המלצות, מתנה והזמנה

[**המסר הנוכחי מכיל המלצה על 6 ספרים, מתנה שניתן להנות ממנה, והזמנה לקורס שייפתח אחרי החגים**]

לקראת סדנה לפורום מנכ"לים שאני מתוכנן להנחות לאחר החגים,
התבקשתי ע"י המארגנים לשלוח רשימה של 5-6 ספרים מומלצים בנושאי תקשורת, הקשבה וקשר אנושי.
הם רוצים לחלוק את הרשימה הזו עם המנכ"לים, ולצ'פר כל מנכ"ל/ית בספר מתנה לבחירתם.
אני אוהב את הרעיון הזה של מתנה אישית לבחירה ושל אינטראקציה שמתחילה עוד לפני הסדנה.

בעידודם, נעניתי לאתגר של בחירת 5-6 ספרים שאני אוהב (בקלות הייתי יכול לשלוח 30),
וכחצי שעה לאחר בקשתם העברתי להם את הרשימה הבאה:

ארבע ההסכמות – דון מיגל רואיז
תקשורת לא אלימה – מרשאל רוזנברג
שיחות קשות – מיכאל צור
מושלמים כמו שאנחנו – ברנה בראון
ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבוים
שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד – סטיבן קובי

הרשימה הזו היא כמובן חלקית ואישית.
היא רלוונטית לא רק למנכ"לים אלא לכל אדם שהנושאים הללו (תקשורת, מערכות יחסים, חיים) קרובים לליבו.
זו אינה רשימה של "הספרים הכי טובים" בהכרח, ובאותה מידה הייתי יכול לשלוח ספרים אחרים.
מה שמאפיין את הרשימה הזו הוא שכל ספר בה הוא ספר שיקר לליבי, שאני מאוד אוהב,
שקראתי יותר מפעם אחת, ושהשפעתו על חיי היתה (ועדיין) משמעותית.

הספרים שברשימה שונים זה מזה, גם בסגנון וגם במסרים שלהם.
בחרתי לשלוח במיוחד משהו מגוון יחסית שיוכל להתאים להעדפות שונות.

**
"ארבע ההסכמות" לדוגמא, הוא ספר קצר במיוחד, שאפשר לקרוא את כולו בשעה או בשעתיים.
מספר הדפים שלו לא מעיד על העומק שבו ועל הטרנספורמציה שהוא יכול להוביל אליה.
יש משהו מיוחד וחזק בעיניי ביכולת לכתוב או לומר משהו משמעותי במספר מצומצם של מילים.
זה מצריך חדות וזיקוק, ביטוי של מהות עמוקה בעזרת מספר מסרים מרכזיים.

ארבע ההסכמות שדון מיגל רואיז מתאר בספרו הן:
1. "שמרו על טוהר המילה"
2. "אל תיקחו שום דבר באופן אישי"
3. "אל תניחו הנחות"
4. "עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

מה שמיוחד בהן הוא שניתן להסביר אותן בדקות ספורות או להבין אותן כבר מקריאת הכותרת,
ועם זאת ניתן להעמיק בהן, ללמוד ולתרגל אותם במשך חיים שלמים.

השבוע, תוך כדי שעשיתי סדר בחדר העבודה שלי,
מצאתי ערכת קלפים של "ארבע ההסכמות" המבוססת על הספר.
הערכה מכילה 48 מסרים מעוצבים, תמציתיים ומעוררי מחשבה (12 מסרים לכל הסכמה).
לחובבי הקלפים, מומלץ לרכוש בחנויות הספרים את קלפי "ארבע ההסכמות" ולהנות מהעיצוב המיוחד שלהם.

הנה כמה מסרים לדוגמא:

התעלמו מדעות של אנשים אחרים –
לא משנה מה אנשים עושים, מרגישים, חושבים או אומרים – אל תיקחו את זה באופן אישי.
לאנשים אחרים יהיו הדעות שלהם, ולכן כל דבר שהם חושבים עליכם, איננו עליכם אלא הוא עליהם.

אל תניחו כלום –
בכל סוג של מערכת יחסים אנחנו עשויים להניח שהאחרים יודעים מה אנחנו חושבים, ושאיננו צריכים לומר מה אנחנו רוצים.
אנחנו מניחים שהם יעשו את רצוננו מפני שהם מכירים אותנו טוב כל כך.
אם הם לא יעשו את רצוננו, אנחנו ניפגע ונחשוב: איך יכולתם לעשות את זה? הייתם צריכים לדעת.

מיטב יכולתכם משתנה כל הזמן –
מיטב יכולתכם כשאתם מתעוררים בבוקר רעננים ומלאי אנרגיה, שונה ממיטב יכולתכם בלילה כשאתם עייפים.
מיטב יכולתכם שונה כאשר אתם שמחים או מדוכדכים, בריאים או חולים.
בכל הנסיבות, עשו פשוט כמיטב יכולתכם. כך תימנעו משיפוט עצמי, התעללות עצמית או חרטה.

**
המעבר על הקלפים הסב לי כל כך הרבה הנאה,
שהחלטתי לתעד את המסרים לעצמי בצורה מרוכזת בקובץ,
כדי שאוכל לחזור אליו ולהציץ בו מדי פעם.

משהו בארבע ההסכמות ובמסרים הללו מסקרן אתכם?
רוצים לקרוא את שאר המסרים מהקלפים?
מוזמנים להשיב לי במייל חוזר ולבקש שאשלח לכם את הקובץ.
אעשה זאת בשמחה ומכל הלב.
(אני מבטיח לחזור לכל פנייה שלכם, וייתכן שייקח לי מספר ימים לעשות זאת).

ואם טרם קראתם את הספר, אל תסתפקו במסרים. רוצו לקרוא אותו !

**
לקראת סיום, הזמנה לקורס מומלץ במיוחד:

בסוף אוקטובר, ייפתח קורס חדש של "TAE – חשיבה בקצה הידיעה" בהנחייתם של דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה אני כבר למעלה מעשור וחצי, למדתי איתה מספר קורסים, ובכל פעם קיבלתי ערך עצום.
את ברוך זכיתי להכיר לפני כשנתיים, ומאז נפגשנו מספר פעמים.

ההנחה העומדת בבסיס מודל ה TAE (חשיבה בקצה הידיעה),
היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מניסיון החיים המסוים שלנו ומחוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שיש בנו ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע המובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע,
ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו, לפתח וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ו"שדה ידיעה" שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו,
ובמהלך הקורס מגלים ומגבשים את המודל בעזרת תהליך מרגש, מפתיע ומובנה.

לפני כשנתיים עברתי את הקורס הזה בעצמי, והוא היה סופר מרתק, משמעותי ומהנה עבורי.
הנושא שבחרתי להתמקד בו בפעם הקודמת היה "תהליכי התהוות (שינוי והתפתחות) מיטיבים בארגונים".
כתבתי על החוויה שלי עם סיום הקורס כשהיא עוד היתה טרייה כאן, ואתם מוזמנים לקרוא.

אני מתכוון להשתתף גם בקורס הקרוב, והפעם כאסיסטנט.
לצד העבודה שאעשה בעצמי על נושא שאבחר, אהיה שם בכדי לתמוך במשתתפים אחרים ובתהליכים שלהם.
יש בי הרבה שמחה והתרגשות על הבחירה הזו להקדיש מספר שעות בשבוע לקורס הזה,
ולהתמסר למסגרת ולתהליך המשלבים מודל מרתק ושני מנחים יוצאי דופן השונים מאוד זו מזה.

נותרו מספר מקומות בקורס, ואני מעריך שההרשמה תיסגר בקרוב (מפגש פתיחה ב 26.10).
ניתן לקרוא עוד על הקורס ולקבל את כל הפרטים בקישור הזה.

**

עד כאן להפעם. נראה שיצא קצת יותר ארוך מבדר"כ.

אם מתעורר בכם חשק לכתוב לי כמה מילים, או לשתף אותי במשהו משמעותי שקיבלתם כאן, יעניין אותי לשמוע ..

מוזמנים גם להעביר את המייל הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו. 

חג סוכות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה קטעים לשבת

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הדמות הראשית בחיי

בסרט של חיי אני מגלם את הדמות הראשית.

לצידי ישנן דמויות משנה רבות.
לחלקן תפקידים יותר משמעותיים, ולחלקן פחות.

כל אחת מדמויות המשנה בסרט של חיי,
היא הדמות הראשית בסרט של חייה,
סרט שבו אני מגלם דמות משנה, משמעותית יותר או פחות עבורה.

*****
מספר ציטוטים בנושא של דון מיגל רואיז (מחבר "ארבע ההסכמות") מתוך ספרו "קול הידיעה":

"המשכתי לחקור את סיפור חיי, וגיליתי, שכל פרטי הסיפור שלי סובבים סביבי.
כמובן, כך צריך להיות, משום שאני מהווה את מרכז התפיסה של עצמי, והסיפור מסופר מהזווית שלי.
הדמות הראשית שחיה בסיפור שלי מבוססת על אדם שאכן קיים – זו האמת.
אני יוצר את הדמות של "מיגל", והיא רק תמונה המבוססת על הדברים שאני מסכים להאמין בהם לגבי עצמי.
אני משליך את הדימוי שלי על אנשים אחרים בחברה, והם קולטים את ההשלכה הזו, משנים אותה, ומגיבים אליה בהתאם לסיפורים שלהם.

לאחר מכן גיליתי, שבגלל שזה הסיפור שלי, אני יוצר דימוי גם לכל אחת מדמויות המשנה המככבות בסיפורי.
דמויות המשנה מבוססות על אנשים שקיימים באמת, אך כל דבר שאני מאמין בו ביחס אליהן, הוא סיפור שיצרתי בעצמי.
אני יוצר את הדמות של אמי, את זו של אבי, את הדמות של כל אחד מאחי ואחיותי, חברי, אהובי, ואפילו את הדמויות של הכלב והחתול שלי.
אני פוגש אדם, ואני מסווג אותו, אני שופט אותו על סמך כל הידע שבתודעתי.
באופן זה אני מאחסן את הדימוי שלו בזיכרוני.

בסיפור שלי כל אחד מכם הוא דמות משנה פרי יצירתי, ואני ואתם מגיבים אחד אל השני.
אתם משליכים את הדברים שאתם רוצים שאאמין בהם ביחס אליכם, ואני משנה אותם, בהתאם לאמונותי.
כעת אני בטוח שאתם מה שאני מאמין שאתם.
אני עשוי אפילו לומר למישהו, "אני מכיר אותך", כשלמעשה, אינני מכיר אותו כלל.
אני מכיר רק את הסיפור שיצרתי ביחס אליו.
לקח לי זמן מה להבין, שהסיפור היחיד שאני מכיר, הוא הסיפור שאני יוצר ביחס לעצמי."

**
"האמת היא, שאנחנו יודעים רק את מה שאנחנו יודעים, 
והדבר היחיד שאותו אנו יודעים באמת, הוא הסיפור שלנו."

**
"משעה שגיליתי שאנשים יוצרים את סיפוריהם וחיים בתוכם, לא יכולתי עוד להמשיך לשפוט אותם.
איך יכולתי להתיחס לדבריהם באופן אישי, כאשר אני יודע שאני אך ורק דמות משנה בסיפורים שלהם?
ברור לי, שבזמן שהם מדברים אלי, הם בעצם מדברים אל דמות המשנה בסיפורם.
כל מה שאנשים אומרים עלי, הוא אך השלכתו של הדימוי שקיים אצלם.
אין לזה שום קשר ממשי אלי.
אינני מתייחס לשום דבר באופן אישי, בעיני, זהו בזבוז זמן.
תשומת ליבי ממוקדת ביצירת הסיפור שלי."

**
"הבעיה אינה נעוצה בדמויות המשנה בסיפורנו.
הדברים שמשתקפים אלינו מהן, הם אך ורק השלכה של האמונות שלנו וזו בעיה משנית.
הבעיה העיקרית קשורה לדמות הראשית בסיפור.
אם איננו אוהבים את הסיפור שלנו, זה משום שאיננו אוהבים את אמונותינו ביחס לדמות הראשית.
יש רק דרך אחת לשנות את הסיפור שלנו, והיא שינוי האמונות שלנו ביחס לעצמנו.

זהו צעד גדול ומשמעותי במסע המודעות.
אם ננקה את השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי עצמנו, 
כמעט כבמטה קסם נתנקה גם מכל השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי זולתנו.
או אז, ישתנו גם דמויות המשנה בסיפורנו.
אין זה אומר שנחליף אדם אחד באחר – דמויות המשנה יישארו אותן דמויות, רק האמונות שלנו ביחס אליהן ישתנו.
בעקבות שינוי האמונות ישתנו ההשלכות שלנו על הזולת, ועם השינוי הזה, ישתנו יחסי הגומלין בינינו.
האופן שבו אחרים תופסים אותנו, ישתנה, ועם השינוי הזה, דמות המשנה שאנו מגלמים בסיפור שלהם, תשתנה אף היא.
בדיוק כמו גל שמפזר אדוות על פני המים, אנו משנים את עצמנו, והכול סביבנו משתנה."

**
"כאשר אנו מגיעים לרמת המודעות הזאת, 
קל יותר להתייחס באופן לא אישי אל דבריהם של אנשים אחרים.
ידוע לנו שכל אדם סביבנו הוא מספר סיפורים, ושכל אחד מעוות את האמת.
הדבר שאנו חולקים איש עם רעהו הוא תפיסתנו בלבד, זוהי רק נקודת המבט שלנו.
זה טבעי לגמרי, מכיוון שהדבר היחיד שיש לנו הוא נקודת המבט שלנו.
באמצעות נקודת המבט אנחנו מתארים את כל הדברים שאנו עדים להם."

*****

לדמות הראשית שגילמה אותי השבוע בסרט של חיי היתה אינטראקציה עם מספר דמויות משנה:

א. עם אחת מדמויות המשנה, התפתח קונפליקט הדדי, 
שבו כל אחת מאיתנו האמינה שהדמות האחרת פגעה בה ועשתה לה עוול.
האפיזודה הזו "התבשלה" בינינו במשך מספר שבועות.
הדמות הראשית בסרט שלי, החליטה לסיים את הפרק המשותף הנוכחי ולהמשיך הלאה.

א.1. כשהדמות הראשית בסרט שלי הבינה שהיא רק דמות משנית בסרט של דמות ראשית אחרת,
זה עזר לה לקחת את מה שקורה באופן פחות אישי ולשחרר.
היא הרגישה פחות צורך להוכיח, לשכנע, להצדיק, להילחם, או לנצח, 
וגם פחות צורך להתקרב, להשלים או לפתור בהרמוניה.

ב. עם דמות משנה נוספת (המגלמת חברה שאני מעריך ואוהב),
שוחחתי מספר פעמים השבוע וניסיתי לסייע לה במשהו.
האינטראקציה היתה נעימה. 
הדמות הראשית מקווה שדמות המשנה הזו תמשיך להופיע בסרט שלי.

ג. עם דמות משנה שלישית, הייתי בקשר חברי קרוב בעבר.
בשנים האחרונות התרחקנו והקשר בינינו ניתק.
בסיפור של הדמות הראשית, ייתכן היה שם איזשהו "עניין".
השבוע, לשמחת הדמות הראשית בסרט שלי, התחדש הקשר, בתחושת הקלה נעימה.

ד. משהו באינטראקציה שלי עם דמות משנה רביעית משתנה בימים אלו.
בשבוע שעבר זה עורר בדמות הראשית המגלמת אותי כעס, תסכול, חוסר סבלנות, וגם עצב.
השבוע, לאחר שיחה ומספר אינטראקציות נוספות עם אותה דמות משנה, 
הדמות הראשית המגלמת אותי חשה הרבה יותר קירבה, רוגע, הכרת תודה ואיזון.

ה. פגישה שהיתה מתוכננת להתקיים עם דמות משנה חמישית בוטלה פעמיים בהתראה קצרה השבוע.
בעבר, הדמות הראשית בסרט שלי, היתה כועסת, שופטת, נפגעת ומנתקת מגע במצב כזה.
השבוע, לצד כעס ותסכול, עלתה יותר סקרנות, שמחה ואפילו התרגשות.
הדמות הראשית ודמות המשנה בסרט שלי מתכננות להיפגש בשבוע הבא. מעניין איך זה יתפתח…

**
למילים יש כוח.
תפיסה מייצרת מציאות.
להחלפת הביטוי "אני" בביטוי "הדמות הראשית בסרט שלי" יש השפעה עצומה.
לפחות על הדמות הראשית בסרט שלי …

תודה על הקריאה ועל הנוכחות שלכם בסרט חיי.
אני שמח להיות דמות משנית בסרט חייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח מאוד לקרוא. ולהגיב או לא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני שוקל לפתוח בקרוב קבוצת למידה ותרגול ברוח "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז6 מפגשים וירטואליים. עדכנו אם זה מעניין אתכם ואשלח לכם פרטים נוספים כשיהיו…

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

שלושה קטעים על כעס וכאב

דון מיגל רואיס מדמה את זה למחלת עור קשה שכולנו סובלים ממנה.
אקהרט טולה קורא לזה "גוף הכאב" ומסביר מה מעורר אותו ואיך הוא מתפתח.
טיך נהאת האן מזהה את המקום שבו הקרב מתחיל ומציע דרך לעצור את זה.

אני מסיים את השבוע הזה עם תשומת לב לכעס ולכאב.
פגשתי הרבה מזה השבוע.
בתוכי וסביבי.

פגשתי את זה בימים האחרונים גם בקרב אנשים שחיים או עובדים ביחד כבר תקופה.
שאוהבים ומעריכים אלו את אלו.
שאכפת להם זה מזה.
שיקרים לליבי.

ניתן לקרוא את שלושת הקטעים של דון מיגל רואיס, אקהרט טולה וטיך נהאת האן בקישור הבא

**

יש משהו מרגיע עבורי בטקסטים הללו:
הכרה במורכבות ובאתגרים שכולנו חווים.
אני מוצא כאן תקווה…
אפשרות לשינוי כשאנו נעשים קצת יותר מודעים,
כשאנו בוחרים לקחת אחריות וכשאנו נחושים לעשות עם זה משהו.

**
שתי מחשבות שמתחדדות לי:

א. כשאני בקרב עם מישהו אני לא באמת בקרב איתו.
אני רק מזוהה עם גוף הכאב שלי שכרת ברית עם גוף הכאב שלו.
כשאני בקרב עם מישהו, שנינו משרתים את גופי הכאב החיים בתוכנו.
גופי כאב שלנו המזינים זה את זה, פוגעים בנו וחוגגים על חשבוננו.

ב. הדרך היא אינסופית.
גופי הכאב ימשיכו להתקיים בתוכנו עד יומנו האחרון ולהילחם על הישרדותם.
שום דבר לא ייעלם כשנבין לעומק נקודה שעדיין לא הבנו או כשנגיע לרמת מיומנות כלשהי.
הקטע הוא לא להגיע ליעד מסוים, אלא להמשיך להתקדם בדרך שחשובה לנו ושמשרתת אותנו.
אירוע אחר אירוע.
יום אחר יום.

**
הזמנה:

השבוע השקתי הרצאה חדשה בשם "להרבות טוב בעולם" (ניתן לקרוא על הלידה שלה כאן).
העברתי אותה לראשונה בפני כ-120 מאמנות ומאמני ביה"ס "מאמנים לחיים" של גור גלון.

בהרצאה נגענו בזרעים שאנו משקים ומטפחים בתודעתנו באמצעות דברינו ומעשינו:
זרעי הכעס, הכאב, השנאה והפחד לצד זרעי השלווה, האהבה, החמלה, הכרת התודה והשמחה.
במהלך ההרצאה ניסינו להרבות טוב בעולם ביחד – 
בעולם האישי שלנו, בעולמות של אנשים הסובבים אותנו ובעולם שאנו חלק ממנו.

ההרצאה מכוונת בשלב זה לקהלים בני עשרות אנשים ומעלה 
ויכולה להתאים מאוד לקבוצות, חברות וארגונים.

להזמנת ההרצאה ולקבלת פרטים נוספים ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר .

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

שלושה קטעים על כעס וכאב

להרבות טוב בעולם

ליצירת קשר והזמנת הרצאה או סדנה

ו' שבט – שתי הסכמות

לא התקבלת לתפקיד שרצית ואתה בטוח שמישהו הכשיל אותך בכוונה.
מישהו מבקש ממך משהו ואת מאשימה אותו בכך שהוא מצפה ממך לעשות דברים שאת לא אמורה.
מישהו שואל אותך שאלה ואתה מתעצבן שהוא לא מכבד את הזמן שלך.
מישהו לא מתייחס אלייך ואת מתעצבנת שלא אכפת לו ממך או חוששת שאולי פגעת בו.

אפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד…

**
לא לקחת דברים באופן אישי ולא להניח הנחות
הן שתיים מתוך ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיז.
אם טרם קראתם את הספר הזה,
תנו לעצמכם את המתנה הנפלאה הזו.

חיים מלאים. יום יום.