מפגש עם פחד

הנערה שלפני קופצת ונעלמת.
עכשיו תורי.
אני עושה צעד ומתקרב לקצה הסלע באיטיות.
רגלי הימנית נעה בכבדות ומתחילה לרעוד.
נהר הטארה הכחול והקריר חמישה מטרים מתחתיי.
רגל שמאל מתרוממת באיטיות ונצמדת לרגל ימין.
למרות שיש מקום לצעד קטן נוסף, הרגליים מסרבות להתקדם.
מהצד זה נראה הרבה יותר נמוך וכיפי והרבה פחות מפחיד.
ברור לי שזה לא מסוכן.
אני מבין שזה לא מאוד גבוה וראיתי את האחרים קופצים לפניי.
אז למה הלב דופק כל כך חזק והנשימה נעצרה?
לשבריר שניה עולה בי חרטה:
למה טיפסתי ישירות לכאן? למה לא התחלתי מהסלע הנמוך יותר?
יש אנשים בתור מאחוריי, ורועי בני מביט בי מלמטה.
אין מצב שאני מסתובב.
הדרך היחידה היא קדימה.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומזנק …

**
הדופק הגבוה, הנשימה הקצרה והרעד ברגליים מאותתים לי שאני מפחד.
את הפחד לא מעניין ההיגיון.
למרות שאני מבין שאין פה שום דבר מסוכן, הפחד נוכח, והוא דומיננטי.
לפחד לא משנה אם מדובר בקפיצה מצוק, בשיחה טעונה או בקבלת החלטה חשובה.
עבורו יש כאן סכנה והדרך שלו לשמור עלינו היא לעצור אותנו מלהתקדם.
בחלק מהמצבים זה באמת מסוכן.
קפיצה למים באזור לא מוכר ומרובה סלעים יכולה להסתיים במוות.
להחלטה לא אחראית יכולה להיות השלכה הרסנית על החיים.
שיחות מורכבות יכולות לבנות או להרוס מערכת יחסים.
אבל מבחינת הפחד, הכול אותו דבר.
בין אם זה בטוח ובין אם לא, בין אם זה מקדם אותנו או פוגע בנו,
דפיקות הלב, הנשימה המואצת והכיווץ בגוף יהיו שם.

חשוב להכיר את זה ולהבין שנוכחותן של התחושות-תופעות הללו אינן סימן לכך שמשהו לא בסדר.
לפעמים חשוב מאוד להתקדם, למרות הפחד.
במצבים מסוימים, דווקא ההישארות במקום, במרחב המוכר, מסוכנת.
המנעות מפעולה במקומות חשובים, היא גם מסוכנת וגם אחת מגזלניות האנרגיה המרכזיות.

**
"איפה הדליפות שלך?", שאלה אותי השבוע שרית אמיתי כשהתארחתי בפודקאסט שלה,
"מה מרוקן לך את המצבר?"
"הדבר שמשפיע עלי יותר מכל הוא עניינים לא מדוברים במערכות יחסים שחשובות לי", עניתי.

כשחיים ועובדים עם אנשים, בין היתר חווים גם קונפליקטים ומתחים.
כשזה קורה, אחת הדרכים הכי אפקטיביות ובריאות להתקדמות היא שיחה כנה ואמפטית.
באופן אישי, כשאני חווה קונפליקט כואב או מעיק עם מישהו קרוב לי,
למרות שברור לי שכשתתקיים שיחה היא תשפר את המצב,
קשה לי "לחתור למגע" וליזום שיחה כזו.

הדיבור הפנימי שלי יכול להישמע כך:
"אני רוצה לקיים את השיחה הזו, אבל לא היום."
"עדיף לעשות את זה בזמן אחר, בתנאים קצת יותר מתאימים."
"חשוב לי לעשות את השיחה הזו, וגם אעשה אותה, אך אני צריך עוד זמן כדי להגיע יותר מוכן."

לכאורה יש היגיון במשפטים הללו,
ואולי אפילו התזמון, התנאים וההכנה יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם עכשיו.
עם זאת, חשוב להכיר בכך שבבסיס של כל המשפטים הללו נמצא פחד:
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד שדברים יצאו משליטה ויתפתחו בצורות שאיננו רוצים.
פחד שלא נדע מה לומר או איך להגיב.
פחד מדחייה.

**
המילה "פחד" יכולה לעורר התנגדות.
חלק מהמנהלים שאני מלווה יתרגזו אם אשאל אותם "מה מפחיד אותך בסיפור הזה?".
"לא מפחיד אותי כלום" הם יענו וייסגרו.

אם לעומת זאת אשתמש במילים אחרות כגון "מה מטריד אותך?", או "איפה אתה לא שקט?"
יהיה להם הרבה יותר קל להיפתח ולשתף.

חשוב להשתמש בטרמינולוגיה מתאימה, כדי שאנשים ירגישו נוח לתקשר,
ועם זאת לזכור, שגם כשמשתמשים במילים וברגשות אחרים, בבסיסם נמצא פעמים רבות פחד.

הסופרת ג'וליה קמרון ("דרך האמן") טוענת ש"דחיינות אינה עצלות, אלא פחד, וחשוב לקרוא לה בשמה."

"אני נמנע, משמע אני פוחד" (על משקל "אני חושב, משמע אני קיים"),
הוא משפט שאימצתי לעצמי לאחרונה, ושעוזר לי לפגוש את הפחד שלי, להקשיב לו ולהיות איתו.

במקרה שלי, עצם המחשבה על שיחה טעונה עם מישהו שיקר לליבי,
מעוררת בי תחושות דומות לאלו שחוויתי על הסלע בנהר הטארה:
דופק מואץ, נשימה קצרה ולא סדירה, כיווץ בחזה, מועקה בבטן.

בדומה לסלע, זה בדיוק סוג המצבים שחשוב לעשות בהם צעד קדימה ו"לזנק למים", למרות הפחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אתם מוזמנים להאזין לשיחה המלאה (קישור לאפלקישור לסופטיפיי) של שרית אמיתי הנפלאה ושלי.
דיברנו על תקשורת מקרבת, משפחה וקריירה, התפתחות אישית ועוד.
במהלך השיחה שרית הפתיעה אותי והציעה לי שיתוף פעולה בשידור חי,
הצעה שאיפשרה לנו לקיים שיחה ספונטנית ואותנטית ברוח תקשורת מקרבת.

על פוליטיקאים ועלינו

אנחנו לא באמת מאמינים לכל מה שאנו שומעים מפוליטיקאים. 
חלק מהמוסכמות שהתפתחו עם השנים הן שזה מקובל להגיד משהו ולהתכוון למשהו אחר.
אנחנו מורגלים בהבטחות שלא מקיימים אותן, בהתחייבויות שלא עומדים בהן.
ברור לנו שחלק גדול מההצהרות ריקות מתוכן.
ואנחנו חיים עם זה בשלום.
זה נראה לנו בסדר.
אנחנו לא תמימים.
התרגלנו.
התפכחנו.
איבדנו אמון.
אלו "חוקי המשחק".
זו פוליטיקה.

כשאנו לא מצפים מאנשים לעמוד במילה שלהם, אנחנו מתאכזבים פחות.

**
ראש השנה הוא זמן טוב להצהרות.
לא רק פוליטיות, גם אישיות.
לרובנו יש לפחות משהו אחד שאנו רוצים לשנות בחיינו.
לעשות יותר או לעשות פחות.
להתחיל או להפסיק.
להתנהל אחרת.
לאכול בריא יותר.
להתעמל.
לפתח את העסק.
לשפר את הזוגיות.
להיות יותר נוכחים עם הילדים.
להתקדם עם הדוקטורט.
ללמוד משהו חדש.
להפסיק לעשן.
לכתוב ספר.
לבלות פחות זמן מול המסכים. 
לפתח יכולת.
להכיר תודה.

ראש השנה הוא זמן טוב להצהרות ולמחויבויות.
אנחנו באמת רוצים שינוי.
ממש בא לנו שהשנה זה יהיה אחרת.

**
למרבה הצער, בדומה לפוליטיקה החיצונית, רבים מאתנו כבולים במעין "פוליטיקה פנימית".
בשונה מהפוליטיקה החיצונית, את הפנימית פיתחנו בעצמנו.
חלק מהמוסכמות שפיתחנו עם השנים הן שזה בסדר להגיד משהו ולא לעשות אותו.
מותר להבטיח לעצמנו ולא לקיים.
אין בעיה עם להתחייב למשהו ולא לעמוד בזה.
אנחנו כבר למודי ניסיון.
ברור לנו שלא כל ההצהרות שלנו תתקיימנה.
ואנחנו חיים עם זה בשלום.
זה נראה לנו בסדר.
התרגלנו.

כשאנו לא מצפים מעצמנו לעמוד במילה שלנו, אנחנו מתאכזבים פחות.

**
זה לא חייב להיות כך.
זה יכול להיות גם אחרת.

את א. אני מלווה מזה מספר חודשים.
אחת המטרות המרכזיות שהוא הציב לעצמו היא לכתוב ספר.
הוא חושב על זה כבר מספר שנים, ועד כה ללא התקדמות משמעותית.
"איזו מחויבות יומית או שבועית אתה רוצה לקחת על עצמך בהקשר של כתיבת הספר?", שאלתי אותו כשהתחלנו לעבוד ביחד.
"מה זאת אומרת?", הוא שאל…
"אתה יכול להתחייב לכתיבה יומית או לכתיבה של מספר ימים בשבוע.
אתה יכול להתחייב לזמן כתיבה, למספר עמודים, או למספר פרקים.
מה שמתאים לך. 
מה שאתה מאמין שישרת אותך ושתוכל לעמוד בזה.
מטרת ההתחייבות היא לקדם את הדבר שאתה מאוד רוצה.
את המטרה שחשובה לך.
להתחייב זו דרך אפקטיבית להינעל על מטרה ולקדם אותה."

בשבוע הראשון א. התחייב לכתיבה יומית של שעתיים בכל יום. כולל שישי-שבת.
זה לא קרה.
החיים חזקים.
היו אילוצים.
או תירוצים.

הסתכלנו על זה בסקרנות.
ניסינו להבין מה היה שם.

בשבוע השני ביקשתי מא. להתחייב למשהו ריאלי שהוא יכול לעמוד בו.
פחות משנה הכמות והגודל, יותר משנה העמידה בהתחייבות.
"שעה וחצי ביום. ימים א'-ה', לא כולל סופ"ש."
"מצוין", אמרתי, "מה מידת הביטחון שלך שתעמוד בכך?"
"גבוהה מאוד. 100%".

למפגש השלישי שלנו א. הגיע באנרגיה גבוהה.
הוא כתב כל יום, וחווה התקדמות משמעותית עם הספר.
"נהדר," אמרתי, "האם עמדת בשעה וחצי בכל יום?"
"כן. למעט יום אחד שבו כתבתי כשעה ורבע."
"אם כך, לא עמדת בהתחייבות שלקחת לעצמך.
זה לא מבטל את ההתקדמות המשמעותית ואת השיפור הגדול ביחס לשבוע שעבר.
ועדיין, לא עמדת במילה שלך לעצמך."

"למה תרצה להתחייב השבוע?" שאלתי את א. 
"הפעם אלך על שעה ביום ימים א'-ד'. ליום ה' איני מתחייב כיון שיש לי שם אירוע.
ואם אוכל יותר, אז יותר."
"מצוין. מה מידת הביטחון שלך?"

"100%. הפעם זה יקרה בוודאות !"

את המפגש הרביעי התחלנו בבדיקת ההתחייבות.
"עמדתי בזה !" שיתף אותי א. בחיוך.
"מעולה !" אמרתי. "תחגוג את זה !"

א. עמד בהתחייבות שהוא לקח על עצמו גם בשבועות 5-11.
לגבי שבוע 12, נראה בשבוע הבא…

**
"לתת מילה" ולעמוד בה, זה הרגל שניתן לפתח.
גם להתחייב למשהו ולעשות אותו.

העניין הוא פחות משך הזמן או גודל הצעד.
העניין הוא האמון והבטחון הפנימיים שאנו בונים.

על התחייבויות והצהרות של פוליטיקאים יש לנו השפעה מועטה.
על התחייבויות והצהרות שלנו, יש לנו השפעה עצומה.
כבוד למה שיוצא לנו מהפה.
לומר את מה שאנו מתכוונים.
לעשות את מה שאנו אומרים.

"שמרו על טוהר המילה" הוא ההסכם הראשונה שדון מיגל רואיס מציע בספרו "ארבע ההסכמות".
שם הכול מתחיל. 
זה הבסיס.
**
אתמול נפתחה הגשת מועמדות לתכנית "שבעת ההרגלים" בהנחייתי.
תכנית "שבעת ההרגלים" נוצרה מתוך כוונה לסייע למשתתפים להיות בעשייה משמעותית המשפיעה על חייהם, בתוך מסגרת אינטימית, תומכת ומקדמת המאפשרת התפתחות ומעודדת תנועה.
זוהי תכנית אישית-קבוצתית ממוקדת עשייה+למידה המיועדת ל"מיטיבי לכת": לאנשים ש"באים לעבוד" ומוכנים "להימתח": מנטלית, רגשית ופיזית.
ההשקעה הנדרשת בה אינה מבוטלת: כסף, זמן, תשומת לב ואנרגיה.
זוהי התכנית היחידה שאני מתכוון לפתוח לקהל הרחב בחודשים הקרובים.
אני מחוייב לתכנית הזו ובחרתי להגביל את מספר המשתתפים על מנת לאפשר תהליך אישי, מושקע ומעמיק.

כל הפרטים על התכנית + קישור ל"שאלון כוונות" והגשת מועמדות ניתן למצוא בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תכנית "שבעת ההרגלים" – פרטים והגשת מועמדות

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים 

שיעור ראשון:

שנת 1999. 
לפני מספר חודשים התקבלתי לעבודה כסטודנט באינטל.
במסגרת הפרויקט הראשון שלי, אני אחראי על הטמעת מערכת מידע המפותחת על יד ספק חיצוני.
הפרויקט נקלע לקשיים מסוימים וישנם חילוקי דעות והחלפת האשמות הדדיות בינינו לבין הספק.
בשיחה עם ירון (המנהל שלי), אני מתלבט כיצד לגשת לזה ואיך נכון להפעיל יותר לחץ על הספק על מנת שהפרויקט יסתיים בהצלחה ובזמן.
בין היתר אני שוקל טכניקות השפעה ומשא ומתן שונות.

המסר של ירון ברור:
"הספק הזה הוא שותף שלנו.
אנחנו רוצים שהפרויקט יצליח ושהוא יצליח.
המטרה אינה להוציא ממנו כמה שיותר בכמה שפחות אלא להצליח ביחד לאורך זמן.
שים את כל הדברים בצורה פתוחה על השולחן ונסה לבנות שיתוף פעולה בריא."

הקו הזה מפתיע אותי.
זה לא נאיבי מדי?
זה באמת אפשרי?
ירון "לא ילד".
הוא מנהל מנוסה.
כדאי לתת לזה צ'אנס…

**
שיעור שני:

תחילת שנות ה-2000.
אחרי מספר שנים באינטל, במסגרת אחת השיחות המזדמנות בענייני עבודה שבני אחי ואני מקיימים מדי פעם, הוא משתף אותי בשיעור הבא:

"כעובד וכמנהל, לעולם לא אמליץ לעשות משהו, שאני מאמין שהוא לרעת החברה.
כל עוד אני עובד בחברה מסוימת, כל החלטה שאקח או פעולה שאנקוט בה תהיה תמיד לטובת החברה.
כמובן שאחפש גם את טובתי שלי וכיצד אני והצוותים שלי יכולים להתקדם. זה חלק מהעניין.
אבל לעולם לא אעשה משהו שמקדם אותי ואת האינטרסים שלי על חשבון פגיעה בחברה.
מניסיוני, בטווח הארוך זה משתלם. 
לכולם."

מסר מרגיע ומעודד.
אפשר גם וגם. 
במבט מהצד, ההתקדמות של בני לאורך השנים מהירה ומשמעותית.
איזה כיף שלא צריך לשחק מלוכלך כדי להצליח.

**
שיעור שלישי:

שנת 2002.
חגי הוא אחד הלקוחות המרכזיים שלי בפרויקט אינטנסיבי שמסתיים עכשיו.
מנהל קפדן, דעתן, בעל דרישות גבוהות, הוציא לי את המיץ אבל לכל אורך הדרך היה הוגן.
במהלך חודשים של עבודה משותפת, למדתי שלחגי ולענת אשתו יש 4 ילדים.
בשלב זה, אני אב לשתי בנות קטנות.
הנושא של קריירה + משפחה מעסיק אותי מאוד.
אני רוצה גם וגם ודי בטוח שיש לי מה ללמוד מחגי.
לשמחתי, כשאני מבקש ממנו להיפגש לשיחה אישית שלא בענייני עבודה הוא נענה בחיוב.

בין היתר עולה בשיחה הנקודה הבאה:
"קודם כל משפחה. 
סדר העדיפויות ברור לי.
אני משתדל להשתתף בכל טיולי בית-הספר של ילדיי.
כל עוד הם מעוניינים בכך כמובן.
זו אחת הדרכים שלי להיות נוכח ולבנות את הקשר."

אופטימיות…
עומד פה מולי מנהל עם סטנדרטים גבוהים של עבודה,
שאיכשהו מצליח לשלב גם וגם, ומצהיר בקול רם שזה לגיטימי ושזה הדבר הכי חשוב !

**
מספר מחשבות על שלושת השיעורים הללו שעלו בי השבוע:

1. את השיעורים קיבלתי מאנשים שהערכתי.

הייתי פתוח להקשיב למה שיש לירון, בני וחגי לומר והייתי בטוח שיש לי מה ללמוד מהם.

**
2. הערכתי את ירון, בני וחגי כאנשים מצליחים בסביבות שבהן הם עובדים וחיים:

ירון נתפש כמנהל מוערך בארגון ומצליח להגיע לתוצאות בסביבה אינטנסיבית.
בני מצליח להתקדם באופן עקבי לתפקידים בכירים בקצב די מהיר.
חגי מצליח לשלב קריירה וחיי משפחה כבר שנים, ונראה שהוא נהנה מהגם וגם.

ברמה הבסיסית, נראה שהשיעורים הקונקרטיים של ירון, בני וחגי, לא מונעים מהם להצליח בסביבות שבהן הם עובדים וחיים.
מעבר לכך, האם יכול להיות שהשיעורים הללו, תורמים בצורה משמעותית להצלחה ואולי אפילו מעצימים אותה?

**
3. השיעורים שקיבלתי מירון, בן וחגי לא היו מובנים מאליהם עבורי באותן נקודות זמן:

א. בעבודה על הפרויקט המקרטע עם אותו ספק, הנטייה הראשונית שלי היתה לתחרותיות ומניפולציה.
לא בגלל שרציתי לפגוע בספק או לנצל אותו, אלא משום שהאמנתי שאם לא אעשה זאת,
אפגע בעצמי.
המחשבה שאפשר "לשחק פתוח", לשים הכול על השולחן ולחפש טוב משותף,
לא עלתה על דעתי עד שירון הדגיש אותה.

ב. השיעור של בן היה חוק חד וברור:
"אם זה לא לטובת החברה לא עושים את זה."
במצבים של מורכבות, חוסר וודאות והתלבטויות, החוק הזה עמד לנגד עיני שוב ושוב,
וסייע לי לשמור על קו ערכי מעגן.
החוק הזה לא היה ברור לי או מנוסח בצורה חדה שכזו לפני שקיבלתי אותו מבן.
אנו עלולים לראות את טובת החברה בצורות שונות וזה בסדר להתווכח על זה.
בנוסף, תמיד יהיו אנשים שיתעדפו את טובתם גם כשזה בהתנגשות עם טובת החברה.
כשטובת החברה שאני חלק ממנה, מפסיקה להיות חשובה לי, כנראה שזה זמן לעבור הלאה.

ג. השיחה עם חגי נגעה בי ועיצבה משהו בעולמי.
היה משהו מאוד חזק עבורי, לשמוע ממנהל בחברה שאני חלק ממנה, שהדבר הזה לגיטימי.
כבר באותו זמן היה ברור לי שהמשפחה היא בראש סדר העדיפויות שלי ולא הייתי צריך לקבל לכך אישורים מאף אחד.
ועם זאת, כששומעים את זה ממנהל בצורה הזו, כל הנושא הופך להיות הרבה יותר לגיטימי וחופשי. 
שנית, מתחזקת התחושה שזה אפשרי. ברמה כזו או אחרת.
הנוסחה שלי יכולה להיות שונה מהנוסחה של חגי, אך איכשהו, 
האדם הזה שעומד מולי ומקדים אותי בכמה שנים, מצליח לשלב את הגם וגם. 
להאמין במשהו ולרצות ליישם אותו זה דבר אחד.
לראות אנשים שמצליחים ליישם את זה, זה דבר שני.

**
4. ריצה למרחקים ארוכים.

יכול להיות שאסטרטגיות מסוימות מביאות לתוצאות מהירות יותר בטווח הזמן הקצר.
בדיעבד, שלושת השיעורים שקיבלתי, הם שיעורים עבור רצים למרחקים ארוכים.
שותפות עם ספקים ובעלי עניין אחרים, 
לחפש תמיד גם את טובת החברה וגם את טובתי האישית, 
ולאזן בין עבודה לדברים חשובים אחרים בחיים,
הם שיעורים תשתיתיים לכל החיים.

**
5. אני לא בטוח שירון, בני וחגי זוכרים את השיחות המסוימות שהזכרתי כאן.

אני לא בטוח שהשיעורים שקיבלתי מהם, הם שיעורים מרכזיים גם בחייהם.
אולי כן ואולי לא…
לעתים, אמירות או פעולות מסוימות שלנו, 
שאת חלקן איננו זוכרים אפילו,
משפיעות על חיים של אנשים,
בדרכים ובהיקפים שאנו לא מדמיינים.

**
6. את התקשורת המקרבת גיליתי לאחר השיעורים שקיבלתי מירון, בני וחגי.

בדרך שבה אני מבין וחווה את גישת בתקשורת המקרבת,
(א) שותפות הדדית, (ב) טובת כל הצדדים ו-(ג) מתן מענה לדברים הכי חשובים,
הם אבני יסוד מרכזיות העומדות בבסיס הגישה.
מעניין אם המשיכה שלי לתקשורת מקרבת נבעה מתוך השיעורים המשמעותיים שקיבלתי מירון, בני וחגי, 
או שאולי השיעורים הללו היו משמעותיים כל-כך עבורי כיון שהם התחברו לאמונות יסוד שכבר החלו להתגבש בתוכי, הנוגעות בקשר אנושי ובתפיסת העולם שלי.

**
עד כאן 3 שיעורים לקריירה ולחיים, ושש מחשבות עליהם.

אני מקווה שהפוסט הנוכחי היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.

– אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
– אם מתאים לכם לשתף בפומבי בשיעור חשוב שאתם קיבלתם ממישהו, גם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.
– ואם נראה לכם שיש אנשים שיכולים לקבל ערך מהפוסט הזה, אנא שתפו והעבירו הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

 

 

הסוד להצלחה [אולי…]

[אולי:]

הסוד להצלחה לאורך זמן בכל תחום שהוא
(משפחה, מערכות יחסים, עסקים, כלכלה, קהילה, בריאות, קריירה…)
אינו בעשיית דברים מורכבים ויוצאי דופן,
שאף אחד לא גילה או לא המציא עדיין.

**
הסוד הוא בעשיית מספר מצומצם של דברים פשוטים וידועים,
שכולם מכירים ומבינים את חשיבותם,
בהתמדה ובעקביות, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב,
עם האנשים המתאימים,
ובאי-עשיית דברים אחרים באותו זמן.

**
ההצלחות יוצאות הדופן וההמצאות הגדולות
הינם תוצרי לוואי של בחירות עקביות במה כן ובמה לא,
ובעשייתם בהתמדה לאורך זמן עם השותפים המתאימים.

**
הצלחה = [בחירה במה כן + בחירה במה לא] X עם האנשים המתאימים X לאורך זמן.

תוצאות מובטחות.
אין דרכי קיצור.

חיים מלאים. היום.

שיחה "כמו שאני אוהב"

בדיוק סיימתי שיחה "כמו שאני אוהב":
נכנסנו לשיחה עם דעות מנוגדות.
התרשמנו מאותו עניין בצורה שונה מאוד.
חווינו את האירוע אחרת.
קבענו להיפגש ולדבר.

**
להיכנס לשיחה כדי להבין.
להיפגש כדי להשלים תמונה ולדייק אותה.
להיות מודעים לפרשנויות שלנו.
להכיר בכך שאנו לא מחזיקים באמת.
להיות פתוח לנקודות מבט של אחרים.
להקשיב למה הם ראו שאנחנו לא.
לשתף במה שאנחנו ראינו והם לא.
להסתקרן בנוגע לתהליך החשיבה שלהם.
להסתקרן בנוגע לתהליך החשיבה שלנו ולבדוק אותו.
לשחרר היצמדות למחשבות, פרשנויות ודעות שלנו.
להקשיב לאינטואיציות שלנו גם כשלא ניתן להסביר אותן.
לעדכן תמונה.
לשמור על ענווה.
לחתור להתקדמות.
לקחת בחשבון את ההקשר והתמונה הרחבה.
להכיר במגבלות שלנו.
להכיר בכך שאולי אנו טועים ושזה חלק מהעניין.
להחליט מה עושים ואיך ממשיכים.
להמשיך הלאה.

**
לפני כשנה וחצי עברתי עם מישהו תהליך כזה "עליך", כשהתלבטנו לגביך.
הבוקר, אתה ואני עברנו תהליך דומה על מישהו ששנינו פגשנו.
איזה כיף לעבור את התהליך הזה אתך.
איזה כיף שכך דברים מתפתחים.

חיים מלאים. היום.

סיפוק, משמעות והתקדמות

תקתוק המשימות אתמול,
וההרצה המקבילית של מספר פרויקטים ופעולות,
נתנו לנו תחושת סיפוק ומשמעות.
שאנחנו עושים משהו.
שאנחנו מתקדמים.
שהספקנו הרבה.

**
יכול להיות שהערך העיקרי של מה שהיה אתמול,
זה לתת לנו את אותה תחושת סיפוק ומשמעות
ולאפשר לנו להיות ביחד.

**
עם או בלי קשר למידת ההתקדמות
שאולי מתרחשת
ואולי לא.

חיים מלאים. היום.

את/ה לא העניין המרכזי פה

זה לא אישי.
לא עושים את זה לך.
לא עושים את זה נגדך.
לא עושים לך את זה בכוונה.

**
את/ה לגמרי חלק מהעניין.
את/ה חלק חשוב בסיפור הזה.
את/ה חלק חשוב ולא יחיד.
את/ה חלק מהעניין ולא כל העניין.
את/ה לא העניין המרכזי פה.
ממש כמו שאף אחד אחר הוא לא העניין המרכזי פה.

**
שנתקדם או שנמשיך להיתקע?
מה עכשיו…?

חיים מלאים. היום.

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

שאת מרגישה יותר טוב.

ששיתפת אותי במשהו ושאלת לדעתי.

בייגלה זעתר.

"לקום מחוזקים" של ברנה בראון.

שעה עם עצמי.

הערנות, האדיבות והחריצות שלך.

הזמן שלנו ביחד.

תקתוק של כמה מנהלות.

ההירתמות שלכם כשביקשנו עזרה. במהירות ומכל הלב.

ההתקדמות עם העניין הזה.

להיכנס ולראות אותך יושבת איתו.

האנרגיה בצוות.

חצי יום שמזכיר שגרה…

חיים מלאים. היום.

הקשבה משחררת

אם כשאנחנו מדברים אתה נשמע לי "תקוע" או "חופר"
וחוזר על אותה נקודה שוב ושוב בלי להתקדם
בסבירות גבוהה מאוד יש משהו חשוב שאתה מנסה לומר לי
ושאני עדיין לא קולט.

**
באורח פלאי כלשהו,
ברגע שאני אצליח לקלוט את הדבר החשוב שאתה מנסה לומר לי,
משהו בך "ישתחרר" מיידית.

**
הממ… מעניין מה הדבר שכל כך חשוב לך שאשמע עכשיו
ושאני עדיין לא קולט,
למרות שאתה חוזר עליו שוב ושוב ושוב…

חיים מלאים. היום.

כל הקולות והקולות של כולם

כל הקולות והקולות של כולם*

בקשה לשמוע את כל הקולות השונים
היא הזמנה להעלות נקודות והתייחסויות שטרם עלו.
זוהי גם הזמנה לא לחזור על נקודות ועל התייחסויות שכבר עלו.
המהות בסבב "כל הקולות" היא לזהות את מירב ההיבטים השונים הקשורים לנושא מסוים
בזמן קצר ככל האפשר בכדי לוודא שאיננו מחמיצים דבר.
ההתייחסויות השונות מהוות בסיס ראשוני או נקודת ביקורת שמהם ניתן להמשיך ולהעמיק בהמשך.

**
בקשה לשמוע את הקולות של כולם
היא הזמנה לכל אחת ואחד מהמשתתפים להביע את דעתם ואת עמדתם.
בסבב שכזה חשוב לשמוע את כולם גם אם נקודות והתייחסויות מסוימות חוזרות על עצמן.
המהות בסבב "הקולות של כולם" היא לשמוע היכן עומד כל אחד מהמשתתפים ביחס לנושא,
בכדי שניתן יהיה להבין את "המשקלים" בקבוצה, כמו גם את רמת החשיבות והעוצמות של הנקודות השונות.
ניתן לעשות זאת באריכות (דיבור חופשי…) או בקצרה (גם במשפט או שניים).

**
בתהליכים קבוצתיים מסוימים חשוב לשמוע את כל הקולות.
בתהליכים קבוצתיים אחרים חשוב לשמוע את הקולות של כולם.
בתהליכים קבוצתיים מסוג שלישי חשוב לשמוע גם וגם.

**
במפגש הקבוצתי הבא,
כשאתם מבקשים התייחסות מהמשתתפים,
היו ברורים עם עצמכם ועם אחרים:
האם אתם מזמינים את כל הקולות או את הקולות של כולם?

* קרדיט: הפוסט מבוסס על רעיון ששמעתי לראשונה לפני כשנה בסדנה של מיקי קשתן.

חיים מלאים. היום.