"יום טוב"

לשי, אחד החברים שלי, יש "גלשן כוננות" שנמצא תמיד בקרבת מקום, במשרד או ברכב שלו.
כשיש "ים טוב" ואין לו משהו קריטי בעבודה,
שי משנה תוכניות, מזיז פגישות ומפנה כמה שעות לגלישה.
"ים טוב" הוא משהו שתלוי בטבע ובמזג האויר, כך שלא תמיד ניתן להיערך אליו מראש.
בשונה מאימון בחדר כושר או תרגול יוגה, אי אפשר לסגור עבורו זמנים קבועים ביומן בכל יום שני ורביעי ב 1600.
כשהתנאים מתקיימים והים "טוב" אפשר להגיע ולגלוש.
בכדי לעשות זאת נדרשת החלטה (אני רוצה !) ופעולה (שינוי לו"ז ונסיעה לים).

אפשר להרחיב את הרעיון של "ים טוב" ל- "יום טוב".
"יום טוב" הוא יום שמתהווים בו תנאים מתאימים שקוראים לנו לצאת מהשגרה היומיומית להפסקת פירגון של כמה שעות.
התנאים המתאימים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל יום שמש מפתיע באמצע החורף, שלג בחרמון,
נדידת ציפורים באגמון החולה או זרימה חזקה בנחלים,
והם יכולים להיות גם תנאים פנימים: חשק ורצון לטייל בטבע, לשוטט באיזה שוק נחמד,
לשבת על שפת הים עם בירה קרה וספר טוב, או לבלות בספונטניות זמן איכות עם חברה.

"יום טוב" יכול להתממש בצורות שונות,
אך בדומה ל"ים טוב" ולגלישת גלים, הרעיון המרכזי הוא לשנות תוכניות ולפנק את עצמנו בספונטניות,
מבלי להיות אפקטיביים או פרודוקטיביים, מבלי לתקתק מטלות ולקדם משימות.

טכנית, זה אפשרי ואנחנו יודעים לעשות את זה:
כשקורה משהו לא מתוכנן בחיינו שמצריך פעולה מיידית,
כמו משבר בפרויקט, מחלה של אחד הילדים, או משהו חשוב אחר,
אנחנו משנים תוכניות ומתפנים למה שמבקש את תשומת ליבנו.
העניין הוא שרובנו מרשים לעצמנו לעשות את זה רק כשמשהו "מוצדק" דורש את הנוכחות שלנו.
לתפיסתנו, "מוצדק" זה בדרך כלל משהו דחוף ורציני, על פי רוב צורך של מישהו אחר.
משהו ש"לגיטימי" לשנות בגללו תוכניות.

חשוב להתעכב על הנקודה הזו:
במקרים רבים האילוצים החיצוניים הם לא הסיבה, אלא התירוץ.
הסיבה האמיתית היא הלגיטימציה פנימית.
זה מרגיש לנו לא לגיטימי.

בשונה משי, שלו זה מרגיש הכי לגיטימי בעולם:
ברור לו שזה מגיע לו, שמותר לו להנות,
שהצרכים שלו חשובים לא פחות משל אחרים,
ושהעולם יצליח להסתדר כמה שעות בלעדיו.
אז איך מגדלים לגיטימציה פנימית..?
לא בטוח שזה כזה פשוט.

אולי מתחילים ממודעות לכך שאין לנו את זה,
ושהיינו רוצים יותר מזה.

ואז לאט לאט,
בהרבה כבוד, סבלנות, חמלה, סקרנות ואהבה עצמית,
מחפשים להתקדם בצעדים קטנים..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המכתב של פרופסור לייבוביץ' לאילן רמון

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חופש מוחלט

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג.
הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם.

בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות והארוחות שפורסם אינו מחייב ושזה בסדר גמור לא להגיע חלק מהם ובמקום זאת להמשיך לישון, לקחת הפסקה או לצאת לריצה.

למרות ששמעתי בבהירות את המילים הללו, הן לא "חדרו" אותי.
בימים הראשונים הייתי רעב מאוד לקלוט ולשאוב ככל יכולתי ממה שמתרחש בחדר.
ראיתי בסמינר הזה הזדמנות נדירה (אולי בלתי חוזרת) ורציתי לנצל אותה בצורה מיטבית.
המחשבות-תחושות הללו עוררו בי לצד ההתרגשות וההתלהבות גם לא מעט לחץ (להספיק, לא לפספס, להיות מרוכז).
למעט פעם או פעמיים ביום של התכתבות/דיבור עם משפחתי שבארץ הייתי שקוע כל כולי בסמינר.

ואז הגיע הרגע שטלטל אותי.
התעוררתי בבוקר היום הרביעי מאוחר מכפי שתיכננתי, כעשר דקות לפני תחילת סשן הבוקר הראשון.
הרגשתי עייף והתחשק לי להמשיך לישון.
כמה מהמחשבות הראשונות והאוטומטיות שקפצו לי היו:
"אני מאחר. צריך להזדרז"
"לא טסתי את כל הדרך לכאן כדי לישון."
"אסור לי להפסיד את הסשן כי אולי יהיה שם משהו חשוב מאוד שאפספס."
"מה אנשים יחשבו אם לא אגיע? איך זה יתפרש?"

פתאום קלטתי את זה.
את ההזמנה של מרשאל.

אני לא חייב לעשות כלום.

אני יכול לבחור לעשות מה שבא לי.

מותר לי לבחור לעשות מה שבא לי. וזה בסדר.

אני יכול להתארגן מהר ולרוץ לסשן, או להישאר במיטה, או לכתוב לעצמי על החוויות שלי.
והכול בסדר.

כל מה שאני עושה, אני עושה כי אני בוחר ולא כי אני צריך או חייב.
בכל רגע נתון אני יכול לבחור איפה להיות ומה לעשות.

התובנה הזו היממה אותי.
למרות ששמעתי את המילים קודם לכן, זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי אותן וממש הרגשתי את הרעיון הזה בגופי.
חוויתי שלווה עמוקה. תחושה מרגשת של חופש מוחלט.
זו היתה נקודת מפנה עצומה עבורי.
מאותו רגע, החוויה-נוכחות-התנהלות שלי בסמינר השתנתה לחלוטין.
הדבר הכי חזק שחוויתי באותו סמינר היה חופש.
חופש להיות ולבחור בכל רגע נתון.

"התפאורה" היתה מושלמת.
הניתוק מהארץ, ממשפחתי ומהעבודה עזרו.
הייתי במסגרת שבה אני "סטודנט חופשי" ושלאף אחד אין ציפיות ממני.
ועדיין, עד אותו רגע שבו קלטתי את זה, לא באמת הייתי חופשי.
כי גם כשלאחרים אין ציפיות מאיתנו, לנו יש ציפיות מעצמנו.
גם שהסביבה לא מטילה עלינו מגבלות או אילוצים, אנחנו דואגים להגדיר אותם לעצמנו (רשימת ה"צריך/אמור/חייב").

"לאנשים יש חופש בכל מצב," טוען ויקטור פראנקל, "אולם לעתים קרובות הם מוותרים עליו.
הם מסוגלים וחייבים להיות מודעים שוב לחופש הזה."

בפרספקטיבה של עשור וחצי אחרי, החוויה הזו היתה נקודת אל-חזור עבורי.
הסמינר הסתיים אחרי שבועיים וחזרתי לארץ.
"התפאורה המושלמת" נגמרה וחזרתי לחיים רגילים ואינטנסביים: משפחה, שתי בנות קטנות, עבודה, פקקי תנועה.
ולמרות זאת, משהו בחוויה ובידיעה נחקק עמוק וממשיך ללוות אותי מאז.

בכל תפאורה ובכל סביבה שהיא, יש לנו חופש מוחלט לבחור.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות כלום אף פעם.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל.

החופש המוחלט הוא "חופש ל…" ולא "חופש מ..".
זהו החופש לבחור את עמדתנו בכל מצב שהוא ולא החופש ממגבלות ומאילוצים שלעיתים הם בלתי נמנעים.
חופש הבחירה שלנו מגיע עם האחריות להשלכות הבחירה שלנו.
כשאנחנו בוחרים לאחוז בקצהו של מקל המונח על הקרקע ולהרים אותו, הקצה השני יתרומם גם הוא.
אנחנו חופשיים לבחור את המחשבות-אמירות-פעולות שלנו, איך איננו יכולים לנתק את אותן מחשבות-אמירות-פעולות מההשפעות וההשלכות שלהן עלינו ועל סביבתנו.
אנחנו יכולים להתפטר מהעבודה או להישאר בה, לשלם מיסים או לא, לדבר או לשתוק, להגיב או להתעלם.
אנחנו יכולים לבחור בכל אחת מהאפשרויות הללו בכל רגע נתון ולשאת איתנו את השלכות הבחירות שלנו.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל במובן נוסף:
לעיתים אף אחת מאפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו אינה משמחת אותנו.

החופש שלנו לבחור קיים תמיד, אך אפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו ברגע נתון יכולות להיות מוגבלות.
לדוגמא: אם הגענו למצב של מינוס גדול בנק עומדות בפנינו מספר אפשרויות בחירה – לקחת הלוואה לסגירת המינוס, לנסות להגיע להסדר עם הבנק, למלא לוטו ולקוות לטוב, להתעלם או לברוח מהארץ.
המצב הנוכחי (שהוא תוצר של בחירות עבר) מביא איתו מספר אפשרויות בחירה, שאולי אף אחת מהן אינה לטעמנו.

גם במצבים כאלה מתקיימים שני הדברים הבאים:

יש לנו אפשרות לבחור.
אנחנו נושאים באחריות לבחירות שלנו.

**
רעיון חופש הבחירה המוחלט עומד בבסיס כתביו של ויקטור פראנקל :

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.
אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

אם חופש מוחלט אפשרי במצבי חיים כל-כך קיצוניים, לבטח הוא אפשרי ורלוונטי גם בחיי היום-יום שלנו, אינטנסיביים ומורכבים ככל שיהיו.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

מתוך הספר “The 6 Most Important Decisions You'll Ever Make” מאת שון קובי (תרגום חופשי – רוני ויינברגר):

1. בית ספר – מה אתה הולך לעשות בנוגע להשכלה שלך?
2. חברים – איזה סוג חברים תבחר ואיזה סוג של חבר תהיה?
3. הורים – האם אתה הולך להסתדר עם הוריך?
4. היכרויות וסקס – עם מי תצא ומה תעשה בהקשר של סקס?
5. התמכרויות – מה תעשה בנוגע לעישון, שתייה, סמים וחומרים ממכרים אחרים?
6. הערכה עצמית – האם תבחר לאהוב את עצמך?

* שון קובי הוא בנו של סטיבן קובי, מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

**
יכול להיות שפתחתם את הפוסט הזה כיון שהכותרת משכה אתכם.
ייתכן שאתם קוראים את הפוסט מתוך סקרנות, כאב שהייתם רוצים לרפא, או צורך אחר כלשהו.
אם לא פתחתם את הפוסט (ואתם לא קוראים את המילים הללו עכשיו), יכול להיות שזה בגלל שהכותרת עצבנה או לא עניינה אתכם.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
התגובה שלנו ל"זה" (מה שזה לא יהיה) מלמדת הרבה יותר עלינו ועל מה שחשוב לנו מאשר על "זה" או על מי שכתב אותו.

**
את הספר שמתוכו שלפתי את הציטוט פגשתי הבוקר בחנות "סיפור חוזר" בכפר סבא.

באופו אישי אני פחות מאמין ב-"6 ה-שאלות" או ב-"3 ה-סודות" ולא היתה לי ציפייה שמישהו יראה לי את האור.

בחרתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ומתוך הערכה לספרים אחרים של סטיבן קובי ובניו.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
לשמחתי, הספר עורר בי כמה תנועות מחשבתיות המקבלות ביטוי מסוים גם כאן.

**
בשנים האחרונות יוצא לי ללוות אנשים שונים במסעות החיים שלהם.

חלקם יוצרים איתי קשר בצמתי חיים או קריירה, כשהם ניצבים בפני החלטה חשובה שיכולה להשפיע על חייהם. 
הדרך שבה אני מתייחס ל-"החלטות חיים קריטיות" היום (בריאות, זוגיות, קריירה וכו') שונה מהדרך שנהגתי להתייחס אליהן בעבר. 
היום אני מאמין שהחלטות קריטיות ומשנות חיים הן החלטות שאנו לוקחים בכל רגע ורגע בשגרה ו"בימים רגילים",
ולאו דווקא ההחלטות שאנחנו לוקחים אחת לכמה שנים במה שנדמה או מרגיש לנו כצמתים חשובים בחיינו.
כלומר, השפעתן המצטברת של ההחלטות והבחירות היומיומיות שלנו גדולה משמעותית בעיניי ממספר החלטות ובחירות בודדות הנלקחות באותם צמתים.

**
זכור לי ראיון עם פיני גרשון (בתקופה שזכה עם מכבי ת"א באליפות אירופה בכדורסל), 
שבו הוא מסביר כי במהלך משחק כדורסל "רגיל" הוא מקבל מאות החלטות.

גם אנחנו מקבלים מאות החלטות ביום נתון: 
מה לחשוב, איך לפרש, איך להרגיש, במה להתמקד, מה לעשות.

בין אם אנו מודעים לכך ומאמינים בכך ובין אם לא, יש לנו את החופש והאפשרות לבחור.
ועם החופש מגיעה גם האחריות.

**
בפוסטים קודמים התייחסתי לכך ש"אין מפגשים נייטרליים".
בכל רגע נתון, בכל מפגש עם מישהו, אנחנו משפיעים ומושפעים. 
ההשפעות יכולות זניחות או עצומות, אך הן תמיד שם.

דרך נוספת להתייחס לכך היא שבכל רגע נתון אנו יוצרים משהו.
(ע.ע. מושג הקארמה שהופיע בפוסט הקודם).
היצירה שלנו נובעת מאותן בחירות יומיומיות שאנו עושים בכל רגע נתון.

שאלה חשובה שמגבירה מודעות ושאני משחק איתה לאחרונה: "מה אני יוצר כרגע?"

ממש בשניה הזו, כשאני שם לב שאלו המחשבות, הרגשות, המילים והפעולות שלי – מה אני יוצר?

**
השבוע התכתבתי עם א.
עבדנו ביחד לפני כעשור וחצי ומאז לא נפגשנו.
הקשר התחדש בעקבות הפוסט האחרון שכתבתי.

לאחר כמה תכתובות בינינו, שאלתי אותו אם הוא שמח.
א. אמר מה שאמר ואז שאל אותי: 
"ומה אתך – אתה שמח?"
"ברגע זה כן", השבתי, "מאוד !"
"אני לא בטוח איך ארגיש בעוד רגע או מחר. אבל עכשיו כן."

שאלת השמחה מעסיקה אותי לאחרונה הרבה יותר משהעסיקה אותי בעבר.
היא אחד מששת הערכים המובילים בחיי.

הרבה מהדברים שאנו עושים ומההחלטות שאנו מקבלים נובעים מהרצון להרגיש טוב.
שמחה היא מרכיב מרכזי ב-"להרגיש טוב."

"האם אני שמח" זו שאלה שמזמינה תשומת לב לכאן ועכשיו. 
וכל תשובה היא טובה ולגיטימית.

**
מתי מגיעים ?

תיאור של קריקטורה מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד:

משפחה בדואית הרכובה על גמלים חוצה מדבר צחיח.
האב רוכב בחזית על הגמל הגדול ביותר,
ובהמשך רוכבים האם ושלושת הילדים,
כל אחד על גמל קטן יותר.
האב מפנה את ראשו ואומר לילד הקטן ביותר:
"תפסיק לשאול אותי מתי מגיעים !
אנחנו נוודים, למען השם !"

**
חדשות טובות:

לעולם לא נגיע.
אין לאן להגיע.
אנחנו בדרך.
תמיד בדרך.
גם היום.
גם עכשיו.

בדיקת דרך:
איך אני עכשיו?
מה אני יוצר עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

למידות ממאיר שמגר ז"ל

השבוע נערכה הלווייתו של מאיר שמגר, אשר כיהן במשך 12 שנים כנשיא בית המשפט העליון.
רבים ספדו לו, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון.
נשמע שישנה הסכמה חוצת מחנות והערכה עצומה כלפי השופט מאיר שמגר ותרומתו המשמעותית למדינת ישראל.
לצד כל המספידים הבכירים ורמי המעלה, הספידו את מאיר גם בני משפחתו.
שני הספדים נגעו לליבי במיוחד.
הם התמקדו במאיר שמגר האדם ואיש המשפחה.
האחד של בנו רם והשני של נכדתו דפנה.
(הציטוטים הועתקו מתוך אתרי הרשת).

**
בנו של שמגר, רם:

"אבי נהג לומר בצניעות בסיטואציות כאלה שבהם דיברו בשבחו שהם מופרזים ואין בהם צורך. 
דברים שנאמרו ראויים ובמקומם ואנו מודים לכולם מקרב לב. 
היום אנו נפרדים בצער עמוק מאבי. 
כל מי שנחשף לפועלו חווה את גודל אישיותו. אבא היה איש צדק מנהיגות וממלכתיות.
הוא היה איש ספר ידען. 
אבא נדמה בעיני ובעיני רבים כמי שאוחז בידו במצפן החיים. 
ידע להבחין בין אמת ללא אמת בין צדק לעוול. 
מעבר למעשיו ופועלו של אבא, הערכים שהטמיע בנו וסימני הדרך שטבע במו ידיו ימשיכו להתוות את דרכנו באשר נלך. 
אבא נשאר בנו. בילדיו ונכדיו. ובמינונים משתנים בחברה הישראלית כמכלול.
הערכים שאבא יצק בנו יחד עם אמא, משפחתיות אכפתיות חריצות ומקצועיות וזאת בדרך של מתן דוגמא אישית, עיצבו אותנו למסלול החיים. 
בראש ובראשונה היה איש משפחה. 
אבא וסבא מנחה תומך ואוהב שנכון לעשות הכל למען ילדיו ונכדיו."

**
דפנה שמגר, נכדתו:

"היום אנו נפרדים בצער עמוס מסבא, תחושה מעט מוזרה שאני ניצבת כאן קבל עם ועדה באירוע מהאישיים והפרטיים שיש לו אדם בחייו, אך זהו פועל יוצא ומבורך מכך שהסבא האישי שלנו היה בן אדם מוערך. 
לשמחתי ולגאוותי, סבא היקר היה מאותם יחידי סגולה. 
אנו נכדיו פוגשים הערכה זו בחיי היום יום מכול השכבות בחברה.

בשבילנו נכדיך – גדי, תמרי, נעמה, גלעד, נטע, עמרי, תומר ואני – 
אתה מן הסתם קודם כל סבא. סבא מאיר. 
סבא תומך, מנחה ואוהב שנכון לעשות הכול למען נכדיך. 
כל אחד מנכדיך בחר ועדיין בוחר נתיב משלו בחיים, אך כולנו חולקים את מסכת הערכים שקיבלנו ממך, לא בדרך של הטפה אלא בדרך של הערכה אישית. 
אכן התחושה להיות הנכדים של סבא מאיר היא תחושה של כבוד לערכים שבהם האמנת ובהם דיברו הדוברים הנכדים לפניי.

באחד הביקורים שלי כאן בבית המשפט העליון, כמפקדת צוות בבית הספר לקצינים, הגעת לדבר איתנו.
דיברת על התפקיד החשוב והעיקרי, וזה להיות אדם שמקשיב.
לא מדובר רק הזכות להעלות את הטענות של כל צד אלא על הלכה למעשה להקשיב, 
אחרת המשפט לא יהיה משפט צדק ואתה כשופט לא תבצע את עבודתך כראוי, 
וככה ממש כמו השופט שמגר היית 'סבא מאיר'. 
הרגישות לרחשי הלב והרצונות האישיים שלנו הייתה בולטת במיוחד".

**
סביר להניח שרובנו לא נוספד על-ידי ראש הממשלה ונשיא המדינה כשיגיע יומנו.
לרבים מאיתנו יש משפחות. בני ובנות זוג, ילדים ונכדים.
הספדים שכאלו לא ניתן לרכוש בכסף, או במאמץ מרוכז ואינטנסיבי בן מספר שבועות.
מערכות יחסים שכאלו נבנות לאורך שנים, יום אחר יום, מפגש אחר מפגש.
מרבית האנשים יאמרו שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחייהם.

איך הדבר הזה מקבל ביטוי ביום-יום…?
עד כמה אנו פרואקטיביים, ממוקדים במה שהכי חשוב ולוקחים אחריות על הבחירות שלנו בשגרה..?
איך אדם צריך לחיות את חייו, על מנת "להרוויח את זכותו" להיות מוספד בצורה הזו על ידי ילדיו ונכדיו..?

העניין הוא כמובן פחות איך בוחרים להיפרד ממך האנשים היקרים בחייך כשמגיע היום,
ויותר איך נראית ומרגישה מערכת היחסים ביניכם ביום-יום. 
מה חושבים עליך ואיך מרגישים בנוכחותך האנשים החשובים בחייך.

**
חבר יקר שלי, אדם שאני אוהב ומעריך, חווה אתגר משמעותי השבוע.
חלק ממה שהוא עובר עכשיו הוא תוצר של בחירות שהוא בחר ופעולות שהוא עשה בעבר.

מספר מחשבות ותזכורות שהתחדדו לי (שוב) בימים האחרונים:
– יש לנו את החופש לבחור.
– לבחירותינו יש השלכות על חיינו ועל חיי אחרים.
– יש לנו אחריות: כשאנו בוחרים בדרך פעולה מסוימת, אנו מקבלים "בעסקת חבילה" גם את השלכות הבחירה.
– הבחירות שלנו משפיעות על חיינו ומעצבות אותן.
– לפעמים זה מורכב: מעבר לטוב ורע. מעבר לשחור ולבן. מעבר לנכון ולא-נכון.
– חמלה עצמית וכלפי אחרים: אנחנו יצורים אנושיים, שלמים ולא מושלמים.
– ההווה שלנו הוא תוצר של בחירות העבר שלנו.
– העתיד שלנו נוצר עכשיו בבחירות שאנו עושים היום.
– היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
– היום הוא זמן טוב.
– זה לא מאוחר מדי.  

**
ג'ק קורנפילד מחבר בין חופש לאחריות בספרו "אין זמן טוב מההווה":

"כשאתם מרגישים שחייכם עמוסים מדי, התזכורת שיש לכם אפשרות להיות חופשיים עלולה להיות מערערת.
כן, אתם חופשיים לבחור את הגישה שלכם עוד היום – 
לבחור להיות אסירי תודה, אמיצים, מפוחדים, מרירים או אוהבים.
אך חשוב מכך, אתם חופשיים – עם כל ההשלכות הנלוות לכך – 
להתפטר מעבודתכם, להקים עסק, להינשא או להתגרש, ליצור יצירת אמנות, 
לאמץ ילד, להיות במקום שלא הייתם בו, לסגור את חשבון האימייל שלכם.

חופש עלול להיות מסחרר לחלוטין.
למרבה המזל, אינכם חייבים לעשות את כל הצעדים הללו בבת-אחת או בזמן כלשהו.
למעשה, כבר עשיתם את הבחירות שאיתן אתם חיים.
אך אתם אכן חופשיים לשנות מסלול.
חייכם כבולים וחופשיים בו-זמנית, עם מגבלות והשלכות.
פעלו כחוק או שתמצאו את עצמכם בכלא.
נהגו בנתיב הנכון של הכביש או שתמצאו את עצמכם בבית החולים או בקבר.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מרחבי החופש היא להשקיט את התודעה ולהקשיב לליבכם.
ליבכם ידריך אתכם באהבה ובהתחשבות אל ההחלטות הטובות ביותר, מתוך הבנה עמוקה וכנות."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

החופש ל…

"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'.
פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים.
רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו.
הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית:
היכולת לבחור כיצד להגיב לכל אירוע שקורה לנו.
אנחנו יכולים לחפש ולא גם מעט טוב או להישבות ברע.
כמו שפרנקל כותב:
'…אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות האנוש – 
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו.' "

~ מתוך "המדריך למצוינות" / רובין שארמה

** החופש לבחור בתגובה שלנו. **

===
כשאנשים משתפים אותנו, לבקשתנו או ללא בקשתנו, במחשבות שלהם עלינו,
הם מתייחסים אלינו מבעד למסננים שלהם: 
האמונות, נקודות המבט, ניסיון החיים, הפרשנות, האג'נדה שלהם וכו'.
אנשים אף פעם לא רואים אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
הם רואים חלקים מסוימים מאתנו … 
הם רואים אותנו כפי שהם…

מרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, 
ממליץ להימנע מלהקשיב למה אנשים חושבים עלינו,
ובמקום זאת להקשיב למה שהם צריכים.

כשמישהו אומר לי שאני שתלטן, יכול להיות שחשוב לו לקבל חופש פעולה ואמון.
כשמישהו אומר לי שאני הססן, יכול להיות שחשובה לו החלטיות והתקדמות מהירה.
כשמישהו אומר לי שאני אגואיסט, אולי חשובה לו עזרה ותמיכה.

** החופש להקשיב למה אנשים צריכים במקום למה שהם חושבים עלינו **

=== 
אחד הכוחות האנושיים המופלאים הוא הכוח לדבוק בעקביות בסיפור המחזק את האמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם. 
אנחנו אלופים בלהאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. 
אנחנו אלופים בלמצוא הוכחות ומידע תומך המחזק את הדברים שאנו כבר מאמינים בהם,
ולהתעלם ממידע הסותר את אותם דברים.

אם נחליט לעזוב מקום עבודה או מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור מסוים המצדיק את העזיבה.
אם נחליט להישאר באותו מקום עבודה או באותה מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור אחר המצדיק את ההישארות.

** החופש לשנות סיפור או אמונה, החופש לא להיות בטוח, החופש לא לדעת **

===
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך,
לגלות את רעיונותיך, חלומותיך, ותשוקתך בפני אנשים, זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן למות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכישלון.
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר, אין לו דבר, והוא הינו שום דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, הוא מכר, איבד את החופש, האינטגריטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
מכיון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי…."

~ ליאו בוסקאליה

** החופש להסתכן… **

===

חג חירות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סוג אחר של כוח

"החברה שלנו מבוססת על הגדרה מוגבלת מאוד של כוח, לאמור עושר, הצלחה מקצועית, תהילה, כוח פיזי, עוצמה צבאית ושליטה פוליטית.
ידידי היקרים, אני מציע שיש סוג אחר של כוח, כוח גדול יותר: הכוח להיות מאושרים ברגע הנוכחי, חופשיים מהתמכרות, פחד, ייאוש, אפליה, כעס ובורות.
כוח זה הוא זכותו המולדת של כל אדם, מפורסם או אלמוני, עשיר או עני, חזק או חלש ".

~ הציטוט מתוך "The Art of Power" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

**
"Our society is founded on a very limited definition of power, namely wealth, professional success, fame, physical strength, military might and political control.
My dear friends, I suggest that there is another kind of power, a greater power: the power to be happy right in the present moment, free from addiction, fear, despair, discrimination, anger, and ignorance.
This power is the birthright of every human being, whether celebrated or unknown, rich or poor, strong or weak."

~ Quoted from "The Art of Power" / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

עימותים, בעיות ומיחזור של סבל

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

100% בחירה, 100% חופש, 100% אחריות

100% בחירה, 100% חופש, 100% אחריות

אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר, אף פעם.
אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, אף פעם.
אנחנו לא מוכרחים לעשות שום דבר, אף פעם.
שום דבר.
אף פעם.
ללא יוצא מן הכלל.

**
זה לא מה שמספרים לנו.
זה לא מה שמלמדים אותנו.
זו לא הדרך שבה חינכו, גידלו או אילפו אותנו.
זו לא הדרך שבה אנחנו מחנכים, מגדלים או מאלפים את ילדינו.
זו לא התפישה הרווחת.
זו לא האמונה הרווחת.

**
כל מה שאנו עושים הוא תמיד מתוך בחירה.
בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא.

תמיד יש לנו אפשרות אחרת, לפחות אחת.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

**
מעתה ועוד עולם, לא ניאלץ אף פעם לעשות משהו שלא נבחר בו.
מעתה ועד עולם, כל מה שנעשה יהיה תמיד מתוך בחירה.
זו לא הצהרת כוונות.
זו לא התחייבות.
זו תזכורת.
זו עובדה.

הבחירות שלנו נובעות מתיעדוף הצרכים החשובים לנו
וממידת הנכונות שלנו להתמודד עם ההשלכות של בחירותינו.

**
תפישה חשיבתית + טרמינולוגיה דיבורית:

"אני בוחר" במקום "אני נאלץ".
"אני עושה כי אני בוחרת" במקום "אני עושה כי אני צריכה".
"יש לי בחירה" במקום "אין לי ברירה".
"אני עושה בגללי" במקום "אני עושה בגללם".

**
100% בחירה.
100% חופש.
100% אחריות.

חיים מלאים. היום.

זה רק התפקיד שלך

"כדי להיות נבונים, עלינו להיות מסוגלים להיכנס לכל תפקיד במלואנו,
בתשומת לב ובחמלה, ולהרפות ממנו כשאין בו עוד צורך.
כשאנחנו מתחתנים, עלינו להניח לתפקידנו הקודם כרווקים.
כשילדינו הופכים לאנשים מבוגרים, עלינו להרפות מתפקידנו כמי שעוזרים להם לנהל את חייהם.
כשאנחנו עוזבים מקום עבודה אחד ועוברים לאחר,
כשאנחנו פורשים מעבודה או כשאנחנו מתקדמים מתפקיד עובד לתפקיד מנהל,
עלינו להרפות מהתפקיד הקודם שלנו ולקחת על עצמנו את התפקיד החדש.
נוכל להיות חופשיים רק אם תוך כדי מילוי כל התפקידים הזמניים האלו לא נשכח שבבסיסם,
הם לא מי שאנחנו באמת."

**
"כשם שאנחנו מזדהים עם תפקידים, אנחנו יכולים להזדהות גם עם תדמית.

כשנבחן את התדמית שלנו, השבט שלנו או התפקיד שלנו, נוכל להכיר בכך שהם זמניים.
נוכל ללמוד לכבד אותם מבלי להזדהות איתם לגמרי, מבלי ללכת לאיבוד בתוכם."

**
"בחיי כל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן נדמה שאנחנו המחזאים,
ויש לנו חופש עצום לבחור את כיוון הסיפור.
אחר כך באות תקופות שבהן אנחנו מוגבלים יותר לתפקידים שאנחנו חייבים לבצע:
הורה, מפרנס, אזרח, בן קהילה, הוגה.
חיינו כבוגרים מחייבים אותנו להיכנס לתפקידים שניתנו לנו.
החופש נובע מעצמו כאשר אנחנו אוחזים בהם בעדינות, בקלות,
כשאנחנו רואים אותם כפי שהם ותו לא."

~ הציטוטים מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד.

חיים מלאים. היום.