בעיקר במגזר העסקי.

לשמחתי, יש בינינו גם מספר דברים משותפים: גם אני שמעתי וחוויתי מהוריי מילים דומות לאלו המצוטטות למעלה ששמע מיכאל מהוריו. 

**
בשבוע שעבר קראתי את ספרה של יולי נובק – "מי את בכלל?".
יולי נובק שימשה במשך כחמש שנים כמנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה".
בספרה היא משתפת באירועים, חוויות ומחשבות הן מתקופת פעילותה בעמותה והן מהשנים שלאחר מכן.

יש כאלו שעצם אזכור השם "שוברים שתיקה" מעורר בהם כעס גדול והתנגדות עצומה.
"הם מלכלכים על צה"ל בחו"ל" היא אחת האסוציאציות הראשונות שקופצת.
כשסיפרתי לבני משפחתי שאני קורא את הספר, התגובה הראשונה היתה: "למה?? הם בוגדים שפוגעים במדינה !"

למה באמת..?
למה לקרוא משהו שרחוק ממך, זר ואולי אפילו מנוגד למשהו שאתה מאמין בו?

כי בדרך כלל זה יותר מורכב ממה שנדמה לנו…

**
עשרות העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא עד כה בספרו של מיכאל ביטון מרתקים ומרגשים אותי.
ספרה של יולי נובק, עורר בי הרבה מחשבות ותחושות.

הספרים הללו מהווים עבורי צוהר שבעזרתו אני נחשף למשהו שלא תמיד נגיש ביום-יום:
שילוב של מסע אישי ואנושי שונה משלי,
לצד פרספקטיבה מסוימת על המדינה ועל החברה הישראלית.
הקריאה מאפשרת לי להבין יותר לעומק מורכבות ושונות ומלמדת אותי דברים שלא הכרתי.

חשוב לזכור שהספרים הללו אף פעם אינם אובייקטיבים:
הם מתארים מציאות מסוימת (ולא את "ה-מציאות"),
נכתבים תמיד מתוך נקודת מבט סובייקטיבית,
ובדרך כלל מגיעים עם אג'נדה כזו או אחרת.

**
לפני כתיבת הפוסט הזה, עשיתי חיפוש קצר ברשת על מיכאל ביטון.
מצאתי כתבה טריה שפורסמה לאחרונה ושקיבלה מעל למאה וחמישים תגובות.
כחצי מהתגובות מפרגנות, אוהדות ותומכות, והחצי השני מלאות ביקורת והאשמות.

מתגובות וטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר ללמוד מעט מאוד.
חבל על זמן הקריאה שלהן.

כשאדם כמו מיכאל ביטון כותב ש"אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", אני רוצה להקשיב לו וללמוד ממנו.

איך מיכאל, טל אוחנה ראשת המועצה הנוכחית של ירוחם, רותם ידלין יו"ר המועצה האזורית גזר ועליזה בלוך ראשת העיר בית שמש,
מצליחים לפתח את הערים והעיירות שלהם וליצור קירבה בין תושביהן?
איך הם מצליחים להתמודד עם שחיתות, אלימות, מורכבות ומוגבלות משאבים ולחולל שינוי משמעותי ומיטיב?
האם אפשר ללמוד מזה משהו גם לערים אחרות, ואולי מעבר לכך?

בשונה ממני, קורא וצופה מהצד, הם חיים את זה ועובדים בזה ביום יום…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רגע אחד, אדם אחד, רעיון אחד

לפני כארבע-עשרה שנים חויתי אירוע משפחתי מאתגר במיוחד.
מבלי לפרט, זה היה אירוע רפואי מפתיע ומורכב עם חוסר ודאות עצום בנוגע לאיכות חיי משפחתי בהווה ובעתיד.
לאחר ההלם הראשוני, עלתה בי לפתע ידיעה פנימית חזקה שכל מה שקרה בחיי עד כה היה הכנה לרגע הזה, ושעכשיו זה הזמן להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי, תרגלתי ופיתחתי לאורך השנים.
זו לא היתה מחשבה או פרספקטיבה שאימצתי לעצמי בכדי לתפקד טוב יותר, אלא תחושה חזקה של ידיעה פנימית שפתאום הופיעה.
לצד חוסר הוודאות והחששות, הידיעה שזה הרגע שלשמו נולדתי עוררה בי קבלה עמוקה של המצב והתרגשות עצומה ממה שמחכה לנו.

לשמחתי האירוע התפתח בצורה הכי מיטיבה שיכולתי לקוות לו.

שנים לאחר האירוע הזה קראתי בספר "מי מת" שנכתב על ידי סטפן לוין על רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

**
רחל נעמי רמן משתפת בספרה "ברכות סבי" בסיפור שסבה סיפר לה כשהיתה קטנה.
זוהי אחת הגרסאות של ל"ו הצדיקים שלפיה העולם מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
הצדיקים הללו יכולים להיות יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
אף אחד לא יודע מי הם, ואפילו הם עצמם לא יודעים שהם חלק מל"ו הצדיקים.

המשמעות היא שבכל רגע אנחנו יכולים להיתקל באחד מל"ו הצדיקים, ואולי אפילו לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שאנחנו אחד מהם.

איך הייתם מתייחסים לאדם שמולכם או לצדכם אם הייתם יודעים שהוא אחד מל"ו הצדיקים?
תארו לעצמכם למשל שהמלצר במסעדה, הקופאית בסופר, הנהג שחתך אתכם בכביש אתמול, חברכם לעבודה, בן/בת הזוג שלכם או אחד מילדיכם הוא אחד מל"ו הצדיקים.
כיצד זה היה משפיע על האינטראקציה שלכם איתו?

מה היה משתנה בהתייחסות שלכם לעצמכם אם הייתם יודעים שאתם אחד מל"ו הצדיקים?
האם אתם יכולים להיות בטוחים בודאות מוחלטת שאתם לא?

 (ניתן לקרוא את הסיפור המלא של רחל נעמי רמן כאן). 

**
סטפן לוין מדבר על חשיבות "הרגע האחד" שלשמו נולדנו ושאיננו יודעים מהו ומתי הוא יגיע.
רחל נעמי רמן מחדדת את החשיבות של מפגש עם "אדם כלשהו" שיכול להיות אחד מל"ו הצדיקים.

כיון שאיננו יודעים מי האדם, מה האירוע ומתי נפגוש אותם, עלינו לחיות בערנות ובקשב, לגלות סקרנות ולעשות את המיטב שלנו.

אני לא יודע האם באמת קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
החלק הלוגי שבי בספק אם באמת חיים בינינו שלושה תריסרים של אנשים מיוחדים שבזכותם העולם מתקיים.

אבל אולי זה לא כזה משנה.
כוחם של סיפורים הוא בהשפעתם עלינו בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון רענן לסיפור חלופי שעלה לי הבוקר הוא שאולי במהלך חיי אני צפוי לפגוש מאה אנשים או לחוות מאה רגעים מיוחדים ומשמעותיים שתהיה להם השפעה משמעותית וקריטית על חיי ועל חיי אנשים אחרים.
בדומה מה שסטפן לוין ורחל נעמי רמן מעלים, אני לא יודע מי האנשים ומה האירועים הללו.
בנוסף, אין לי מושג כמה מהאנשים הללו כבר פגשתי וכמה מהאירועים הללו כבר חוויתי בעבר, ועם כמה מהם אני צפוי להיפגש בקרוב או בעתיד.
כשאני חושב על מה שעברתי וחוויתי השבוע, יכול מאוד להיות שלפחות שלושה מהאנשים שפגשתי, הם חלק מה"מאייה" של חיי.

**
לפני מספר ימים זכיתי לשוחח עם יואב יושע במסגרת הפודקאסט שלו ושל עמותת העטלף (יוצאי שייטת 13) "ים ומלואו".
דיברנו על מגוון נושאים וביניהם אירועים משמעותיים שהשפיעו על חיי, למה חשוב לפתח מיינדסט של עצמאי גם אם אתה שכיר, תהליכי שינוי והתפתחות, כיצד להתמיד במשהו שחשוב לך, מהי גישת התקשורת המקרבת, איך לחיות חיים מלאים ועוד.

במהלך השיחה שיתפתי את יואב בתובנה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והיא ש"אין לי מושג".
לדוגמא, אין לי מושג מי קורא את המילים הללו, האם זה משפיע עליו ואיך.
כשאני מעביר סדנה לכמה עשרות אנשים אני לא באמת יודע, איך כל אחד מהם יושפע ומה הדברים המשמעותיים שהוא יקח מהסדנה, אם בכלל.
לפעמים הדבר הכי משמעותי לא יהיה בהכרח משהו שאני אמרתי אלא הערה צדדית שנזרקה לחלל האויר באחת השיחות או שיחה אקראית במהלך ארוחת הצהריים של הסדנה.
רעיון אחד או שיחה אחת בסדנה יכולים להשפיע על נתיב חיים שלם, או לא.

יש משהו "באין לי מושג" שמתחבר לרעיונות של רחל נעמי רמן וסטפן לוין:
בסדנה (וגם בחיים), תפקידי אינו להעריך ולנתח את מה שקורה לכל אחד ואחד מהמשתתפים, אלא להיות נוכח, ערני וסקרן, להחזיק כוונה ולתת את המיטב שלי.

הקלטת המפגש של יואב ושלי זמינה באפל פודקאסט, ספוטיפיי וביוטיוב.
מומלץ בחום להציץ גם בשיחות הקודמות של יואב ולעקוב אחר הפרקים העתידיים.

להאזנה באפל פודקאסט  , להאזנה בספוטיפיי , לצפייה ביוטיוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים להיות עם רגשות

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תקיעות

אחד המנהלים שאני מלווה שיתף אותי השבוע בנושא שתקוע כבר חודשים ארוכים בינו לבין המנהלת שלו.
הנושא הזה יוצר ביניהם ריחוק, שואב מהם אנרגיה ומתסכל את שניהם.
"אני לא מצליח להבין למה היא לא מגדירה בצורה ברורה את תחומי האחריות בינינו. איזו סיבה יש לה לא לעשות זאת?
זה הדבר הכי נכון לעשות במצב הנוכחי ולאחר שהיא תעשה את זה ייפתרו 80% מהקונפליקטים בינינו וביני לבין מנהלים מקבילים."

"כשאתה אומר שאתה לא מבין למה היא לא עושה זאת, האם זו שאלה סקרנית או שיפוטית?", שאלתי. "האם אתה באמת רוצה להבין? האם אתה סקרן לגבי הסיבה שזה לא קורה, או שאתה משוכנע שהיא טועה ויש לך ביקורת על חוסר התפקוד שלה?"

יש הבדל גדול בין סקרנות לבין שיפוטיות.
המילים יכולות להישמע דומה, אך האנרגיה שונה לחלוטין.

כשאנחנו סקרנים אנחנו מניחים שיש דברים שאיננו מבינים או איננו רואים ואנחנו מעוניינים להרחיב את המודעות וההבנה שלנו.
כשאנחנו שיפוטיים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים-צודקים ושאחרים טועים ולא עושים את מה שהם אמורים לעשות.

**
מתוך התקיעות הזו אני יכול להניח שלושה דברים.
שלושת הדברים הללו רלוונטיים לכל תקיעות באשר היא:

1. בוודאות יש סיבה טובה והגיונית לכך שהמנהלת לא מגדירה את תחומי האחריות.
ייתכן שיש מורכבות בלהגדיר אותם, ייתכן שהמנהלת חוששת שאם הם יוגדרו הם יעוררו אתגרים עם אנשים אחרים בארגון, שתחומי האחריות הם לא באמת שורש הבעיה, או שיש לה דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
אני לא בטוח מה בדיוק הסיבה המונעת את הגדרת תחומי האחריות, אך בוודאות יש אחת כזו, שכן אחרת הם כבר היו מוגדרים מזמן.

סקרנות כלפי הסיבה האמיתית (המדוברת או הלא-מדוברת) שמונעת מהמנהלת להגדיר תחומי אחריות יכולה להיות צעד חשוב בשחרור מהתקיעות.

2. התקיעות הזו משרתת את שני הצדדים.
גם המנהל וגם המנהלת מתוסכלים ומותשים מהתקיעות הזו שמשפיעה על מערכת היחסים שלהם ועל דברים אחרים שהם עושים.
הם משלמים על כך מחירים וזה עולה להם באנרגיה.
ועם זאת, כנראה שברמה כלשהי התקיעות הזו משרתת אותם, שכן אחרת משהו כבר היה זז ומשתנה.
יכול להיות שברמה מודעת או לא מודעת שניהם מעדיפים את המצב הקיים המוכר ממצב חדש ולא מוכר שלא ברור כיצד הוא יתפתח או מה הוא ידרוש.
ייתכן שברמה תפיסתית, עדיף לשניהם להישאר בתקיעות, ולהמשיך להחזיק בתפיסה ש"אני בסדר, והוא/היא בעייתים" או "שדברים מסוימים לא קורים בגלל התקיעות ולא בגלל משהו שאני לא עושה מספיק טוב."

גילוי הרווח ההדדי ששני המנהלים נהנים ממנו בסיטואציה הזו יכול לפתוח נקודת מבט חשובה ומשמעותית.

3. הסיבה שיש תקיעות ( במילים אחרות, שהתוצאות לא משתנות) היא שהמחשבות-מילים-מעשים לא משתנים.
על פי אחת הנוסחאות הפשוטות והעמוקות שאני עובד עימן "מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות".
אם אנחנו ממשיכים לקבל את אותן תוצאות לא רצויות זה כנראה בגלל שאנו ממשיכים לעשות את אותם דברים, לומר את אותם משפטים, לחשוב את אותן מחשבות.
אם רוצים לשנות תוצאות חשוב לשנות את התפיסה, המילים, או את המעשים שלנו.
הסדר אינו מקרי: התפיסה היא המימד העמוק, העדשה שדרכה אנו רואים ומפרשים את המציאות.
המילים והמעשים הם תוצר של המחשבות והתפיסות שלנו.

זו לא הפעם הראשונה שאני שומע מאותו מנהל על התקיעות הזו בינו לבין המנהלת שלו.
בשלושת החודשים האחרונים זה עולה בצורה כזו או אחרת כמעט בכל שיחה שנייה בינינו.
הדברים די חוזרים על עצמם.
כשגם הוא וגם היא ממשיכים לחשוב את אותן מחשבות, לומר את אותם משפטים ולהתנהל באותה צורה, הם צפויים לקבל בדיוק את אותן התוצאות.

על פי הנוסחה (מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות) מספיק שאחד מהם ישנה משהו בדרך החשיבה, ההתבטאות או הפעולה שלו, כדי שמשהו במרחב התוצאתי המשותף ישתנה.

"אם באמת חשוב לך לשחרר את התקיעות הזו," המלצתי לאותו מנהל,
"במקום להתמקד במה שהמנהלת שלך לא עושה,
נסה לבדוק בסקרנות האם יש משהו שאתה יכול לעשות אחרת בשבוע הקרוב:
להסתכל על הסיטואציה בצורה שונה, לומר משהו אחר, לפעול בדרך שעדיין לא פעלת בה."

**
סקרנות היא אחת האנרגיות החזקות והחשובות ביותר באינטראקציות אנושיות.
היא השלב הראשון של המעבר שבין ניכור לחיבור, בין שיפוטיות להבנה, בין קונפליקט לשיתוף פעולה.

– מה ההמנהלת תפסיד או מה ייפגע עבורה אם היא תגדיר את תחומי האחריות?
– מה מרוויחים שני הצדדים מהסיטואציה הזו ששניהם מתוסכלים ממנה?
– מה הצעד החדש (במחשבה, בדיבור או בפעולה) שמישהו מהם או ששניהם רוצים, מסוגלים ומוכנים לעשות במצב הנוכחי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ההכנה המושלמת לחיים

בספרו "מי מת", סטפן לוין מזכיר את רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש. 
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו, חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו, הוא שלב מעבר הכרחי המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים שלנו אשר יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.

משוב קשה שקיבלתי בהפתעה לפני מספר שנים ושלקח לי זמן רב להתאושש ממנו, איפשר לי להבין משהו חשוב על עצמי ותרם רבות להתפתחות שלי.
תשובה שלילית שקיבלתי כשהתמודדתי על תפקיד מסוים שמאוד רציתי, פתחה לי את דלת לנתיב קריירה חדש לחלוטין, שכנראה לא הייתי מגיע אליו אם התשובה היתה חיובית.
הפסקת הריון כואבת ולא מתוכננת, יכולה להתפתח להולדת ילד אהוב שאיננו מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיו.

**
דון חואן השמאן, גיבור ספריו וחונכו של האנתרופולוג קרלוס קסטנדה, מלמד את קסטנדה שההבדל בין אדם מן השורה ללוחם הוא שהלוחם רואה בכל אירוע אתגר בעוד שהאדם רואה בו ברכה או קללה. 
הלוחם ניחן בחוכמה לקבל כל אירוע כפי שהוא, בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי ומבלי לדעת אילו השלכות תהיינה לו.
חוסר הידיעה שלו ואי ההיאחזות בתוצאה עתידית מסוימת הם מנופים חזקים לאושר, שלווה, שמחה ואומץ לב הממלאים את חייו.

**
אני אוהב את הרעיונות של פיטר לוין ושל קרלוס קסטנדה.
יש משהו מעורר השראה, מרגש ומחזק במחשבה שכולנו לוחמים ברמה מסוימת ושחלק ממה שאנו עוברים עכשיו הוא שלב חשוב בדרך שלנו.

כדאי לזכור שכולנו גם בני אדם.
כשהחיים מפגישים אותנו עם מחלה מאיימת, משבר כואב במשפחה, קושי מתמשך במקום העבודה או חוסר ודאות מלחיץ בנוגע לעתיד, חשוב לתת מקום גם לכאב, לפחד, לכעס ולעצב שאנו חווים.
ניסיון לעבור מהר מדי בין תפיסת משבר להזדמנות או בין התנגדות לקבלה יכול לנבוע מקושי להתמודד או מניסיון להדחיק ולברוח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:

אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.

לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.

**
מספר דוגמאות:

– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.

**
מספר המלצות:

התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?

חיים מלאים. היום.