איך לגדל עובדים?

במספר שיחות עם מנהלים ועובדים שקיימתי השבוע,
עלה שוב ושוב הרעיון שהמציאות שאנו רואים היא שיקוף של המחשבות והמעשים שלנו.
בכדי לקחת את זה למקום קונקרטי ולא להישאר במימד רוחני-תיאורטי,
הטענה שלי היא שהתופעות וההתנהגויות שאנו רואים בקבוצה שלנו או בקרב העובדים שלנו,
בין אם אנחנו אוהבים אותן ובין אם לא,
מהוות משוב ישיר עבורנו לדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

ואם להיות אפילו יותר מפורש,
אז מה שאנחנו רואים הוא תוצר של הדברים שאנחנו מאפשרים או מעודדים.

הנה מספר דוגמאות נפוצות שאני פוגש שוב ושוב:

איך לגדל עובדים עצלנים ובעלי ראש קטן בארבעה צעדים?

1. תנו להם אחריות כלשהי.
2. בדקו אותם לפרטי פרטים, עם או בלי ידיעתם.
3. מצאו משהו לא בסדר במה שהם עושים (קטן ככל שיהיה).
4. תנו להם קצת פחות אחריות (שהרי אי אפשר לסמוך עליהם).
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי יוזמה בשלושה צעדים?

1. בקשו מהם לבוא עם הצעה למשהו.
2. מצאו ליקויים בהצעה שלהם (קטנים ככל שיהיו).
3. העלו הצעה "יותר טובה" משלכם ובקשו מהם ליישם אותה.
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי מוטיבציה בשני צעדים?

1. התעלמו או התייחסו כמובן מאליו לכל דבר שהם עושים, שעומד בציפיות או עולה עליהן.
2. העירו להם על כל דבר (קטן ככל שיהיה) שאינו עומד בציפיות.
וחוזר חלילה…

**
100% הצלחה מובטחת. 
שיטה מוכחת, אחריות מלאה לתוצאות. גם בדוגמאות הללו וגם בדוגמאות ההפוכות להן. 
מתאים לעובדים ולמנהלים בכל דרג שהוא.
עובד גם עם בני/בנות זוג, ילדים, תלמידים וחברים.

מה אתם אומרים..?
מה הפוסט הזה מעורר בכם..?

***
לקראת סיום, מתחשק לי לשתף אתכם במספר הזמנות והמלצות.
כל ההמלצות נכתבות מהלב, מתוך פרגון אותנטי והערכה למי שמציע אותן,
ובכוונה לאפשר למידה, תרגול וחוויה משמעותית למי שמעוניין.

1. מפגשי "כתיבה מקרבת"
אם בא לכם להעמיק בתקשורת מקרבת, ואתם אוהבים לכתוב,
תנו מבט בסדנה הייחודית של "כתיבה מקרבת – כתיבה יוצרת ותקשורת מקרבת" שגוני זילברמן פותחת אחרי החגים.
8 מפגשים שבועיים פרונטליים באזור חיפה-טבעון.
מתחילים ביום ג', ה- 10.10.23
גוני עושה פה חיבור ייחודי ומסקרן בין שני עולמות שאני כל כך אוהב ושיש להם נוכחות והשפעה רבה על חיי.
לפרטים נוספים, עלויות ויצירת קשר עם גוני – לחצו כאן

2. קורס יסודות בתקשורת מקרבת
אם שמעתם על תקשורת מקרבת, טרם נחשפתם אליה בצורה מובנית,
ואתם מעוניינים ללמוד ולחוות אותה, תנו מבט בקורס היסודות שלילך בן דרור פותחת בקרוב.
הקורס יתקיים בימי א' בערב בטבעון, מפגש הפתיחה 12.11.23, שבעה מפגשים שבועיים.
לילך ואני מכירים מזה מספר שנים, ולאחרונה זכינו להעמיק את החיבור ואת החברות שלנו.
אני בטוח שהשילוב של גישת התקשורת המקרבת וההנחייה האישית של לילך יהפכו את הקורס הזה לחוויתי ומשמעותי מאוד. כל הפרטים כאן

3. המלצת צפייה – סדרה בכאן11 – "האחת"
אתמול בערב התחלתי לצפות בסדרה "האחת" בכאן11, בעקבות המלצה חמה של חבר טוב.
סימה קדמון, שהיתה פקידת מבצעים בטייסת 201 בזמן מלחמת יום הכיפורים,
מראיינת את הטייסים שאיתם היא שירתה באותה תקופה ונותנת לנו הצצה נדירה לנפשותיהם ולנשמותיהם.
אני אחרי פרק ראשון שהיה מרגש, נוגע, עצוב ומורכב. מעורר הרבה מחשבות על אז ועל היום.
אני מחכה כבר לראות את שלושת הפרקים הבאים.
"האחת" – סדרה בת 4 פרקים ב"כאן 11", על טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נהנים מהתכנים שאני שולח, נתרמים מהרעיונות, הכלים וההמלצות?
אנא העבירו אותם הלאה והמליצו למשפחה וחברים להירשם לתפוצה ולקבל את המיילים ישירות ממני www.nvc.co.il

משוב 720

"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.
הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:
העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.
כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. 

משוב 360 מסייע לתת מענה לשני אתגרים נפוצים:

– הוא מסייע לנו לזהות נקודות עיוורון שלנו (blind spots) שאיננו מודעים להן ומדגיש נקודות מפתח,
החוזרות שוב ושוב במספר משובים המגיעים מבעלי תפקידים שונים.

– הוא מציג לנו תמונה רב-כיוונית ובכך מפחית את הסיכוי להטייה הנובעת מנקודת מבט מסוימת אחת,
למשל של המנהל הישיר שלנו, הרואה אותנו מנקודת המבט המוגבלת שלו.

לאחרונה נחשפתי לרעיון חדש לי, המעורר את סקרנותי ומרגיש לי אפקטיבי ועוצמתי אפילו יותר ממשוב 360:

"משוב 720"

במשוב 720 אנחנו פונים לא רק אל האנשים המקיפים אותנו בעבודה,
אלא גם לאלו שמקיפים אותנו בחיינו האישיים: להורינו, בני ובנות הזוג שלנו, אחינו ואחיותינו, ילדינו, חברינו ועוד.
(השם 720 מעלות מציין שני מעגלים בני 360 מעלות).

בגלל שתפקידנו בעבודה שונה בדרך כלל מתפקידנו במשפחה, או עם חברים,
סביר להניח שנקודות המבט שנקבל במשוב 720 תהיינה הרבה יותר מגוונות ומקיפות.

כשאנחנו עוברים בין סביבות שונות אנחנו מחליפים תפקידים ואחראויות, מה שמשפיע על דרך ההתנהלות שלנו,
אבל אנחנו תמיד מביאים איתנו לכל מפגש ולכל סיטואציה את עצמנו.
הדבר היחיד המשותף לכלל מעגלי חיינו ולכל האינטראקציות שלנו במשפחה, בעבודה ובקהילה, הוא אנחנו עצמנו.

המוטיבציה המרכזית בבסיסו של משוב 720 היא יצירת בהירות ומיקוד שיעזרו לנו להתפתח כבני אדם.

הגירסה של משוב 720 שמעוררת את סקרנותי ומושכת אותי להתנסות בה,
מבוססת על שאלה אחת בלבד שאנו שואלים את כל מי שאנו פונים אליו.

שאילת שאלה אחת בלבד תורמת לחדות, למיקוד ולבהירות, הן אצל השואל והן אצל המשיב.
לא תמיד קל לענות עליה ולפעמים יידרש זמן לחשוב ולגבש תשובה.

הנה שאלה לדוגמא שמרגישה לי מתאימה עבורי (מומלץ שתדייקו לעצמכם את השאלה שמתאימה לכם):

"מה הדבר המרכזי האחד שלדעתך כדאי לי לשנות בדרך שבה אני מתנהל,
ושאם אעשה זאת, זה יתרום בצורה משמעותית לתפקוד שלי ו/או למערכת היחסים שלנו?"

**
תוך כדי כתיבת השורות הללו,
אני מדמיין את עצמי יושב עם מספר אנשים יקרים לי ממעגלי חיי השונים,
ביניהם אשתי, ילדיי, אמי, אחי, חברים, אנשים שעובדים איתי ועוד.

רק מהמחשבה על זה הדופק שלי עולה, ואיתו גם סקרנות, התרגשות ולחץ.

העניין הוא לא רק התשובות שאקבל ומה הם יגידו,
אלא במידה רבה גם השיחה שתתהווה והאינטראקציה שתתפתח.

כשאנו פונים למישהו ומבקשים ממנו להשיב לשאלה הזו,
אנו בעצם אומרים לו שהוא חשוב לנו,
שאנו סומכים עליו ומכבדים אותו,
ושחשוב לנו לשמוע אותו.

איך זה נשמע לכם? בא לכם להתנסות במשהו כזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ביום רביעי הקרוב, ערב ט' באב, אשתתף ביוזמת "נפגשים" של עשרות מעגלי שיח ברחבי הארץ.
אתם מוזמנים לראות את מיקומי המעגלים השונים ולהירשם לאחד האירועים ללא עלות בקישור הבא.
אני אשתתף באירוע שבפארק כפר סבא ואנחה את אחד המעגלים שם.

משוב אפקטיבי במיוחד

בדרך כלל כשמדברים על משוב, חושבים על משוב שנותנים לאנשים אחרים או מקבלים מהם.
ישנו סוג נוסף של משוב, מדויק ואפקטיבי מאוד, שאנו מקבלים כל הזמן, ושניתן להקשיב לו וללמוד ממנו.

המציאות שלנו היא משוב אישי עבורנו.

מה שאנו רואים בסביבתנו: התוצאות, ההתנהגויות והאירועים הם שיקוף למחשבות-מילים-מעשים שלנו.

ובאופן ספציפי:
הדברים שאנו רואים בסביבתנו, אלו שאנו אוהבים ואלו שלא, הם תוצר של הדברים שאנו מעודדים או מאפשרים.

לדוגמא:
אם בצוות שלי אנשים מאחרים באופן עקבי לפגישות, סביר להניח שאני מעודד או מאפשר את הנורמה ההתנהגותית הזו.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעודד משהו: דוגמא אישית ותגמול חיובי.

כשאנו פועלים בצורה מסוימת אנו מעודדים אחרים לפעול באופן דומה.
המעשים שלנו מדברים חזק יותר מהמילים שלנו ולדוגמא האישית שלנו יש השפעה עצומה על סביבתנו.
אם אני מאחר באופן קבוע לפגישות, אני משדר שזה בסדר לא להגיע בזמן, ושהעניין הזה לא כל-כך חשוב.
כשחברי הצוות שלי מבחינים בכך, סביר מאוד להניח שגם הם יפסיקו להקפיד על הגעה בשעה המדויקת, ושעם הזמן תשתרש נורמה של איחורים.

אם כשמישהו מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה, אני מחייך אליו או עוצר את הפגישה כדי "להכניס אותו לעניינים", אני למעשה מתגמל אותו באופן חיובי ומגביר את הסיכוי שגם בפעם הבאה הוא יאחר.

לעתים, איננו מעודדים התנהגות מסוימת, אך אנו מאפשרים אותה.
לאפשר משהו זה לתת לו להתרחש בסביבתנו מבלי לעצור אותו או להתייחס אליו.
אם למשל אני נוהג להגיע בזמן לפגישות, אך כשאחרים מאחרים אני מתעלם מכך או לא מייחס לכך חשיבות,
המסר שאני מעביר הוא שזה בסדר לאחר.
כשאנחנו מאפשרים להתנהגויות מסוימות להתרחש בסביבתנו, הן יכולות להתפתח ולהפוך לנורמות מקובלות.

**
העיקרון הזה רלוונטי לא רק לתופעות שאינן רצויות, אלא גם לתופעות רצויות.
גם הדברים שאני אוהב וגם הדברים שאיני אוהב הם תוצר של הדברים שאני מעודד או מאפשר.
אם בקבוצה שלי מקפידים להתחיל פגישות בזמן, סביר מאוד להניח שגם זה בהשפעתי.
כנראה שאני מקפיד להגיע בזמן בעצמי ובכך מעודד דרך דוגמא אישית, וכשאנשים מאחרים אני מעיר על כך או מגיב באופן כלשהו המשדר את חשיבות הנושא למאחר ולכל הקבוצה.

**
לפני זמן מה עבדתי עם מנהל שבמהלך רבעון מסוים חווה בצוות שלו מספר עזיבות ובקשות לעבור לצוותים אחרים.
המקרים היו שונים מאוד זה מזה ולכל אחד מהאירועים היה הסבר.
לכאורה אין ביניהם קשר.

ועדיין, כולם מתרחשים באותו צוות ובתקופה קצרה יחסית.

"מעניין אותי לבדוק", המנהל שיתף אותי, "מה בהתנהלות שלי יוצר את המצב הזה?"
"אני לא עד הסוף מבין את זה עדיין, אבל אני בטוח שזה מעבר לרק צירוף מקרים ושיש לי השפעה על כך."

האמירה הזו היא דוגמא נפלאה בעיניי ללקיחת אחריות ולהרמת מודעות.
כשהדברים נאמרים בסקרנות וללא תחושת אשמה או הלקאה עצמית הם פותחים פתח ללמידה משמעותית ולשינוי מיטיב.

במשך כעשרים דקות הקדשנו לכך מחשבה משותפת וניסינו להבין מה הקשר בין המקרים והאם יש משהו שהמנהל מעודד או מאפשר שתורם למצב.
"נראה לי שבזמן האחרון, בגלל העומס," שיתף אותי המנהל,
"הפסקתי לחבר את חברי הצוות שלי לתמונה הגדולה ולהשפעה של מה שאנו עושים.
יכול להיות שמשהו בתחושת המשמעות שלהם נפגע ושזה משפיע על המחויבות שלהם ועל החיבור לארגון."

לאחר שיחתנו אותו מנהל ביצע מספר פעולות על מנת להגביר את תחושת החיבור והמשמעות של חברי הצוות שלו.
ברבעון שלאחר מכן, הצוות התייצב וזכה לציונים גבוהים בסקר שביעות רצון ארגונית. האם זה בהכרח בזכות הפעולות של אותו מנהל?
יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. החיים מורכבים.

בכל מקרה, המציאות הנוכחית היא משוב אפקטיבי שאנחנו מקבלים ממש עכשיו.

**
אחד התרגילים שמעניין לעשות הוא לזהות מספר התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בסביבת העבודה או המשפחה שלנו ולשאול את עצמנו בסקרנות "איך אנחנו מעודדים או מאפשרים את המצב הזה?"
הבדיקה הסקרנית הזו מעלה את המודעות ומסייעת לנו לראות היבטים שאולי היו נסתרים עד כה.
המציאות היא משוב רב-עוצמה.
מה שאנו רואים מול העיניים הוא ביטוי חד וברור של ההתנהלות שלנו.

שיתוף אישי לסיכום: בסוף השבוע שעבר חגגתי יום הולדת.
(תודה רבה לכל מי ששלח לי מייל שיתוף, אני עדיין בשלבי קריאה ומענה).

המתנות הכי משמחות שקיבלתי היו מכתבים אישיים מושקעים מבני משפחתי.
בלילה, לאחר שקראתי את המכתבים, לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות והצפה.

המכתבים הללו היוו עבורי דוגמא מאלפת לעיקרון המעודד-מאפשר:

ראשית, במשך שנים בכל יום הולדת אני מקפיד לכתוב לבני משפחתי מכתב אישי.
זה לא בבחינת מטלה שצריך לעשות, אלא משהו משמעותי שמצריך השקעה וניתן מכל הלב.
יכול להיות שבזכות הדוגמא האישית הזו, מכתבים אישיים הפכו לנורמה משפחתית.

שנית, הדברים שכתבו לי מציירים תמונה ברורה וחדה של מה ילדיי לומדים ממני ועל מה הם מודים לי.
מרתק לראות עד כמה המכתבים השונים הם הדהוד עוצמתי ודי אחיד להתנהלות שלי כהורה וכאדם.

שלישית, תובנה מפתיעה ועוצמתית:
גם הדברים שלא נכתבו ושלא קיבלו התייחסות הם משוב חשוב ושיקוף לדוגמא אישית פחות מיטבית בהתנהלות שלי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שרירים של תשומת לב

בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל".
יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה.
לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה בחדר"סביר להניח שמה שהיא מקבלת מאיתנו זה "שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את החדר".

במשוב חשוב להפריד בין דברים לשימור לבין דברים לשיפור, ולא לחבר אותם בעזרת המילה "אבל".
ההפרדה לשני משפטים שונים נותנת לכל חלק מקום משמעותי משלו.

לדוגמא:
"המצגת שלך היתה טובה בעיני משום שהיא לא היתה עמוסה מדי בטקסט או בשקפים והגרפיקה שלך תמכה במסרי המפתח בצורה מדויקת.
בנוסף, כשהעברת את המצגת היה נראה שאת שולטת בחומר ומבינה אותו לעומקו וזה השרה ביטחון.

לצד זאת, במהלך ההצגה היית מאוד ממוקדת בשקפים ופחות שמת לב להתרחשות בחדר ולשפת הגוף של המשתתפים.
בהעברת מצגת חשוב שתהיי בקשב למה שקורה בחדר בכדי לראות אם להאיץ או להאט את הקצב בהתאם לרמת העניין, ההבנה וההסכמה-התנגדות של המשתתפים."

**
ההפרדה בין החלקים לשימור לחלקים לשיפור משפיעה לא רק על מקבל המשוב אלא גם על נותן המשוב.
כשלכל חלק במשוב יש מקום משלו, נותן המשוב "נאלץ" להקדיש תשומת לב לשני החלקים ולמלא אותם בתוכן ובמשמעות.

כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה, אבל…" לא בטוח שאנחנו מבינים מה הפך את המצגת לטובה בעינינו.
במקרים רבים אנו אומרים זאת רק כדי להיות מנומסים, לא לפגוע או "לצאת ידי חובה" כשלמעשה עיקר תשומת הלב שלנו מופנית למה שפחות אהבנו ושצריך לשפר.
ההפרדה לשני משפטים שונים והמיקוד בכל אחד מהחלקים משפיע על תשומת הלב של נותן המשוב לא פחות משהוא משפיע על מקבל המשוב.
כנותני משוב כשנעצור ונשאל את עצמנו "מה הפך את המצגת הזו לטובה עבורנו?", נצליח לראות דברים שאולי חלפו לידינו עד כה.
השאלות שאנו שואלים ממקדות את תשומת ליבנו ומשפיעות על התשובות שאנו מקבלים.

**
הפרדות תשומת הלב חשובות לא רק בתהליכי משוב.

כשאנחנו זוכים בפרויקט שרצינו, משיגים התקדמות משמעותית בדרך שאנו עוברים, או מקבלים תפקיד שהתמודדנו עליו, חשוב לעצור ולחגוג את הזכייה, ההתקדמות או את קבלת התפקיד, רגע לפני שאנו נשאבים לפרק החדש והעתידי.
בכל רגע נתון יהיו לנו דאגות, משימות שלא ביצענו, אתגרים שיש להתמודד איתם.

חגיגות על הישג שהשגנו ועל התקדמות שעשינו חשובות לא פחות ממיקוד בבעיות שטרם פתרנו ובאתגרים החדשים שקיבלנו בזכות ההישג וההתקדמות.
הכרת תודה על מה שיש כאן ועכשיו חשובה לא פחות ממיקוד וטיפול במה שחסר.

במרבית הארגונים, הצוותים והמנהלים שאני מלווה יש משהו לא מאוזן בין חלקי "החגיגות/הכרת תודה" לחלקי "הבעיות/אתגרים/דאגות".

עצירות לחגיגה ולהכרת תודה הן שריר שחשוב (וניתן) לפתח, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית.

השבוע אני חוגג סיום של פרק משמעותי:
חצי השנה האחרונה היתה אינטנסיבית במיוחד בחיי המקצועיים כיון שאחת השותפות המרכזיות שלי היתה בחופשת לידה, והעומס על הצוות שלי ועלי גבר.
רגע לפני שהיא חוזרת חשוב לי לעצור ולחגוג את הפרק הזה:
את ההישגים שהישגנו ביחד במהלך התקופה הזו, את ההתמודדות שלנו עם מגוון קשיים ואתגרים, את ההתגייסות המדהימה והעזרה ההדדית של כל הצוות, את הצמיחה שכל אחת ואחד מאיתנו עברו ברמה האישית, את הגדילה וההתפתחות שעברנו ביחד כצוות (התקשינו לדמיין חצי שנה בלעדיה לפני שהיא יצאה), את העזרה המשמעותית שקיבלנו מאותה שותפה בנקודות חשובות בזמן חופשת הלידה שלה.

קל לפספס את החגיגות היקרות האלה.
האוטומט הוא להישאר ברמה של "איזה כיף שאת חוזרת" ולהישאב מייד לאתגרים החדשים שמצפים לנו (שהרי תמיד יש כאלו) וממלאים את חיינו.

בדומה לתהליך המשוב, שאילת שאלות מתאימות מחדדת את תשומת הלב ומעמיקה את המודעות.

מיקוד בשאלה "מה אני חוגג ולמי אני מכיר תודה?" יציף תשובות ונקודות שאולי לא שמנו לב אליהן באינטנסיביות היום-יום שלנו.

**

חיים מלאים הם חיים של גם וגם:
גם נקודות לשימור וגם נקודות לשיפור.
גם חגיגות של הצלחות והישגים וגם התמודדות עם קשיים ומורכבויות.
גם הכרת תודה על מה שיש וגם מיקוד במה שחשוב ועדיין חסר.

האיזון של הגם וגם מוביל גם למצוינות לאורך זמן וגם ליותר שמחה והנאה מהדרך.

**
אל"מ שרון אסמן מפקד חטיבת הנחל נפטר השבוע במפתיע לאחר שהתמוטט במהלך אימון כושר שלושה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו החדש.
הוא הותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ומעגל רחב של מפקדים, פקודים וחברים, בצה"ל ומחוצה לו.

לא הכרתי את שרון באופן אישי וזו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו.
האירוע הזה נגע לליבי והיווה תזכורת מטלטלת נוספת לארעיות החיים.

כשאני נחשף למקרים כאלו או חווה אותם בסביבתי הקרובה הם מחדדים עבורי שני דברים:

החשיבות של לחיות את ה"גם וגם" ברמה היומיומית + להתמקד במה שבאמת חשוב ולא לבזבז אנרגיה על מה שפחות חשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לחטוף ביקורת

בשבועות האחרונים אני "חוטף" הרבה ביקורת על הכתיבה שלי.
זו בעיקר ביקורת שאני מזמין:
חלקה מגיע מאנשים ששולחים לי חוות דעת מקצועית חד-פעמית על כתב היד שאני שולח להם ורוצה להפוך לספר.
ביקורת מתמשכת נוספת מגיעה אחת לכמה ימים ממישהי שמלווה אותי בכתיבת הספר, בכל פעם שאני מסיים מקטע נוסף של עבודה. 
בחודשיים האחרונים השתתפתי בסדנת כתיבה מתוך כוונה לפתח את יכולת הכתיבה שלי. במהלך הסדנה קיבלתי פעמיים בשבוע ביקורת על מטלות כתיבה שהגשתי.
זה הרבה ביקורת.
אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קיבלתי כל כך הרבה ביקורת.

חשבתי שיהיה לי יותר קל – גם בהיבט של להתקדם עם הספר וגם בהיבט של להכיל את הביקורת והמשוב שאני מקבל. 
בסרט הרומנטי שדמיינתי לעצמי אני מקבל משוב, לומד ממנו, משנה משהו בכתיבה, הכתיבה משתדרגת, אני מתפתח וכולם מבסוטים.
אחרי הכול אני כותב קבוע כבר תשע שנים. אלפי אנשים קוראים את הפוסטים שלי. 
אחוזי הפתיחה של המיילים שאני שולח גבוהים ואני מקבל בכל שבוע תגובות מרגשות ומחממות לב.
אני חי את התכנים שאני כותב עליהם כבר שנים והם עוברים חזק בסדנאות, בקורסים ובתהליכים שאני מנחה.
אז מה הסיפור…?

בפועל, זה ממש לא פשוט לי. 
קיויתי שאצטרך להשקיע הרבה פחות עבודה ושקצב ההתקדמות שלי יהיה הרבה יותר גבוה. 
שהתהליך יהיה הרבה יותר מהנה וממלא. שהוא יאתגר אותי אבל בקטע יותר נעים. 
אני מוצא את עצמי משקיע בזה המון אנרגיה ולא תמיד רואה מספיק תוצאות.
לפעמים אני מקבל משוב שחוזר על עצמו מספר פעמים ולא מצליח להשתפר מספיק בין פעם לפעם.
זה משפיע על מצב הרוח שלי. הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שזה ישפיע. 
זה מקפיץ אצלי חוסר-ביטחון ("אולי הכתיבה שלי מתאימה רק לפוסטים ולא לספר?"), 
בלבול ("האם אני בכיוון הנכון בכלל? איך להתקדם מכאן?"), 
תסכול מקצב ההתקדמות ומהתחושה שלא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה,
אכזבה שאני לא הולך לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי וגם כעס.
כעס על כל מיני דברים ועל כל מיני אנשים, שקשה לי לבטא לפעמים אבל הוא שם. 
ויש גם את העייפות המצטברת. 
כי זה נמשך כבר לא מעט זמן. 
והימים שלי ארוכים. 
וכל זה קורה במקביל לעוד דברים בחיים, והקורונה שברקע ועוד ועוד.

בתור מי שמעביר סדנאות על משוב, אני מבין שזה לא אישי.
אני יודע שזה בסה"כ לטובתי ושזה עוזר לי להתפתח.
ברור לי שאני יכול לקחת מזה מה שאני רוצה, ולוותר על מה שמרגיש לי פחות רלוונטי או חשוב. 
וזו אולי עוד סיבה, שאני מופתע מעוצמת ההשפעה של זה עלי.
כי הרי אני מבין את כל זה, אז למה זה מטלטל אותי בצורה הזו?

אולי כי זה כן אישי.
אולי כי מזמן לא חוויתי תקיעות ואי-הצלחה במשהו שאני משקיע בו לא מעט.
אולי כי חלק מהביקורת ומהמשוב שאני מקבל נוגעים בחלקים מסוימים בתוכי שהם מעבר לכתיבה. 
אולי כי תוך כדי התהליך אני מקבל מראות מסוימות להתנהלות שלי ולחיי שלא תמיד קל לי או בא לי לראות.
ואולי כי ה"סרט הרומנטי" שדמיינתי לעצמי מראש לא רלוונטי, וככה זה מרגיש כשנמצאים מחוץ לאזור הנוחות ומתמודדים עם קושי אמיתי.

בריצות מרתון של 42.2 קילומטרים, רבים מהרצים פוגשים "קיר" באזור הקילומטר ה-35. 
הקיר מופיע כקושי פיזי המתבטא בכאבים, כבדות או התכווצות שרירים ובקושי מנטלי-רגשי המתבטא לפעמים ברצון לוותר. 
רצי מרתון לומדים לחכות ל"קיר", לא להיבהל כשהוא מופיע ולהתמודד איתו.
אחד הדברים שכתבתי לעצמי השבוע הוא שכל "קיר" שאני פוגש הוא בעצם שני דברים: גם קושי שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות לחוות קושי, להתמודד ולהתפתח.
רצי מרתון שמסיימים 42.2 ק"מ לאחר שפגשו "קיר" מרוויחים גם את ההישג שבריצה וגם את תחושת הסיפוק של ההתמודדות עם הקיר וההתגברות עליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה…

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל לדבר על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל ללמד את זה מאשר לעשות את זה.

משוב.
עם אנשים שאכפת לך מהם.

אמיץ.
חשוף.
אותנטי.
חודר.
אמפטי.

כזה שהלב מפרפר קצת לפני שאתה נותן או מבקש אותו.
כזה שגורם לך להחסיר פעימה לפני שאתה משתף בו.
כזה שמקפיץ את האגו למגננות או למתקפות.
כזה שהגוף מתכווץ כשאתה מקבל אותו.

מערכת יחסים נבנית או נהרסת ברגעים כאלו.

כל מפגש הוא הזדמנות.
כל מפגש הוא בחירה.
להתקרב או להתרחק.
להתחבר או להתנתק.

חיים מלאים. היום.

משפטים על אומץ

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על צחצוח שיניים ומדע טילים

השבוע זכיתי להנחות עם רונה קורס בן יומיים בנושא תרבות ארגונית ועבודת צוות.
אחד הדברים הראשונים שאמרנו למשתתפים (ושחזרנו עליהם שוב ושוב),
הוא שהם לא הולכים ללמוד שום דבר חדש שהם לא מכירים:
מתן וקבלת משוב, מעבר מתפיסת קורבנות ללקיחת אחריות,
מודעות רגשית, ניהול אנרגיה, להיות כאן ועכשיו, סגנונות תקשורת,
ביטוי הערכה והכרת תודה, ניהול זמן וסדרי עדיפויות,
הפחתת שיפוטיות והגברת סקרנות.

למה להשקיע (או לבזבז) יומיים על נושאים מוכרים שכבר שמענו עליהם בעבר?

**
מאותה סיבה שאנו אוכלים, מתקלחים ומצחצחים שיניים כל יום.

יש הבדל גדול בין להכיר ולהבין נושא מסוים, לבין ליישם אותו.

**
אחד התרגולים בקורס הוא מתן משוב.

קבלו הצצה לתרגיל:

מתחלקים לזוגות ועושים את הדבר הבא –
המשתתף הראשון אומר לבן זוגו ב-60 שניות מספר דברים שהוא מעריך בו ובעבודה שלו.
לאחר מכן, ב-60 שניות נוספות הוא משתף אותו בדברים שלדעתו הוא יכול לשפר או לפתח.
אחרי 2 הדקות הללו מתחלפים.

בתוך פחות מחמש דקות כל אחד מהמשתתפים בחדר נותן ומקבל משוב ישיר ומשמעותי.
הזמן שלוקח לעשות את זה, זה בערך כמו לצחצח שיניים.
קל להבין את זה.
כולם מכירים בחשיבות של זה.
כמה עושים את זה בפועל, בשגרה?
למה…?

**
4 סיבות עיקריות לכך שזה קורה פחות ממה שהיינו רוצים:

1. אנחנו עסוקים מדי ואין לנו זמן לכך.
(זה תירוץ כמובן… שכן נדרשות דקות בודדות בלבד לפעולה הזו.)

2. זה לא מספיק חשוב לנו.

3. אנו מרגישים מבוכה או חשש לתת משוב ישיר וממוקד לאדם אחר.

4. אנו חוששים או מתביישים לבקש משוב.

**
מה עושים כשרוצים לשנות משהו אבל זה מרגיש לנו מאולץ?

לדוגמה:
מה לעשות אם אני רוצה לפתח את ביטוי הכרת התודה שלי לאחרים ומרגיש שזה מלאכותי?

אחת ההמלצות היא Fake it until you make it – 
תעשה משהו גם אם אתה "מזייף" אותו עד הוא יהפוך להיות "אמיתי".

המשפט הזה הקפיץ מאוד את אחד המשתתפים בקורס.
הוא חווה את זה כשקר. כהעמדת פנים לא אותנטית.

ההמלצה שלי: Practice it until you make it – 
אל תבטא הכרת תודה אם אינך מרגיש אותה. 
אבל… אם יש בך הכרת תודה ואתה מרגיש לא נוח לבטא אותה, 
צא מאזור הנוחות ותרגל את זה שוב ושוב ושוב.
עד שהשריר המסוים הזה יתפתח ויהפוך להרגל.

**
אנשים מבלבלים בין "טבע" ל"הרגל".

בדרך כלל כשאומרים "זה לא טבעי לי" או "זה לא בטבע שלי",
מתכוונים להגיד "אני לא מורגל בזה".

לצחצח שיניים זה לא בטבע שלנו.
זה בהרגל שלנו.

**
כמנחה, אם יש פער בין הדיבור שלך להתנהלות שלך, הקבוצה תראה את זה מייד.
לא רק כמנחה.
גם כהורה. 
גם כמנהל.

המעשים שלנו מדברים הרבה יותר חזק מהמילים שלנו.

בשני העשורים האחרונים הנחיתי מאות סדנאות בתחומים של תקשורת בינאישית, מערכות יחסים, עבודת צוות ופיתוח מנהלים.

אחת הסיבות המרכזיות שאני בוחר לעסוק בתחום הזה היא התזכורת המתמדת עבור עצמי,
המאפשרת לי להעמיק בנושאים הללו ולתרגל אותם שוב ושוב ושוב.
ברמה מסוימת זו אסטרטגיית "צחצוח השיניים היומי" שלי.

עבודה יומיומית בדרך אינסופית…

**
הנה השורה התחתונה לשינוי משמעותי:

א. לבחור משהו חשוב שאנו רוצים לשפר או לפתח בחיינו.
ב. לתפור לעצמנו תהליך, אסטרטגיה או דרך פעולה שיאפשרו לנו להכניס את זה לחיים.
ג. לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל.

לא מדע טילים.

**
חגיגות והכרות תודה שחיות עכשיו:

תודה לחברי הקבוצה על השתתפות ערה, פתוחה ומאתגרת ביומיים הללו.
תודה לרונה, שי ושירלי על התמיכה, הייעוץ והשותפות בהנחייה.
תודה לסטפן שליווה אותנו השבוע ושתרם להתפתחות המקצועית שלנו בעזרת משוב בונה ומקדם.
תודה למסגרת שאני חלק ממנה ואשר מאפשרת לי לעבור ולהעביר תהליך שכזה.
תודה על הגמישות המשפחתית שאפשרה לי לצאת מוקדם ולחזור מאוחר בימים הללו.
תודה על למידות משמעותיות מתוך חוויות והתנסויות בזמן אמת.
חגיגה על עוד צעד משמעותי בדרך.

**
רוצים סדנה חווייתית ומשמעותית בנושאים הללו לארגון שלכם…?
שלחו לי מייל חוזר או צרו קשר דרך האתר.
**
בעוד כשבועיים תתקיימנה שתי סדנאות התקשורת המקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דליו.
סדנת ערב ביום ה' בירושלים + סדנת שישבת בעין שמר.
הזדמנות ייחודית ללמוד עם שני מנחים בינלאומיים.
ניתן עדיין להירשם. 
נותרו מקומות אחרונים.
הפרטים המלאים ותחילת הרשמה בקישור הבא.
(השאירו פרטים ומישהי מאנשי הצוות המארגן תחזור אליכם)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שתי פתיחות

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

12 שעות

12 שעות

חצי שעה של המתנה לכניסה למחלקה האונקולוגית.
שעה וחצי של בדיקות דם והמתנה לתוצאות.
שעה וחצי של הזמנת מנות דם וגילוי שיש תקלה – מבחנה הלכה לאיבוד וצריך להזמין שוב.
שעה וחצי של הזמנה נוספת עד קבלת אישור למשיכה מבנק הדם.
שעה של המתנה למנה שתגיע מהבנק.
שעה וחצי של קבלת מנת דם ראשונה.
שעתיים וחצי של מעבר מהאונקולוגית (שנסגרת בשלוש) לפנימית, הזמנת מנה שנייה והגעה שלה.
חצי שעה עד מציאת אחות ורופאה במחלקה שיכולות לתת את המנה.
שעה וחצי של קבלת מנה שנייה.
שחרור והביתה.

12 שעות.

**
סיפור

זה יכול להיות סיפור על מערכת בירוקרטית, על יום מבאס, בלתי נגמר ומבוזבז. 
על עובדים שחוקים שלא אכפת להם, על תקלות מעצבנות שלא אמורות לקרות.
על מחלה קשוחה וארורה.

וזה יכול להיות סיפור על מנות דם שכבר משפרות את המצב. 
ועל שהצלחנו להיכנס ולצאת באותו יום בלי אשפוז לילה.
ועל ההקלה שבלעבור יום כזה (ארוך ככל שיהיה) כשאין כאבים וכשאפשר לשבת, לקום וללכת לשירותים. 
ועל מזכירה אחת, שתי אחיות, מתנדבת אחת, רופא אחד ורופאה אחת שעשו המון כדי לעזור לנו ככל האפשר. 
ועל הזכות והאפשרות להיות ביחד במקום חשוב בזמן חשוב.

מה שקורה הוא מה שקורה.
מה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא רק סיפור.
סיפור שאנחנו בוחרים.

**
משוב

לפני מספר שנים בחרתי לתת למנהל כלשהו משוב.
לפני השיחה הייתי גאה בעצמי על הכנות והישירות.
עשיתי את זה בדרך מסוימת והוא נפגע ממני. 
אחרי השיחה הייתי הרבה פחות גאה בעצמי.

כתבתי על כך כאן.

לפני זמן מה כשנפגשנו, דיברנו על אותו אירוע.
מסתבר שהוא היה משמעותי גם עבורו וגם עבורי 
וששנינו נוהגים לתת אותו כדוגמא לאיך לא לתת משוב.

"אל תדאג," הוא הרגיע אותי, "אני לא מסגיר את שמך כשאני מספר על זה…"
"אני לא דואג", השבתי, "אבל תרגיש חופשי להזכיר אותי. הרווחתי את זה…"

סוג של סגירת מעגל.
כיף לצחוק על זה ביחד.
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
חידוד כוונה

השבוע פגשתי אדם שלא הכרתי.
הקשבתי לו במשך כשעה.
הוא דיבר בלהט וללא הפסקה כמעט.
יכולתי לחוש בהרבה כאב ובהמון כעס.

לקראת סוף המפגש ביקשתי את רשותו לומר מספר מילים:

"התפקיד שלי אינו לנתח, לשנות או לתקן אותך.
אין לי קסמים, כלים או שיטות מיוחדות שברגע שאחשוף אותם תיפתרנה בעיותיך.
אני רוצה לעזור לך במקומות שחשובים לך.
נעבוד על זה ביחד ואני לא בטוח שנצליח.
אני אפילו לא בטוח מה זה אומר בשלב הזה או איך זה יראה.
האם מתאים לך לנסות ביחד?"

לשמחתי הוא השיב ב-"כן".

כשנפרדנו, נזכרתי בפוסט שכתבתי על העבודה שלי.

**
זכות גדולה שאינה מובנת מאליה:

לעבוד בעבודה שאוהבים.
לעשות משהו משמעותי.
להסתובב בעולם.
לפגוש אנשים.
להרבות טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר