"אני בסדר"

"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.
האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?
האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה?

בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה שלומך?".

כשאתם אומרים "אני בסדר", למה בעצם אתם מתכוונים?

יש "אני בסדר" שבאמת מתכוון לזה, כי כך אנחנו מרגישים.
המילים הן שיקוף של ההרגשה ושל מצב הרוח.

יש "אני בסדר" שנאמר למרות שאנחנו מרגישים אחרת,
והסיבה שאנו עונים כך, היא שאיננו בטוחים איך זה ייתפס אם נספר איך אנחנו באמת,
או האם האדם שמולנו באמת פנוי ומסוגל לשמוע את זה.

לפעמים נבחר לענות "אני בסדר" כי התשובה עוזרת לנו לשמור על עצמנו ולהישאר מוחזקים.
אם נתמקד ונדבר על איך אנחנו באמת, משהו בנו ובאנרגייה שלנו עלול לשקוע ולהוריד אותנו.

יש "אני בסדר" ענייני של מענה טקסי-סמלי,
שבעצם אומר "שלום, בואו נתקדם עם הנושא שלשמו התכנסנו, כי יותר חשוב לי לדבר עליו עכשיו."

ויש גם "אני בסדר" של "לא מתחשק לי לשתף אותך עכשיו,
ובוא נסיים את האינטראקציה הזו כדי שאוכל להמשיך הלאה לעניינים אחרים."

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'

מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

נראה שהתשובה של מורה הזן, מתחברת ל"אני בסדר" שבו יש הלימה בין הנאמר למורגש.

אבל לתחושתי יש כאן עוד משהו:
אולי יותר משהאמירה "אני בסדר" מכוונת לשואל, היא מופנית כלפי המשיב,
סוג של מנטרה תרגולית שתפקידה לחזק ולהזכיר שמצבנו הפנימי מושפע ממה שקורה סביבנו, אך לא מוגדר על ידו.
ששלומנו תלוי במידה רבה לא רק במה שקורה, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה.

**
למרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, היה מנהג יומי של עצירה לחגיגה ואבל.
בכל יום, הוא היה מקדיש תשומת לב במשך מספר דקות,
לדברים שהוא חוגג ולדברים שהוא מתאבל עליהם.

"חגיגה" מתמקדת בשמחה על דברים שקורים ועל צרכים שמתמלאים,
"אבל" מתמקד בקושי, בדברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים (ואולי גם לא יקרו), ועל צרכים שלא מתמלאים.
(בתקשורת מקרבת, התאבלות אינה שמורה רק למקרי מוות ואובדן).

אפשר לחגוג לדוגמא שנת לילה טובה ורצופה, מזג אויר נעים,
שקיעה יפה, שיחה מחזקת עם חבר, עבודה משמעותית שהצלחנו לעשות,
או מחשבה על משפחות שזוכות להתאחד עם אהוביהן.

אפשר להתאבל לדוגמא על משפט שאמרנו ושאנו מצטערים עליו,
על תוכנית שלא יצאה לפועל, על תפקוד פחות מיטבי מכפי שהיינו רוצים שיהיה לנו,
על אובדן, או על מצב מורכב ומלא בחוסר וודאות וכאב שלא ברור מתי הוא יסתיים.

חגיגה ואבל חיים ביחד, ומשלימים זה את זה.
שניהם חלק מחיים מלאים.

**
עם השנים, הוספתי לתרגיל היומי של מרשאל מימד נוסף ו"שידרגתי" אותו לעצמי:
לצד החגיגה והאבל הוספתי את הכרת התודה לאנשים ועל אירועים.

אם החגיגה עוזרת לנו לראות את מה שמשמח אותנו ולבוא איתו במגע,
והאבל עוזר לנו להיות בנוכחות עם מה שקשה, עצוב ומאתגר,
הכרת התודה עוזרת לנו להבחין בתרומתם של אנשים ואירועים לחיינו.
היא מתחברת גם לשמחות וחגיגות וגם לאבל וקושי.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה
שומר אותנו מחוברים לחיים מלאים ואותנטיים, המכילים גם וגם וגם:
בכל יום אנו יכולים למצוא גם חגיגות, גם אבל וגם הכרת תודה.

וכשאנו מצליחים לעשות את זה בכל יום,
גם היום, גם בימים נמוכים או גבוהים,
מתחזק משהו בביטחון ובשקט שלנו.

**
כשחוזרים על הפעולה הזו שוב ושוב והופכים אותה להרגל יומי,
היא משנה את ההתייחסות שלנו לחיים.

ראשית, היא מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו.
היא מאפשרת לנו לראות את הגם וגם,
ובכך עוזרת לנו להימנע מחוסר איזון קיצוני המוטה לאחד הצדדים.
יש משהו משחרר בהבנה שבכל יום אנחנו חווים גם וגם:
אפשר להפסיק לצפות ליום דימיוני כלשהו שבו לא נחווה אבל ושהחיים יהיו רק חגיגות ושמחות.

בנוסף, היא מחזקת את בטחוננו ביכולת שלנו לחיות:
מעבר לרעיון העקרוני שבכל יום נתון יש "גם וגם" ורק צריך להיות מסוגלים להבחין בכך,
ההרגל היומי מאפשר לנו לחוות את זה בפועל.
כשאנחנו מצליחים לחוות חגיגה, אבל והכרת תודה בעקביות ומדי יום,
גם בימים "גבוהים", וגם בימים "נמוכים" שבהם זה יותר קשה,
הביטחון שלנו מתחזק, תחושת החיות מתעצמת והנפש קצת נרגעת.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה הוא גם סוג של פרשנות בנוגע לחיים ולמה שמאפיין אותם,
וגם אמונה ותחושה בנוגע לעצמנו – ליכולת ולמסוגלות שלנו, גם במצבים מאתגרים.

**
בשבוע שעבר כתבתי על פיתוח מיומנות.

חגיגה, אבל והכרת תודה הן שלוש מיומנויות חיים יסודיות שניתן לפתח.

התרגול היומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה, הוא זו סוג של העמקה מעשית ל"אני בסדר" של מורה הזן:

מה שלומך?
אני בסדר.
גם היום אני חוגג, מתאבל ומכיר תודה.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בונוס של שלושים שנה

אני זוכר רגע אחד במהלך שירותי הצבאי, בתחילת שנות העשרים לחיי.
סיימנו את כל ההכנות והתדריכים האחרונים לפעילות מבצעית מורכבת,
והיו לנו כמה שעות פנויות עד ליציאה.
חלק מהחבר'ה הלכו לשים את הראש ולנוח, אחרים ישבו ביחד, שתו קפה, דיברו וצחקו.
הייתי קצת לחוץ ודי מתוח, לא התחשק לי ללכת לישון או לפטפט עם החבר'ה.
בחרתי לשבת באיזו פינה שקטה ולקחת זמן שקט לעצמי.
הרהרתי בדרך שעברתי עד כה בחיי, בשנות ילדותי ונערותי,
חשבתי על בת הזוג שלי, על המשפחה ועל החברים.
מדי פעם עלו לי זיכרונות ממצבים שונים בחיי, חוויות, מפגשים ורגעים.
לאחר מספר דקות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה, ושאני מוצף בהכרת תודה.
עלתה בי מחשבה שאני בר-מזל,
שעד כה זכיתי לחיות ולחוות חיים מלאים ומשמעותיים,
שגם אם הכול ייגמר בקרוב זה עדיין היה שווה את זה,
ושכל מה שיקרה מכאן והלאה זה בונוס.

**
השבוע, במהלך אחת מכתיבות הבוקר שלי נזכרתי ברגע הזה,
וחשבתי על כך שגם היום, כשלושים שנים אחרי, אני בתחושה דומה:
הכרת תודה עצומה על כל מה ומי שבחיי עכשיו, ועל הדרך שעברתי ושחוויתי.

נראה שעד כה קיבלתי "בונוס של שלושים שנה":
שלושה עשורים שבהם התהוו חיים שלמים מלאי שמחה ועצב, חגיגות וקשיים:
חתונה, ילדים, פרידות מאנשים קרובים, לימודים, קריירה, חברים והמון רגעים ואירועים משמעותיים.
מה שעברתי עד גיל עשרים היה רק פתיח ראשוני קטנטן לדרך המופלאה שהתפתחה מאז.

הכרת התודה הזו אינה משהו אקראי או נדיר שחוויתי בשתי נקודות זמן שונות,
אלא איכות רגשית המלווה אותי לאורך השנים, גם בתקופות קשות ומאתגרות במיוחד.
בדומה לאותו רגע בצבא, אני שם לב שהיא נמצאת שם כמעט תמיד,
לעיתים גלויה ומורגשת ולעיתים מוסתרת מאחורי לחץ, כעס או פחד רגעיים.
קצת כמו שמש חורפית מחממת שגם כשהיא חבויה מאחורי שכבת עננים היא עדיין שם.

הביטוי החזק של הכרת התודה הזו בחיי,
היא המחשבה שלאורך כל השנים אני שמח על המסע והמשא הייחודי שלי,
ושגם ברגעים הכי קשים ומורכבים,
אין אדם בעולם שהייתי רוצה להתחלף איתו או להיות במקומו.

**
יש משהו בפרספקטיבה הזו שמעודד ומרגיע אותי:
אם במשך שלושים שנה, עם כל השינויים, ההתפתחויות והמעברים,
זו ממשיכה להיות התחושה-חוויה-מחשבה הדומיננטית,
אז יש סיכוי לא רע שזה ימשיך ככה, ושגם בעוד שלושים שנה,
כשהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, בצורה שאני לא יכול לצפות ושקשה לי לדמיין,
עדיין אחוש הכרת תודה, שמחה ויראת כבוד עמוקה לחיים.

אינני אומר את המילים הללו בביטחון מלא, בשאננות או בקלות דעת,
אלא בענווה ובידיעה שאין לי מושג איך דברים יתפתחו.

מהמקום הזה,
אולי אפשר להעמיק את הכרת התודה והחגיגה על מה שיש,
לקחת אחריות, לעבוד על מה שחשוב לשנות,
להיות גאים בדרך שאנו עוברים ובאדם שאנו גדלים להיות.

**
לקינוח, שלוש המלצות חמות, שהן גם שלוש הכרות תודה לדברים שקיבלתי ושנגעו בי:

א. השבוע גיליתי את הפודקאסט הנהדר "ספר אחד" (אחיו הצעיר של "שיר אחד"),
והאזנתי לפרק מרגש שבו אתגר קרת מספר על חייו על הדרך שבה נוצר ספרו הראשון "צינורות".

ב. ברוח תחילת שנת הלימודים, לפני מספר שנים קראתי סיפור עוצמתי שסיפר שוקה דינור.
"עצימת עיניים" הוא סיפור מעורר השראה על השפעה אינסופית של פעולה אחת של מורה אחד ברגע מכונן אחד.
פה תמצאו את האתר של שוקה דינור על שלל סיפוריו. מומלץ בחום להצטרף לרשימת התפוצה שלו ולקבל את הסיפורים ישירות למייל.

ג. השבוע הזמנתי וקיבלתי את ספרו החדש של חנוך דאום – "החיים הם רק תקופה."
ספרו הראשון של חנוך, "החיים הם תקופה קשה", עורר בי פרצי צחוק חזקים ובלתי נשלטים.
אני מקווה שהספר החדש יעמוד בסטנדרט הזה.
ניתן לרכוש את ספריו של חנוך רק דרך האתר שלו, ולא ניתן למצוא אותם בחנויות או ברשתות הספרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שתי הלוויות ושלוש חגיגות

ביום ראשון השבוע, בשעות אחה"צ המוקדמות, התרחשו בסמיכות שני אירועים עצובים שזכיתי להשתתף בהם: שתי הלוויות שנערכו במקביל בשני בתי עלמין שונים הסמוכים זה לזה.
באותו זמן שעמיתה שלי לעבודה שכלה את אמה שנפטרה ממחלה ממארת, שכל עמית נוסף לעבודה את אביו שנפטר ממחלה דומה.
מה הסיכוי שבדיוק באותו יום, באותו אזור גיאוגרפי ובאותה שעה תתרחשנה שתי הלוויות להוריהם של עובד ועובדת שהם חלק מארגון בן כמאתיים עובדים בסה"כ?

**
יכול להיות שצמד המילים "זכיתי להשתתף" נשמע מוזר ואולי אפילו לא מתאים כשמדובר בהלוויות.
הבחירה במילים הללו איננה מקרית.
"חתונות – לשיקול דעתכם, לוויות – חובה" – הוא משפט שנחרט בי לפני מספר שנים כשקראתי את הספר "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
אני רואה באפשרות להשתתף באירוע עצוב או קשה גם משהו שהוא חשוב וגם זכות.

**
בארגון ששני העמיתים שלי ואני עובדים בו יש מסורת נחמדה ורבת שנים שבה בדיוק ביום הולדתם מקבלים כל העובדים מייל משעשע בתפוצת כל הארגון ובו מספר אנקדוטות אישיות ומצחיקות המתייחסות לאותו עובד.
כל מייל נכתב בתשומת לב תוך "תפירה" מדויקת ומותאמת לאדם שאליו הוא מיועד.

ביום ראשון השבוע, בזמן שרועי ושני קברו את הוריהם, דוד חגג יום הולדת עגול.
"מה דעתך? האם לשלוח את המייל היום או לחכות למחר? ואולי לשנות משהו בניסוח ולכתוב בצורה יותר רצינית?" נשאלתי.
"עבורי התשובה ברורה," עניתי, "בואו נשלח את זה היום ובפורמט הרגיל."

בסמוך לטקסי ההלוויה הגיעו תמונות וסרטונים שמחים ומלאי חיוכים משני אירועים נוספים שהתרחשו במקביל:
לידה ראשונה של אחת מעובדות הארגון, וטקס בארה"ב שבו אחד הצוותים שלנו קיבל פרס יוקרתי ומיוחד בנוכחותו של מנכ"ל אינטל העולמית.

בנסיעה חזרה הביתה באותו ערב, חשבתי על כמה היום המסוים הזה הוא דוגמא ל"חיים מלאים" בארגון:
מוות ולידה, עצב ושמחה, אבל וחגיגות, עניינים אישיים וענייניים עסקיים.

החיים שלנו תמיד מלאים בגם וגם, בין אם אנו מבחינים בכך ובין אם לא.

חגיגות על לידה, יום הולדת וזכייה בפרס חיים לצד עצב, השתתפות בצער ואבל עמוק.
יש מקום להכול ולכולם, שום דבר לא בא על חשבון משהו או מישהו אחר.

**
ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" שנכתב על ידי סוגיאל רינפוצ'ה, מתואר הסיפור הבא:

"היא נכנסה לחדר וישבה לפני דוג'ום רינפוצ'ה.
היא היתה כה נרעשת ממצבה ומנוכחותו עד שפרצה בבכי.
המילים נעקרו מליבה: 'הרופא הקציב לי רק עוד כמה חודשים לחיות. האם תוכל לעזור לי? אני גוססת.'

להפתעתה החל דוג'ום רינפוצ'ה לגחך, אבל בחביבות ובחמלה. לבסוף אמר חרישית:
'את מבינה, כולנו גוססים, אבל חלק מאיתנו מתים קצת מוקדם יותר מהאחרים. זה רק עניין של זמן.' "

בכל פעם שאני כותב על מוות אני מתלבט, כי יש משהו בנושא הזה שיכול להיות "כבד מדי", מרתיע או מאיים.

המחשבות על ארעיות החיים ועל כך שהכול משתנה, לא מעוררות בי פחד או חרדה בדרך כלל, אלא בהירות, תזכורת לדברים החשובים ורעב לחיים.

השתתפות בהלוויה או בשבעה מהווה עבורי תזכורת וקריאת השכמה.
תזכורת לכך שזה בלתי נמנע, שזה יגיע במוקדם או במאוחר, בהפתעה או באופן צפוי.
קריאת השכמה לכך שעכשיו הזמן לחיות את החיים שאנו רוצים, לחוות חוויות, ולהתמקד באנשים ובנושאים החשובים לנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משחקים שלא ניתן לנצח בהם

פעם שאלתי את אחת המנהלות שאני מלווה: "מה צריך לקרות השבוע בכדי שהשבוע יחשב למוצלח מבחינתך?"

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי כשתים-עשרה מטלות שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה ובבית.

"ומה אם תצליחי לעשות רק אחת עשרה מתוכן? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

"לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי…" השיבה.

שתקתי ונתתי לאמירה הזו להדהד במשך כמה שניות… היא שתקה ביחד איתי, מתחילה לחוש במשמעות העצובה שבתשובתה…

**
המנהלת הזו משחקת במשחק שלא ניתן לנצח בו, שכן לא משנה מה היא תעשה וכמה הישגים יהיו לה, היא אף פעם לא תהיה שבעת רצון.
הציפיות שהיא מציבה לעצמה הן בלתי אפשריות.
יש משהו טרגי בשאיפה לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
רבים מהאנשים שאני מכיר משחקים את המשחק הזה או את אחת הגרסאות שלו, לפעמים לאורך כל חייהם.
במשך שנים ארוכות גם אני שיחקתי בו, ואני עדיין חוזר אליו לפעמים.
בכל פעם שזה קורה אני מרגיש חוסר שביעות רצון, לחץ ותסכול.
בהרבה מקרים עולים בי שיפוט עצמי, לחץ, רגשות אשם וייסורי מצפון.
כשמשחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו תחושות שמחה, שביעות רצון, רוגע והכרת תודה הן רגעיות וחמקמקות.

התמודדות לאורך זמן במשחק שלא ניתן לנצח בו היא הרסנית.
כשמשחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו, חשוב להכיר בכך שזהו משחק שבחרנו בו.
הוא לא נכפה עלינו, וניתן לשחק בדרך אחרת.
המודעות לכך היא צעד ראשון וחשוב ליצירת שינוי.

**
ניתן לזהות משחקים שלא ניתן לנצח בהם על פי חמשת העקרונות המאפיינים אותם:

א. מטרת המשחק היא לבצע תמיד את כל המשימות באיכות הכי גבוהה, בזמן ולשביעות רצון כולם.

ב. הצלחה מתרחשת כאשר 100% מהמשימות, השיחות, הפרויקטים, מערכות היחסים והמטלות מתבצעים בשיא האיכות ולשביעות הרצון של כולם.

ג. כישלון מתקיים כאשר פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
אם ביצענו 99% מהדברים עדיין חסר לנו 1% ולכן זהו כישלון.

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם. אנחנו מועמדים מרכזיים.
עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן שלוש דוגמאות.

ההצלחה היא רגעית בלבד. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה למטלות הבאות.
אין מקום למנוחה או לחגיגה שכן אז איננו עובדים על משהו אחר, ולכן זה מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
מה אתך? האם המשחק הזה מוכר גם לך?

בדומה לגלולה האדומה בסרט "המטריקס", לפעמים ישנן נקודות אל-חזור שבהן מרגע שאנו רואים משהו שעד כה לא היינו מודעים אליו, הוא אתנו לשארית חיינו ואיננו יכולים להפסיק לראות אותו.

"משחקים שלא ניתן לנצח בהם" הוא אחד מתוך חמישה נושאים מרכזיים שנגענו בהם השבוע במסגרת המפגש השני של תוכנית "חיים מלאים" אשר הוקדש ל"הגדרת הצלחה".

יכול להיות שעבור אנשים מסוימים הפוסט הזה, או עשר הדקות שהקדשנו לנושא במפגש מהוות נקודת אל-חזור מטלטלת.
אם זה המצב גם עבורך, לאט לאט…הרבה עדינות וחמלה…

ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 12 המפגשים של תוכנית "חיים מלאים" בעלות של 600 ₪.
מעוניינים? מוזמנים ליצור איתי קשר או להרשם כאן.

הפוסט הזה נכתב בערב פסח, חג החירות.
חופש מציפיות בלתי אפשריות, משיפוטים עצמיים ומרגשות אשם הוא משהו שכדאי לשאוף אליו ושאפשר להתקדם לקראתו. 

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רפלקצית חיים אישית ב-577 מילים

את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" של סטיבן קובי פגשתי לראשונה עם השחרור מהצבא. זהו אחד הספרים הכי משפיעים על חיי. מקובי למדתי להגדיר הצלחה. קובי קורא לזה "היצירה המנטלית" ומציע "להתחיל מהסוף". אפשר להגדיר מהי הצלחה למפגש חד פעמי, למערכת יחסים, לקריירה או לחיים. כשאנו יודעים מהי הגדרת ההצלחה שלנו גדל הסיכוי שנגיע אליה. אחד הפחדים הגדולים שלי הוא להגיע לרגעי הסיום של החיים הללו ולגלות שפיספסתי. הגדרת הצלחה מחדדת אותנו ושומרת שנהיה בכיוון הנכון לנו.

להמשך קריאת רפלקצית החיים האישית המלאה לחצו כאן.

**

בכדי לכתוב את הרפלקציה הזו הייתי צריך לעבור במסגרות שונות וללמוד ממורים שונים.
התהליכים השונים איפשרו לי ללמוד ולפתח איכויות שונות, לפעמים כאלו הנראות מנוגדות במבט ראשון.

באופן טבעי, כבני אדם אנו חשים משיכה לאיכויות אנושיות מסוימות ודחייה מאיכויות אחרות.
לדוגמא: האם אתם יותר מוכווני "עשייה" או "נוכחות"?
"מוכווני עשייה" מאמינים שיש דיבורים ויש מעשים ושפעולה חשובה הרבה יותר מסתם לשבת ולדבר.
"מוכווני נוכחות" מאמינים שעשייה יכולה להיות בריחה ושעשייה הנובעת מנוכחות הרבה יותר אפקטיבית.

האיכויות האנושיות הללו משלימות זו את זו ומהוות בסיס חשוב והכרחי לחיים מלאים.

חיים מלאים הוא מסע אנושי מסעיר ומרתק שכולנו לוקחים בו חלק כרגע.

תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי האישית יוצאת לדרך ביום שני ה 4/4.
שנים עשר מפגשים שבועיים בימי ב' בערב.

כשבוחרים לצאת למסע יודעים איך הוא מתחיל ואין לנו מושג איך הוא יתפתח.

ההרשמה בעיצומה ואתם יכולים עדיין להצטרף.
אשמח מאוד לצעוד אתכם ולצדכם.

כל הפרטים וקישור להרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרשמה לתוכנית "חיים מלאים"

על יעדיים שאפתניים והנאה מהדרך (+ הזמנה לתוכנית ✈)

השבוע הקשבתי לספר Measure What Matters המתאר את גישת ה OKR – (Objectives &  Key Results) – שמהותה הגדרה חדה וברורה של מטרות שחשוב לנו להשיג ושל מדדים המאפשרים לנו לדעת האם אנו מתקדמים לכיוון המטרות והאם השגנו אותן.
הגישה פותחה על ידי אנדי גרוב, אחד המנכ"לים האגדיים של חברת אינטל, והיא מביאה שילוב עוצמתי של יצירת בהירות בנוגע לסדרי עדיפויות לצד מיקוד ומשמעת הנדרשים להשגתם.

את ההמלצה הראשונה לספר קיבלתי כבר לפני חודש, והתייחסתי אליה בביטול.
נושא הצבת היעדים לא חדש לי, שמעתי עליו רבות בעבר ואני מכיר מספר גישות בתחום הזה.
האם באמת אפשר לכתוב על זה ספר שלם? זה לא ישעמם? מה כבר יכולים לחדש לי?
רק לאחר חמש המלצות-הפצרות של חבר קרוב בחרתי להוריד את הספר ולהקשיב לו.

זה היה שיעור מצוין בצניעות עבורי:

בספר שזורים זה בזה עקרונות מרכזיים העומדים בבסיס הגישה, לצד שלל דוגמאות וסיפורי מקרה של חברות שונות (ביניהן גוגל, אפל, יוטיוב, קרן הפילנטרופיה של ביל גייטס, ארגוני חינוך, רפואה ועוד) שהטמיעו בתרבות הארגונית שלהן את גישת ה-OKR וזוקפות לזכותה הישגים יוצאי דופן.

האם יש לי מה ללמוד ממנהלים בכירים בחברות הללו ומההתנסות המעשית שלהם? מהדוגמאות הקונקרטיות וממגוון הזוויות והדגשים?

כמובן שכן. בלי סוף.
בתוך ארבעה ימים סיימתי להקשיב לספר.
בלעתי אותו בשקיקה.

**
הנה דוגמא לציטוט מעורר השראה מפי אנדי גרוב:

“In business we have to set ourselves uncomfortable tough objectives and then we have to meet them.
And then after 10 milliseconds of celebration we have to set ourselves another set of highly difficult-to-reach objectives, and we have to meet them.
And the reward of having met one of these challenging goals is that you get to play again”
~ Andy Grove

"בעסקים אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות קשות המעוררות אי-נוחות ואז אנו צריכים להגיע אליהן.
ואז, אחרי עשר אלפיות שניה של חגיגה, אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות נוספות שקשה להשיגן ולהגיע אליהן.
והתגמול שבהגשמת אחת המטרות המאתגרות הללו הוא שאנו זוכים לשחק שוב."

**
אני מוצא את המילים הללו מעוררות השראה ומתחבר לשאיפה המתמדת למצויינות ולהתמודדת המתמשכת עם אתגרים חשובים.
אני אוהב את את הדגש שגרוב נותן לתגמול פנימי המבוסס על סיפוק, תחושת משמעות והתפתחות אישית הנובעים מעצם העבודה על יעדים מאתגרים והשגתם.
חשוב לי להיות בסביבת מצוינות שבה עובדים על דברים חשובים, מציבים יעדים מאתגרים ומתקדמים לעברם.
ועם זאת, אנדי גרוב ואני חלוקים לגבי נקודה מסוימת.
לצד המטרות המאתגרות חשוב לי שלחגיגה יהיה מקום גדול יותר מעשר אלפיות השניה.
חגיגה ושמחה הן לגיטימיות ומהוות חלק חשוב מהדרך, לא פחות ממצויינות ומהתפתחות.
עצירה לחגיגה אינה עומדת בסתירה להצטיינות ולהצבת יעדים שאפתניים ואינה פוגעת ברעב להשגתם.
לא רק שהן יכולות להתקיים ביחד, הן מחזקות ומעצימות אלו את אלו.
כשם שחשוב לפתח שרירים של הגדרת יעדים שאפתניים והשגתם, כך גם חשוב לפתח שרירים של חגיגה, שמחה והנאה מהדרך.
זה לא טריויאלי, זה מצריך תרגול ואימון, וזה לגמרי אפשרי.

**
הנושא של הצבת יעדים חשובים והתקדמות לעברם רלוונטי לא רק לסביבות עסקיות או ארגוניות.
הוא מתאים לכל היבט של חיינו ומדגיש את החשיבות של הגדרת הצלחה ברורה ופרואקטיבית, לקיחת אחריות, משמעת ביצוע, התפתחות מתמדת ולא פחות חשוב, הנאה מהדרך.

השבוע השקתי תוכנית חדשה שתצא לדרך בעוד כשלושה שבועות – תוכנית "חיים מלאים".

התוכנית בנויה משנים עשר מפגשים שבועיים המוקדשים לעקרונות המרכזיים המרכיבים חיים מלאים.
חמישה מהעקרונות הללו (הגדרת הצלחה ** לקיחת אחריות ** להיות בעשייה מיטיבה ** לחגוג ולהכיר תודה ** ללמוד, לתרגל ולהתאמן) מחוברים בצורה ישירה לפוסט הנוכחי.
ששת העקרונות הנוספים משלימים אותם ומתחברים בצורה עקיפה.

תוכנית "חיים מלאים" היא הזמנה למסע מצמיח ומרגש בן כשלושה חודשים בהנחייתי.

כל הפרטים בקישור הבא 

יוצאים לדרך ב 4/4/22.

ההרשמה בעיצומה ואתם מוזמנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים"

הדרך לחיים מלאים (הרצאה מוקלטת קצרה)

השבוע, במהלך ההכנה למפגש המסכם של סדנת החזון האישי ההוליסטי כתבתי לעצמי על שקף מספר נקודות מפתח חשובות שהתחשק לי לדבר עליהן בסיום הסדנה.
פתחתי שקף חדש, כתבתי כותרת "נקודות מחשבה על חזון – לסיכום התהליך" ותוך כדי הקשבה לעצמי התחלתי למלא אותו בתוכן.
רציתי להדגיש מספר נקודות מפתח מבלי להעמיס יותר מדי.
סיימתי לעבוד על השקף כשהרגשתי שנקודות שחשוב לי להדגיש מקבלות את המקום שלהן.
כשהתבוננתי על מה שכתבתי שמתי לב שהרשימה היא בעצם הביטוי האישי שלי לאיך לחיות ביום-יום.
הופתעתי (ושמחתי) שמשקף סיכום לסדנת חזון זה הפך להיות שקף כוונון לדרך של חיים מלאים.

עם ובלי קשר לחזון, עשרים וארבע הדקות שבהן אני מסכם את הסדנה מכילות בתוכן במידה רבה את "האני מאמין" שלי בנוגע לחיים ולאיך לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שמשהו שמתבשל במשך שנים התנקז בחצי שעה של הכנה לשקף אחד או להרצאה קצרה וסדורה.

אם מעניין אתכם לצפות בקטע המצולם אתם מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

**
תהליך החזון האישי ההוליסטי שהסתיים השבוע הוא חגיגה גדולה עבורי.
זו פעם ראשונה שאני עושה את התהליך הזה במסגרת קבוצתית הפתוחה לקהל הרחב.
כל כך הרבה שיתופים מרגשים, תנועות, אדוות והשפעות במרחב וירטואלי משותף.
מסוג הדברים שלא ניתן לכמת או למדוד, ושאפשר בעיקר לחוש ולחוות.

כמחצית ממשתתפי התהליך בחרו לקבל את המצגות ואת הקלטות המפגשים ולעבור את התהליך בעצמם שלא במסגרת הקבוצתית.

ארבעה מפגשים מוקלטים, ארבע מצגות מהמפגשים ובקרוב גם ארבעה תמלולים ערוכים.

אם מעניין אתכם לקבל את התכנים הללו ולעבור את התהליך הזה בעצמכם (התהליך הקבוצתי הסתיים) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים נוספים.

**
2 המלצות לסיכום:

לפני מספר שבועות המלצתי על ספרו המצוין של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
השבוע המליצו לי על פודקאסט "מפלגת המחשבות" בהנחיית מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג.
שני הפרקים הראשונים נוגעים ברעיונות המרכזיים המוזכרים בספר ושאר הפרקים מוקדשים ל"צלילות עומק" איכותיות בנושאים שונים כגון חרדים, שמאל-ימין, ערבים ועוד.
הפודקאסט זורם, מעשיר ומעניין מאוד. מומלץ בחום.

פודקאסט מומלץ נוסף – "שאלה טובה" של אסף פאול כהן.

אסף משוחח עם אנשים מרתקים ממגוון תחומים ועיסוקים כשהמכנה המשותף של השיחות נוגע בחשיבותן של שאלות, כיצד לנסח שאלות טובות ומה השפעתן על תהליכים ופעולות.
מקורי, פותח את הראש ומעורר מחשבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ההכנה המושלמת לחיים

בספרו "מי מת", סטפן לוין מזכיר את רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש. 
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו, חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו, הוא שלב מעבר הכרחי המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים שלנו אשר יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.

משוב קשה שקיבלתי בהפתעה לפני מספר שנים ושלקח לי זמן רב להתאושש ממנו, איפשר לי להבין משהו חשוב על עצמי ותרם רבות להתפתחות שלי.
תשובה שלילית שקיבלתי כשהתמודדתי על תפקיד מסוים שמאוד רציתי, פתחה לי את דלת לנתיב קריירה חדש לחלוטין, שכנראה לא הייתי מגיע אליו אם התשובה היתה חיובית.
הפסקת הריון כואבת ולא מתוכננת, יכולה להתפתח להולדת ילד אהוב שאיננו מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיו.

**
דון חואן השמאן, גיבור ספריו וחונכו של האנתרופולוג קרלוס קסטנדה, מלמד את קסטנדה שההבדל בין אדם מן השורה ללוחם הוא שהלוחם רואה בכל אירוע אתגר בעוד שהאדם רואה בו ברכה או קללה. 
הלוחם ניחן בחוכמה לקבל כל אירוע כפי שהוא, בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי ומבלי לדעת אילו השלכות תהיינה לו.
חוסר הידיעה שלו ואי ההיאחזות בתוצאה עתידית מסוימת הם מנופים חזקים לאושר, שלווה, שמחה ואומץ לב הממלאים את חייו.

**
אני אוהב את הרעיונות של פיטר לוין ושל קרלוס קסטנדה.
יש משהו מעורר השראה, מרגש ומחזק במחשבה שכולנו לוחמים ברמה מסוימת ושחלק ממה שאנו עוברים עכשיו הוא שלב חשוב בדרך שלנו.

כדאי לזכור שכולנו גם בני אדם.
כשהחיים מפגישים אותנו עם מחלה מאיימת, משבר כואב במשפחה, קושי מתמשך במקום העבודה או חוסר ודאות מלחיץ בנוגע לעתיד, חשוב לתת מקום גם לכאב, לפחד, לכעס ולעצב שאנו חווים.
ניסיון לעבור מהר מדי בין תפיסת משבר להזדמנות או בין התנגדות לקבלה יכול לנבוע מקושי להתמודד או מניסיון להדחיק ולברוח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חיים עכשיו

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר