כ"ד אב – מה שרוצה להיכתב עכשיו

17:23

השעון מתחיל לרוץ.

להפסיק לחכות לרגע המתאים, להשראה, להברקה.
להפסיק לברוח, לדחות, לתרץ.

**
לעצור.
להחליט שעכשיו זה קורה.
להופיע.
להתייצב.
לעלות על המגרש.
או על הדף.

**
להגיד שלום לצנזור הפנימי ולביקורת שעולה.
להגיד שלום לעייפות ולחוסר החשק.
להגיד שלום לפחד ש"זה" לא יהיה מספיק (איכותי, משמעותי, מעניין….).
להגיד שלום לחשש שאני לא מספיק (איכותי, משמעותי, מעניין….).

**
לקחת אויר.
לחדד את ההקשבה.
לתת מקום למה שעולה.
להיות מוכן לכתוב את זה.
(גם אם משהו בתוכי חושב שזה "לא הכי…" )

**
אין סודות משני עולם שטרם נחשפו.
אין נוסחאות פלא שיפתרו הכול.
אנו חוזרים שוב ושוב ושוב ושוב
על אותם שיעורים מוכרים,
לאותם עקרונות ידועים.

**
להיות מוכן לעשות את העבודה.
להיות מוכן להופיע.
גם היום.

17:36

חיים מלאים. יום יום.

י"ז ניסן – גם היום. רק היום.

גם היום.
לעשות את העבודה.
להופיע.
להיות נוכח.
לספק את הסחורה.
לעשות כמיטב יכולתך.
כמה שזה לא יהיה…

זהו הפוסט היומי ה- 194
בסדרה שהחלה להיכתב בראש השנה האחרון.
כשלקחתי על עצמי את הבחירה הזו,
לא היה לי מושג איך זה יהיה ועל מה אכתוב.

המחשבה על שנה שלמה,
על מחויבות ארוכת טווח
או על פרויקט גדול יכולה לשתק.

במקומות החשובים –
רק היום.
רק עוד יום.
רק הצעד הבא.
אחר כך נראה.

חיים מלאים. יום יום.

כז' תשרי – חוזה עם אלוהים

את המושג "חוזה עם אלוהים" למדתי מג'וליה קמרון, מחברת הספר "דרך האמן".
אחד מהכלים היומיים שג'וליה מלמדת הוא "דפי בוקר":
כתיבה של שלושה עמודי A4 ברצף, ללא הפסקה. לעט אסור לעצור.
זה החוק היחידי.
כל השאר לא משנה: התוכן, שגיאות ניסוח או כתיב, משפטים שבורים וכו'.
אם אין מה לכתוב מותר לכתוב: "בלה בלה בלה" או "אין לי מה לכתוב" עד שעולה משהו.
העיקר שהעט לא תעצור.

מהות התרגיל היא לשחרר חסמים ושיפוטים פנימיים.
בד"כ המשפטים הראשונים הנכתבים הם משפטים "מתוכננים" אך מהר מאוד התכנון נגמר ומה שיוצא אל הדף מגיע עם הרבה פחות שליטה והרבה יותר זרימה אסוציאטיבית.

בכדי להתמיד בטקס יומי שכזה (20 דקות זה בערך הזמן לכתיבה רציפה של שלושה עמודים) ג'וליה מציעה לחתום "חוזה עם אלוהים".
החוזה שלה הוא פשוט: "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."

לא קל להתייצב כל בוקר מול המחברת ולכתוב שלושה עמודים.
הספקות, סימני השאלה והשיפוטיות עולים מייד.

לפעמים בכדי להתמיד בכיוון מסוים, בפרויקט או בעבודה כלשהי, חשוב מאוד להופיע כל יום.
גם אם איננו במיטבנו, גם אם לא נוח לנו, גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים.
הרבה יותר קל להתחיל ולהפסיק, לשנות כיוון או לקפוץ מדבר לדבר.

ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו ולהופיע כל יום.
אנו מאמינים, או מקווים, שהשאר כבר יגיע.