לחטוף ביקורת

בשבועות האחרונים אני "חוטף" הרבה ביקורת על הכתיבה שלי.
זו בעיקר ביקורת שאני מזמין:
חלקה מגיע מאנשים ששולחים לי חוות דעת מקצועית חד-פעמית על כתב היד שאני שולח להם ורוצה להפוך לספר.
ביקורת מתמשכת נוספת מגיעה אחת לכמה ימים ממישהי שמלווה אותי בכתיבת הספר, בכל פעם שאני מסיים מקטע נוסף של עבודה. 
בחודשיים האחרונים השתתפתי בסדנת כתיבה מתוך כוונה לפתח את יכולת הכתיבה שלי. במהלך הסדנה קיבלתי פעמיים בשבוע ביקורת על מטלות כתיבה שהגשתי.
זה הרבה ביקורת.
אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קיבלתי כל כך הרבה ביקורת.

חשבתי שיהיה לי יותר קל – גם בהיבט של להתקדם עם הספר וגם בהיבט של להכיל את הביקורת והמשוב שאני מקבל. 
בסרט הרומנטי שדמיינתי לעצמי אני מקבל משוב, לומד ממנו, משנה משהו בכתיבה, הכתיבה משתדרגת, אני מתפתח וכולם מבסוטים.
אחרי הכול אני כותב קבוע כבר תשע שנים. אלפי אנשים קוראים את הפוסטים שלי. 
אחוזי הפתיחה של המיילים שאני שולח גבוהים ואני מקבל בכל שבוע תגובות מרגשות ומחממות לב.
אני חי את התכנים שאני כותב עליהם כבר שנים והם עוברים חזק בסדנאות, בקורסים ובתהליכים שאני מנחה.
אז מה הסיפור…?

בפועל, זה ממש לא פשוט לי. 
קיויתי שאצטרך להשקיע הרבה פחות עבודה ושקצב ההתקדמות שלי יהיה הרבה יותר גבוה. 
שהתהליך יהיה הרבה יותר מהנה וממלא. שהוא יאתגר אותי אבל בקטע יותר נעים. 
אני מוצא את עצמי משקיע בזה המון אנרגיה ולא תמיד רואה מספיק תוצאות.
לפעמים אני מקבל משוב שחוזר על עצמו מספר פעמים ולא מצליח להשתפר מספיק בין פעם לפעם.
זה משפיע על מצב הרוח שלי. הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שזה ישפיע. 
זה מקפיץ אצלי חוסר-ביטחון ("אולי הכתיבה שלי מתאימה רק לפוסטים ולא לספר?"), 
בלבול ("האם אני בכיוון הנכון בכלל? איך להתקדם מכאן?"), 
תסכול מקצב ההתקדמות ומהתחושה שלא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה,
אכזבה שאני לא הולך לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי וגם כעס.
כעס על כל מיני דברים ועל כל מיני אנשים, שקשה לי לבטא לפעמים אבל הוא שם. 
ויש גם את העייפות המצטברת. 
כי זה נמשך כבר לא מעט זמן. 
והימים שלי ארוכים. 
וכל זה קורה במקביל לעוד דברים בחיים, והקורונה שברקע ועוד ועוד.

בתור מי שמעביר סדנאות על משוב, אני מבין שזה לא אישי.
אני יודע שזה בסה"כ לטובתי ושזה עוזר לי להתפתח.
ברור לי שאני יכול לקחת מזה מה שאני רוצה, ולוותר על מה שמרגיש לי פחות רלוונטי או חשוב. 
וזו אולי עוד סיבה, שאני מופתע מעוצמת ההשפעה של זה עלי.
כי הרי אני מבין את כל זה, אז למה זה מטלטל אותי בצורה הזו?

אולי כי זה כן אישי.
אולי כי מזמן לא חוויתי תקיעות ואי-הצלחה במשהו שאני משקיע בו לא מעט.
אולי כי חלק מהביקורת ומהמשוב שאני מקבל נוגעים בחלקים מסוימים בתוכי שהם מעבר לכתיבה. 
אולי כי תוך כדי התהליך אני מקבל מראות מסוימות להתנהלות שלי ולחיי שלא תמיד קל לי או בא לי לראות.
ואולי כי ה"סרט הרומנטי" שדמיינתי לעצמי מראש לא רלוונטי, וככה זה מרגיש כשנמצאים מחוץ לאזור הנוחות ומתמודדים עם קושי אמיתי.

בריצות מרתון של 42.2 קילומטרים, רבים מהרצים פוגשים "קיר" באזור הקילומטר ה-35. 
הקיר מופיע כקושי פיזי המתבטא בכאבים, כבדות או התכווצות שרירים ובקושי מנטלי-רגשי המתבטא לפעמים ברצון לוותר. 
רצי מרתון לומדים לחכות ל"קיר", לא להיבהל כשהוא מופיע ולהתמודד איתו.
אחד הדברים שכתבתי לעצמי השבוע הוא שכל "קיר" שאני פוגש הוא בעצם שני דברים: גם קושי שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות לחוות קושי, להתמודד ולהתפתח.
רצי מרתון שמסיימים 42.2 ק"מ לאחר שפגשו "קיר" מרוויחים גם את ההישג שבריצה וגם את תחושת הסיפוק של ההתמודדות עם הקיר וההתגברות עליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

6 דרכים לעבוד עם ביקורת

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תשעה עניינים מהשבוע והזמנה להרצאה

1.
סגירה:
באופן מסוים, מה שקרה, 
הוא מה שכתוב שקרה, 
ומה שאנו זוכרים שקרה,
ולא מה שקרה.
זה נכון גם ברמה לאומית ופוליטית וגם ברמה אישית ומשפחתית.
אוגוסט. 
אמצע חופשת הקיץ.
הספר של אחרי הטיול הוא חלק מהטיול.
אולי אחד החלקים החשובים שבו.
ספר + תמונות = זיכרון.
כמו הוידאו של החתונה, כמו התמונות מהצניחה החופשית.
מה שלא יקרה ביום-יומיים שאחרי הטיול, כנראה כבר לא יקרה.
תודה ללופה על ממשק נוח וידידותי ועל עבודה מהירה ואיכותית שסגרה לנו את שבוע שעבר.
(אין לי אחוזים ואני לא מקבל עמלות…)

**
2.
סגירה #2:
יום ראשון בבוקר אחרי היעדרות של שבוע שלם מהמשרד.
הלחץ הרגיל של חזרה לעבודה ושל סגירת פערים.
במוצ"ש , רגע לפני החזרה, התכתבנו וקבענו להיפגש אצלך בראשון בבוקר.
זה לא זמן אופטימאלי. 
זה כמעט אף פעם לא זמן אופטימאלי.
אם זה לא יעשה עכשיו, כנראה שזה כבר לא יעשה. 
אז סינדלתי את עצמי.
כשזה מספיק חשוב, זה מספיק חשוב גם כשהזמן לא אופטימאלי. 
לא בגלל שצריך לעשות את זה.
לא בגלל תחושת חובה או אי-נעימות.
בגלל שרוצים לעשות את זה.
בגלל שבוחרים לעשות את זה. 
אני ממש שמח שנפגשנו, ושאפשרנו לעצמנו "לסגור כמו שצריך".
תודה על האירוח, תודה על הזכות לעבוד אתך בשנים האחרונות ודרך צלחה…

**
3.
לפעמים זה זמן לאמפטיה.
לפעמים זה זמן למשוב.
לפעמים זה זמן לניעור.

זמן למה זה עכשיו…? 
איך קובעים?

מי שקובע זה לא השעון, התכנית שנבנתה מראש או לוח השנה.
אנחנו קובעים.
אנחנו מחליטים.
אנחנו בוחרים.
האחריות היא שלנו ועלינו.
בהתאם למה שקורה.
בחיבור למה שחשוב.
בהתייחסות למצב ולאדם.

מספר שאלות מפתח הקודמות ל"מה נכון לעשות עכשיו?" :
– "האם באמת אכפת לך?"
– "מה באמת חשוב עכשיו?"
– "האם את מודעת למה שעובר על האדם שמולך?"
– "עד כמה אתה מבין את הסיטואציה?"

שניכם סיפרתם לי על השיחה שהיתה לכם השבוע.
זכות גדולה לעבוד בארגון שבו מתנהלות שיחות כאלו.

**
4. 
כשמישהו מעביר ביקורת או מתלונן עליך ועל העבודה שלך,
מבלי להיות מודע למורכבות שאתה מתמודד עמה, ולכל מה שאתה עושה מאחורי הקלעים,
זה יכול להכעיס, לתסכל, להתיש… להוציא את הרוח מהמפרשים…
במיוחד אם חלק ממה שנעשה זה עבורו,
במיוחד כשהביקורת מגיעה בנוכחות של אנשים נוספים ולא בארבע עיניים.

"שום דבר אינו שחור לגמרי או לבן לגמרי, 
והלבן הוא לעיתים קרובות שחור שמסתתר, 
והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח."
– רומן גארי (מתוך הספר "כל החיים לפניו", מפי הדמות 'אדון חמיל')

אנשים שאנחנו עובדים איתם ומספקים להם שירותים,
(מנהלים, עובדים, לקוחות, עמיתים, …) 
יכולים לא לומר תודה בקול רם,
לא להכיר תודה בליבם,
לא להעריך את מה שאנו עושים,
לא להיות מודעים למה שאנו עושים,
לקחת כמובן מאליו משהו שאינו מובן מאליו,
לבקר ולשפוט אותנו ואת העבודה שלנו.

כולנו נותנים ומקבלים שירותים.
כולנו נותנים ומקבלים ביקורת או משוב.

ארבע שאלות לבדיקה עצמית, רגע לפני שאנו מעבירים ביקורת או נותנים משוב למישהו:
א. על איזו מתנה שקיבלתי ממנו לא הודיתי?
ב. על איזו עבודה שהיא עושה אני לא מכיר תודה בליבי?
ג. מה אני לא מעריך או מבין מספיק (וחשוב שאעריך ואבין) בעבודה שלו?
ד. מה אני לוקח כמובן מאליו בעבודה שלה?

**
5.

"קשה לקבל ביקורת, בעיקר אם היא מגיעה מקרוב משפחה, ידיד, מכר או זר מוחלט." / – פרנקלין פ. ג'ונס

איך את מתמודדת עם ביקורת שאינה מוצדקת בעינייך?
מה אתה עושה כשאתה מקבל ביקורת שלא מגיעה לך?

משחרר ועובר הלאה? 
מלקה את עצמך?
נלחמת להוכיח שאת צודקת? 
מחזיר בביקורת משלך?

אין לנו שליטה על מה שאנשים אומרים לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מפרשים את מה שאמרו לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מגיבים למה שאמרו לנו.
אנחנו בוחרים מה אנו עושים עם מה שאמרו לנו.

התגובות של אחרים הן רק טריגרים.
אנחנו אחראים.
אנחנו בוחרים.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא קל.

**
6. 
אפשר לדמות ביקורת לא מוצדקת לגחל לוהט.
כשמישהו מפקיד בידינו גחל לוהט זה צורב.
אפשר להמשיך להחזיק בו ולנסות להגיע לשקט ולקבלה (לא מומלץ..), 
או להשליך אותו ולהיפטר ממנו.
גם לאחר שנשליך אותו, הכוויה עדיין מורגשת וצורבת. 
עדיף לטפל בכוויה (ייתכן שייקח לנו זמן…)
ולהתמקד בהפחתת הכאב והקטנת הנזק
מאשר להמשיך להחזיק בגחל ולנסות לחיות אתו.

אנחנו בוחרים במה אנו מתמקדים.
אנחנו בוחרים במה אנו ממשיכים להחזיק וממה אנו נפטרים.
הבחירה היא בחירה מתמשכת.
עבודה מתמשכת.
אין זבנג וגמרנו.

כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

**
7. 
ביום רביעי התארחתי אצל ליהי עראסי ב"רדיו החברתי הראשון".
שידור חי בפייסבוק.
המפגש שלנו היה מלווה בתקלות שונות,
עד כדי כך שלא היינו בטוחים אם אנו באוויר ואם תהיה הקלטה של השידור.
כשהסתיימה התכנית הסכמנו שזה היה שווה את זה, 
גם אם אף אחד אחד לא ראה או לא יראה.

לשמחתנו יש הקלטה.
(הטשטוש בהתחלה הוא חלק מחוסר המיומנות שלנו).
דיברנו על מספיקיזם, פרפקציוניזם, שינוי הרגלים, הכרת תודה ועוד.
הסיפור בדקה ה-38 צמרר את שנינו…
מוזמנים לצפות בשידור .
(נראה לי שאפשר לצפות בו גם אם אין לכם פייסבוק)

תודה רבה ליעלה שחיברה בינינו, לליהי על ההזמנה והאירוח,
ולרדיו החברתי הראשון על המרחב והפלטפורמה.

(אגב – ליהי מעלה מופע יחיד מרגש בקרוב…תנו מבט…)

**
8. 
אחרי תקופה קצרה של רגיעה מסוימת, נראה שהגלים שוב מתגברים עכשיו.

תזכורת: אנחנו בשיווי משקל דינמי.

הכול בתנועה כל הזמן. 
"יציבות מתמשכת", "מנוחה ונחלה", "אחרי נעשה X הכול יסתדר" לא באמת קיימים.
אפשר לקונן על מר גורלנו.
אפשר לשאול איך שוב זה קורה לנו. 
דווקא עכשיו. דווקא לנו.
אפשר להתפלל שזה יעבור.

ואפשר לחפש את שיווי המשקל הדינמי.
לזהות את מה שהכי חשוב עכשיו.
ולהתמקד בו.

יש את השקט שבין הגלים ויש את השקט שבתוך הגלים. 
יש את השקט שבין הסערות ויש את השקט שבתוך הסערות. 
במצבים מסוימים יש לנו את הזכות ליהנות משקט שבין גלים.
במצבים אחרים כדאי לחפש את השקט שבתוך הגלים.
מיומנות שחשוב ואפשר לטפח.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

כשהגל הזה יעבור (והוא יעבור), גל אחר יגיע.

**
9.
ביום רביעי ה – 5/9 אעביר הרצאת תקשורת מקרבת הפתוחה לקהל הרחב.
95% מההרצאות והסדנאות שלי "סגורות לקהל" ומיועדות לחברות ולארגונים שמזמינים אותי.
הפעם זה פתוח… 
ההרצאה תיערך באושילנד כפר סבא והיא מסובסדת באדיבות "עיר ללא אלימות" ועיריית כפר סבא.
מחיר ההרצאה 30 ₪, בירה ראשונה כלולה במחיר.
פתיחת דלתות 20:00 (לאכול, לשתות, לבלות), תחילת הרצאה 21:00.

תודה רבה ליואב על החיבור ולשרון ג'ורג'י מ"עיר ללא אלימות" שדוחפת את זה !

פרטים והרשמה בקישור הבאניפגש…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סיפורים עצמיים

סיפורים עצמיים

ככה אני
אין לי ברירה
אני לא יכול
זה מגיע לי
זה לא מגיע לי
אני אשמה
אין לי מזל
עושים לי דווקא
אני לא מתאים
אין לי את זה
דופקים אותי
עוד רגע יגלו מי אני באמת
זה בגלל שאני _____

**
מה הסיפור המרכזי שלך על עצמך שתוקע אותך ?

חיים מלאים. היום.

"אל תעשה את זה"

"אל תעשה את זה."
"תפסיק עם זה."
"זה לא בסדר."
"תהיה יותר בשקט."
"למה כך ולא אחרת?"
"לא, לא עכשיו."
"די כבר."

**
היה לך קשה לשמוע את זה שוב ושוב היום…

גם כשהיא מגיעה מאנשים שאוהבים אותך,
לביקורת ולשיפוטיות יש השפעה גדולה.

**
אל תקח הכול אישית.
רק חלק מזה קשור אליך ולמה שעשית.
כל השאר קשור אליהם ולמה שעובר עליהם.

חיים מלאים. היום.

קצת יותר אהבה…

בסוף הסמינר אתמול, 
י. הציע שנסתכל במראה ונבחר משהו אחד שחשוב לנו לשפר בעצמנו.
"משהו אמיתי !" הוא הדגיש.
לא כמו "פרפקציוניזם", "עקשנות" או "אין לי גבולות" 
שמקבלים בראיונות עבודה כשמבקשים ממועמדים לתאר את החולשות שלהם.
לא לעשות לעצמנו הנחות.
לא לחפף.
אני מכיר את הגישה הזו.
עבדתי איתה שנים.
גדלתי עליה.
היום אני יודע שהיא לא מספיקה.
זו דרך אפקטיבית מאוד לשיפור ולהתפתחות.
ודרך לא מספיק אפקטיבית לשמחה. 
ולאהבה.

אם כבר מסתכלים במראה,
למה לא לחפש גם משהו שאני מעריכים בעצמנו ?
כזה שאנו ממש גאים בו.
אבל אמיתי.
לא לחפף.

לחלק מהאנשים שאני פוגש הקטע המסוים הזה קשה מאוד.
לאחרים הוא כמעט בלתי אפשרי.
כרגע.
אחרי שנים של "אילוף" ביקורתי.
כמו הרבה דברים אחרים,
אפשר ללמוד ולפתח את זה.

קצת יותר אהבה…

בעצם, הרבה יותר אהבה.
לא במקום השיפור.
לצד השיפור.
לפני השיפור.

**
ט. , מנכ"ל מצליח ועתיר ניסיון , שיתף אותי שהשיטה שלו היא לחפש מנהלים "רעבים".
כאלו שיש להם "חור פנימי" שהם כל הזמן מנסים למלא.
מנסים בלי סוף ואף פעם לא מצליחים.
זו הדרך שלו להבטיח שהם ימשיכו לרוץ ללא הפסקה.
שביעות רצון יכולה להיות מסוכנת.
ט. ואני מכירים כבר שנים.
בחוויה שלי, אכפת לו מאוד מאנשיו.
הוא דואג להם.
בטח שהוא לא מנצל אותם. 
אבל הוא ממשיך לחפש את אלו עם "החורים".
כי גם הוא כזה.
כך הוא מעיד על עצמו.
ט. הוא אחד המנהלים שאני יותר מעריך. 
אדם שאני אוהב.
עצוב לי לשמוע אותו מדבר על זה כך.

קצת יותר אהבה…

קודם לעצמנו.
ועוד קצת לעצמנו.
וגם ולאחרים.

**
מורה אחת נתנה לתלמיד אחד מתנת פרידה השבוע.
"תיבת אוצרות".
היא ביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.


בלילה, במיטה, כשהוא פתח בסקרנות את הקופסא,
הוא גילה בתוכה שוקולדים ופתקים. 
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
על פתק אחד למשל נכתב "יש לך לב זהב".
על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו
ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף של עצמו,
שיכתוב על פתק ויכניס לקופסא.

באותו לילה אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.
הוא כבר מתגעגע אליה ועצוב לו שנגמרת השנה.
כבר בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לעצמו שלושה פתקים חדשים לקופסת האוצרות שלו.
יש סיכוי סביר שאותו תלמיד, כשיגדל,
לא יעבוד אצל מנהלים כמו ט. כי "החור הפנימי" שלו לא יהיה מספיק גדול.

הלוואי שלכל ילד וילדה יהיה לפחות מישהו אחד 
שיראה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

קצת יותר מוקדם.

הלוואי שלכל אדם יהיה לפחות מישהו אחד
שרואה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

גם עכשיו.
במיוחד עכשיו.

**
תרגיל מומלץ לילדים בני 25 ומעלה – 

קחו דף ועט וגשו להוריכם (אם הם עדיין בחיים):
בקשו מהם לציין חמישה דברים שהם מעריכים בכם ואוהבים אצלכם
ודבר אחד שהם מציעים לכם לשים אליו לב.
זה היחס – 1:5.
תנו להם זמן עיכול ומחשבה.
כמה ימים אם צריך.
כתבו את מה שהם אומרים ושמרו במקום בטוח.

אם יש יותר מחמישה דברים שהם מעריכים ואוהבים, אפשרו את זה.
אם יש יותר מדבר אחד לשיפור, בקשו מהם לבחור את האחד הכי חשוב.

"המולקולה" המיוחדת של חיים שמחים, מלאים ומשמעותיים
מכילה חמש יחידות אהבה (5L) על כל יחידת שיפור (I)
L5I

זו הזמנה נדירה שאתם יכולים להעניק להם
ומתנה עצומה שאתם יכולים לקבל מהם.

אף פעם לא מאוחר מדי, 
לקבל ממישהו שמצליח לראות אותנו
פתקים לתיבת האוצרות שלנו.

קצת יותר אהבה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

זה שאמרו לך את מה שאמרו לך…

זה שאמרו לך את מה שאמרו לך,
לא אומר שמי שאמר את זה באמת חושב כך או מתכוון לזה.

וגם אם הוא חשב כך או התכוון לזה באותו רגע,
זה לא אומר שהוא חושב כך או מתכוון לזה בדרך כלל.

וגם אם הוא חושב כך או מתכוון לזה בדרך כלל,
זה לא אומר שזו "האמת" או "המציאות".

זו בסך הכול המחשבה שלו,
נקודת המבט שלו, האמונה שלו
לא מעבר לכך.

**
אם זה פוגע בך, כואב או מפריע לך,
כנראה שגם בך יש מחשבה או אמונה כזו.
על עצמך.

בהיעדר ביקורת פנימית,
ביקורת חיצונית היא רק משוב.

**
אפילו מחשבה כזו שלך על עצמך,
לא הופכת את זה ל"נכון".
זו בסך הכול עוד נקודת מבט או אמונה,
שגם היא אינה "האמת" או "המציאות"…

חיים מלאים. היום.

עבודה יום-יומית

לנקות את שכבות השיפוטיות והביקורת הנערמות
כל יום, כל הזמן.
לגרד בעדינות את משקעי הכאב ואת שורשי הפגיעות
כל יום, כל הזמן.
לחשוף את זרעי הפחד הטריים המבקשים להיקלט
כל יום, כל הזמן.

במסירות ובשקדנות.
מגירה מגירה, חדר חדר.
בענווה וביראת כבוד.

לנוח מדי פעם.

לחגוג ולהתאבל.

לפנות מקום.

לזרוע זרעים של אהבה וקבלה
כל יום, כל הזמן.
לטפח שתילים של אמון ותקווה
כל יום, כל הזמן.
לגדל ענפים של שמחה, פרגון ונדיבות
כל יום, כל הזמן.

לבחור.
לבחור לקחת אחריות.
לבחור לעשות את העבודה.
בתוכנו ובסביבתנו.
כל יום, כל הזמן.

לחיות.
כל יום, כל הזמן.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

אשפוז

אשפוז

חגיגה והכרת תודה:
• מזל שזה קורה עכשיו ולא לפני שבועיים כשהיית בעיצומה של שפעת קשה.
• מזל שזה קורה במוצ"ש הזה ולא במוצ"ש שעבר כשהיתה לי עבודה דחופה.
• מזל שזה קורה כשאני יחסית גמיש ולא בראשון שעבר ששם היתה לי מחויבות שמורכב לשנות.
• מזל שהגענו לביה"ח מבחירה ולא כתוצאה מנפילה (שבהחלט היתה אפשרית לאור המצב).
• תודה לקליטה ולבדיקה המהירה היחסית בחדר המיון.
• מזל שהגענו בעומס בינוני יחסית שאיפשר יותר קשב כלפינו.
• תודה לרופא ולאחות על בדיקה מקצועית ואמפטית.
• תודה על העברה למחלקה המסוימת שביקשנו להיות בה. מזל שהיה שם מקום פנוי.
• תודה על הזמנה מהירה של מנת דם, שאפשרה התחלת טיפול כבר אתמול בלילה.
• יופי שההמוגלובין כבר מתחיל לעלות.
• יופי שבוחרים לתת לי עוד שתי מנות דם, זה יחזק אותי.

שיפוטיות וביקורת:
• למה זה קורה דווקא עכשיו בתזמון שלא מתאים לי?
• למה זה מגיע לנו כל "העניינים הללו" בשנים האחרונות?
• למה לוקח כל כך הרבה זמן לקלוט ולבדוק אותנו?
• איך הגעתי לרמות כאלו נמוכות, שיא שלילי, של המוגלובין?
• איך אף אחד לא שם לב לזה ועצר את זה קודם?
• איך אני לא שמתי לב לזה ועצרתי את זה קודם?
• למה אי אפשר לעבור כבר מהמיון למחלקה ולהתחיל טיפול יותר מהר?
• מי יודע כמה שעות עוד נישאר כאן במקום המזוהם והלא נוח הזה.
• אין לי כוח לכל הסטאז'רים האלו שיפספסו לי את הוריד ו"יתגלחו" עלי.
• למה ההמוגלובין עולה כל כך לאט וכל כך מעט?
• איזה באסה שהחליטו לתת לי עוד מנות דם במקום לשחרר אותי הביתה היום.

**
אשפוז.
לא הזמנו את זה והנה זה כאן.
אנחנו כאן. זה המצב.

פרשנות יוצרת מציאות.
פרשנות היא המציאות.

גם באשפוז.
אפילו באשפוז.
על אחת כמה וכמה באשפוז.

במה את בוחרת כרגע?
איפה תשומת הלב שלך עכשיו?

חיים מלאים. היום.