לבחור בתפקיד

כשאתה בוחר להיות רופא,
אתה מכיר בכך שמעשיך יכולים להציל חיים או ליטול חיים.

כשאת בוחרת לנהל,
את מכירה בכך שפעולותייך יכולות לתרום לאנשים ולפתח אותם או לפגוע בהם.

כשאתה בוחר לפקד,
אתה מכיר בכך שהחלטותיך יכולות להגן על חיילים ואזרחים או להרוג אותם.

כשאת בוחרת להוביל,
את מכירה בכך שההשפעה שלך יכולה להיות מזיקה או מיטיבה.

**
כשאנחנו בוחרים לקחת על עצמנו תפקידים מסוימים,
אנחנו בוחרים לקחת על עצמנו אחריות של גם וגם.

כשאנחנו על המגרש, חשוב שנזכור את זה…
ביראת כבוד, באומץ ובחמלה.

חיים מלאים. היום.

תכינו לבד את הסנדביצ'ים הדפוקים שלכם !

"שמעתי פעם סיפור על מנהלת בית-ספר 
שנהגה להקדיש כמה שעות בכל ערב להכנת כריכים למחוסרי בית.
אחרי שסיימה להכין אותם, היא נהגה להיכנס למכונית שלה, 
לנסוע לשכונות עוני בעיר ולחלק שם את הכריכים.
למרות שסדר יומה היה עמוס למדי, 
הפעילות הלילית הזו שלה לא עייפה אותה, אלא ממש שמחה את לבה.
היא לא עשתה זאת מתוך תחושת אשמה, חובה או לחץ חיצוני.
היא פשוט ביקשה לחלוק עם אחרים את מה שהיה לה, בדרך שעשתה לה טוב.
גם כאשר אלו שקיבלו ממנה את הכריכים גערו בה או התייחסו אליה לא יפה,
היא לא הרגישה דחויה או כועסת, 
משום שהיא לא עשתה זאת על מנת להתקבל או לזכות בהערכתו של מישהו.

עיתונאי מקומי ששמע על מעשיה כתב עליה מאמר לעיתון,
ומייד היא הפכה לאישיות מפורסמת, סלבריטי מקומי.
אנשים רבים, ביניהם אפילו כמה מהמורים שלה, החלו לשלוח לה כסף כד לתמוך בעבודתה.
להפתעתם הרבה, כל מי ששלח אליה כסף קיבל את כספו בחזרה במעטפה שבתוכה פתק בן שורה אחת:
'תכינו לבד את הסנדביצ'ים הדפוקים שלכם !' "

~ הקטע נכתב ע"י ג'ק קורנפילד והועתק מספרו "הלב הנבון".

**
הקטע הזה תפש את תשומת לבי ואני מוצא בו כמה דברים:

• את הבהירות והדיוק של אותה מנהלת לגבי מה שחשוב לה לעשות.
• את דרכה האישית והמעשית של המנהלת להרבות טוב בעולם.
• את ההתמדה ואת הבחירה המלאה שלה להשקיע כמה שעות בכל ערב.
• את הכמיהה שלנו להשראה, לסיפורים מרגשים, למודלים שנוכל להתחמם לאורם.
• את ההבדל שבין לעשות משהו בעצמך לבין לתמוך במשהו ע"י השתתפות במימון שלו.
• את הקושי לשמור על קו ועל כוונה כשאנשים מלבישים עלינו תפקיד או משאבים שלא לשמם אנו עושים מה שאנו עושים.

איך הקטע עבורכם? מה אתם מוצאים בו ?

**
ביום שני השבוע העברתי הרצאת תקשורת מקרבת בקניון סי-מול שבאשדוד.
ביום שאחרי העליתי פוסט שעורר מספר תגובות בפייסבוק.
אני בוחר להביא אותו גם כאן, עבור אלו שלא קראו אותו עדיין ושאולי יוכלו להפיק ממנו ערך.

5 דברים מההרצאה אתמול:

1. איחרתי בחמש דקות. הקהל ישב וחיכה. אני לא אוהב לאחר…

2. התחלתי בשיחה פנימית של דקה וחצי עם עצמי. בקול רם. 
הקהל שומע: התבוננות על מה שקורה כרגע. איך אני מרגיש. 
צרכים שמתמלאים ולא מתמלאים עבורי ברגע זה. חידוד כוונה. 
תקשורת מקרבת מתחילה בתוכנו. בדיבור שלנו עם עצמנו.

3. בסוף ההרצאה ניגשה מישהי למארגנים והתלוננה: 
"ההרצאה לא מתאימה לקהל הזה. זו היתה טעות להביא הרצאה כזו. התאפקתי לא לצאת מהאולם".
ממש במקביל אליה ניגשה מישהי אחרת בעיניים בורקות ושיתפה:
"היתה הרצאה מעולה, מרגשת עם המון חומר למחשבה". 
כשעולים על במה חשוב להיות מוכנים לקבל. 
גם את זה וגם את זה.

4. זכות לעבוד עם שותפים כמו סלבה מרגוליס
תודה על הארגון של כל זה סלבה. 
על עוד אירוע אתך. 
על שיתוף פעולה נוסף.

5. כשהגענו לחלק של "הכרת תודה" 
הזמנתי את הקהל להיות בשקט לשתי דקות ולחשוב על מישהו שהם רוצים לומר לו תודה עכשיו. 
אולי לשלוח לו הודעה עם כמה מילים. 
מישהי שישבה באחת השורות הראשונות בחרה לשלוח הודעה לבנה. 
היא סיפרה לי שזה העלה דמעות בעיניה. 
אני לא יודע מה היא כתבה. 
אין לי מושג איך הוא קיבל את זה ומה הוא ענה. 
אם הדבר היחיד שקרה אתמול במהלך או בעקבות ההרצאה היה הרגע הזה, דייני…

 

**
אני סוגר את השבוע הזה בתחושה חזקה של יראת כבוד.
יראת כבוד לכאב, לעצב ולקושי שאנו חווים.
יראת כבוד לשמחה, לאהבה, להכרת תודה ולחופש שאנו חווים.
יראת כבוד לחיים מלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר