להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

שורשים, כנפיים ושמיים

בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה.
מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק.
כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת אותו, פעולה שעליו לבצע בעצמו ללא עזרה מסביבתו.

מתי משהו שאנו עושים עבור מישהו אחר (או שמישהו עושה עבורנו) זה עזרה בריאה ומיטיבה, ומתי זו פגיעה בהתפתחות ובבניית יכולות עצמיות?

**
פרופסור יונה סאלק היה רופא יהודי אמריקאי שפיתח את החיסון המוצלח הראשון כנגד שיתוק ילדים הנגרם על ידי נגיף הפוליו.
אחד המשפטים שלו שאני ממש אוהב ושמרבים לצטט:

”תפקידם של הורים לתת לילדים שורשים וכנפיים.
שורשים – כדי שיידעו היכן הבית ומהו, וכנפיים – כדי שיוכלו לעוף הכי גבוה והכי רחוק שהם יכולים“.

שורשים זה הבסיס הערכי. הבית. הקן. הביטחון במקום שהם תמיד יכולים לחזור אליו.
כנפיים זה הפוטנציאל. ההתפתחות. האמון והביטחון ביכולת שלהם להתמודד, ליפול, לקום ולהצליח.

פרופסור סאלק מדגיש את חשיבות האיזון של גם וגם. גם שורשים וגם כנפיים.
זה רלוונטי לא רק לילדים, אלא לכל אדם באשר הוא, כמו למשל לעובדים ומנהלים בארגונים.

בסוף השבוע האחרון יצאתי עם רועי בני ועם עוד מספר אבות ונערים לטיול בנחל דרגה שבמדבר יהודה, שבכדי לעבור אותו יש לרדת בטבעות ולגלוש בעזרת חבלים במפלים בגובה של עד 15 מטרים.
במהלך המסלול חשבתי לעצמי מה הקו העדין שבין להדריך את הילדים היכן להניח את הרגל בכל צעד וצעד, לבין לתת להם לפתח ביטחון ועצמאות, להרגיש את המפל ואת עצמם.
לנפילה, פיזית או רעיונית, יש מחירים, לפעמים יקרים וכואבים מאוד.

מה האיזון הנכון שבין להדריך, לשמור, לגונן ולהורות לבין לאפשר, לסמוך ולעודד להתנסות?

חלק ממה שילדינו צריכים זה לגדל ביטחון בעצמם, בגוף שלהם, בשיקול הדעת שלהם, לדעת להקשיב לעצמם, לללמוד מה הם מסוגלים לעשות ברגע נתון ומה לא, מתי משהו מסוכן מדי ועדיף לא לעשות אותו ומתי הוא קצת מפחיד אבל מספיק בטוח.

לעזור למישהו לגדל כנפיים זה להאמין בו, לראות את המקום שהוא יכול לצמוח אליו ולתת לו לעבור-לחוות את הדרך בעצמו.

**
עידית ברק הנפלאה מוסיפה בשירה "כנפיים" נדבך משלים לשורשים ולכנפיים:

כנפיים/ עידית ברק

אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם

על פי עידית ברק, שורשים וכנפיים לא מספיקים. צריך גם שמיים.
שמיים הם המרחב שבו ניתן להתפתח, לעוף וגם להתרסק.
בחויה שלי, "להיות שמיים" עבור מישהו זה גם לתת לו מספיק מרחב וחופש פעולה שהוא יוכל להתנועע בתוכו,
וגם להיות הסביבה המכילה והמקבלת שבתוכה הוא יכול לצמוח בצורה בריאה.
כשמכניסים כפית מלח לכוס מים, המים הופכים להיות בלתי נסבלים.
לעומת זאת, כשמכניסים את אותה כפית מלח לאגם, האגם "מכיל" את המלח מבלי להיות מושפע ממנו.
שמיים הם משהו גדול ורחב ויציב ומכיל.

אם "כנפיים" מתמקד בחיזוק יכולות, בניית תחושת מסוגלות ופיתוח ביטחון עצמי, הרי ש"שמיים" מתמקד בפשוט להיות. בנוכחות שקטה ומאפשרת שרק נמצאת.
"שמיים" שמה דגש על הסביבה שמקיפה אותנו ושאנחנו מושפעים ממנה מאוד.
"השמיים" שלנו הם האנשים הסובבים אותנו, הנורמות והערכים של המשפחה שלנו ושל הארגון שאנו חלק ממנו, המרחב שבתוכו אנו חיים, גדלים ופועלים.
בשונה מצמחים, כבני אדם אנחנו יכולים לבחור בסביבה שלנו, להתאים אותה לצרכינו, לשנות אותה ובמצבים מסוימים גם להחליף אותה.
בסביבה ארגונית "שמיים" זו קבוצה שבאמת אכפת לה ממני כאדם וכעובד, אנשים המחויבים אלי, רואים אותי ומחזיקים אותי.
שמיים זה מרחב מספיק גדול וחופשי שאני יכול לנוע בו או פשוט להיות בו.
זה מקום שמאפשר לי להביא לידי ביטוי גם את החוזקות והעוצמות שלי וגם את החששות וההתלבטויות שלי מבלי להבהיל, להכביד או להיפגע.

**
כהורים, מורים או מנהלים אנחנו יכולים להיות לתת שורשים, כנפיים ושמיים –
גם לצקת יסודות בריאים וקן בטוח, גם לעודד-לדחוף-להאמין, וגם לתת מרחב שקט ופשוט להיות שם בנוכחות.

המילים של יונה סאלק ועידית ברק עוררו בי מספר שאלות:
– אילו שורשים וכנפיים גידלתי? מי עזר לי לגדל אותם? איפה השמיים שלי עכשיו?
– באינטראקציה עם אדם אחר – מה הוא הכי צריך כרגע – שורשים, כנפיים או שמיים? ומה אני צריך?
– עבור מי אני שמיים? למי אני יכול לעזור לגדל כנפיים או להעמיק שורשים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות בן תמותה

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.

האדם בשולחן שלידי

האדם בשולחן שלידי
מדבר בביטחון של אחד שיודע:
על מחלות. על גירושים. על תקשורת בין אנשים.

**
בהקשבה זריזה לכל אתגר שמאומניו מעלים,
הוא מאבחן את המקור והסיבה לבעיה,
מזהה ביעילות את הפתרון המיטבי,
ומנחה אותם בדרך הנכונה שתוביל לתוצאה הרצויה.

**
הכול מאוד פשוט ומוחלט:
"זה קורה בגלל שההוא קרה."
"אם תעשו כך, יקרה כך."
"אם תאמרו את זה, יענו לכם בזה".

**
ואני…
פחות בטוח ממה שהייתי…
פחות יודע ממה שידעתי…

**
ואני…
יושב בשולחן שליד השולחן שלידי,
מקשיב לשיחות שלא שלי,
מתעסק בעניינים של אחרים,
ומקבל השראה לפוסטים יומיים.

חיים מלאים. היום.

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר" יכול להתחבר לחפיפיניקיות, חוסר אחריות, חשיבה קצרת טווח ואי-ירידה לפרטים.
כשזה בא ביחד עם אלו זה מסוכן, עד כדי הרסני.

**
כשיסודיות, לקיחת אחריות, תכנון פרואקטיבי וירידה לפרטים
מגיעים ביחד עם "לא יהיה בסדר", "זה מסוכן מדי", "מוקדם מדי לשמוח" או "אסור לנוח"
הם אולי פחות מסוכנים בטווח הנראה לעין,
אבל הרסניים מאוד.

**
"יהיה בסדר" יכול להיות גם אופטימיות, ביטחון, אמונה, ,תקווה, שמחה וחצי כוס מלאה.

"יהיה בסדר" לא חייב לבוא עם חפיפיניקיות, חוסר אחריות, חשיבה קצרת טווח ואי-ירידה לפרטים.
"יהיה בסדר" יכול לבוא גם עם יסודיות, לקיחת אחריות, תכנון פרואקטיבי וירידה לפרטים.

אנחנו בוחרים.

חיים מלאים. היום.

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

"אלה המשקיעים עצמם בתרגול התעוררות בודהיצ'יטה נקראים בודהיסטוות או לוחמים –
לא לוחמים הורגים אלא לוחמים שנמנעים מתוקפנות וקשובים לבכיו של העולם.
לוחמי בודהיסטווה מתמודדים עם מצבים מאתגרים כדי להקל על הסבל.
הם מוכנים לפרוץ את התגובתיות האישית והרמייה העצמית.
הם מקדישים עצמם לגילוי אנרגיית היסוד הצרופה של בודהיצ'יטה.

הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט 
ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר, בתקווה לחיים נוחים ובטוחים.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מן ההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד.

תרגול הלוחם יכול להתבצע בכל מקום.
הכלים שברשותנו כוללים מדיטציה בישיבה, טונגלן, תרגול מנטרות 
וטיפוח ארבע המידות הבלתי מוגבלות, שהן טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושוויון נפש.
בעזרת האימונים הללו נמצא את רגישות הבודהיצ'יטה בצער ובהכרת תודה,
מעבר לקשיחות הזעם ולחרדת הפחד.
בבדידות, כמו גם בטוב הלב, נחשפת המקודה הרגישה של הטוב הבסיסי.
אבל בתרגול בודהיצ'יטה אין שום הבטחה לסוף טוב.
לחלופין, אותו 'אני' שמבקש למצוא ביטחון – שמבקש להיאחז במשהו – 
ילמד סוף-סוף להתגבר.

כאשר מתעורר בנו ספק אם מתאים לנו בכלל לתרגל את דרך הלוחם,
אנחנו יכולים להתעמק בשאלה הבאה:
'האם עדיף להתבגר ולהתייחס לחיים כפי שהם, או לבחור לחיות ולמות בפחד?' "

**
בדיוק היום אני חוגג יום הולדת.
הציטוט מתוך ספרה הנפלא של פמה צ'ודרון "להרגיש נוח עם חוסר ודאות"
שפרגנתי לעצמי כמתנת יום הולדת.

היום שמסתיים בעוד דקות ספורות היה יום הולדת של חיים מלאים.
ממש כמו בספרים.
נראה שה"הפקה" עשתה את העבודה שלה "כמו שצריך" 🙂

שיהיה שבוע מבורך,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הברכה

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

רק תהיה איתי

רק תהיה איתי.
אל תלביש עלי את הפחדים והחששות שלך.
אל תעמיס עלי את השיפוטים והניתוחים שלך.
אל תספר לי שוב על האמונות והתובנות שלך.
לא עכשיו…

**
כן…
אני מבין שאכפת לך ושאתה דואג.
אני יודע שאתה רוצה שיהיה לי טוב.
ברור לי שאתה רוצה לעזור.
אז פשוט תהיה איתי.

**
סמוך עלי.
האמן בי וביכולת שלי.
בדוק אם אני רוצה עזרה.
הקשב לתשובה שלי.
כבד אותה.

**
ובזמן שאתה איתי,
אם באמת חשוב לך לסייע…
הייה מודע גם למשא שלך.
החזק אותו.
אל תתן לי לסחוב אותו עבורך.

חיים מלאים. היום.

הנחות כוזבות ואמיתות בסיסיות

3 הנחות כוזבות:

1. אנחנו צריכים לעשות את זה.
2. כל הדברים חשובים.
3. אנחנו יכולים לעשות הכול.

**
3 אמיתות בסיסיות:

1. יש לנו בחירה.
2. יש דברים חשובים יותר ודברים חשובים פחות.
3. אנחנו יכולים לעשות כל דבר שנבחר, אבל לא הכול.

~ בהשראת הספר Essentialism מאת Greg McKeown

**
לקיחת אחריות על הבחירות שלנו.
זיהוי של מה שהכי חשוב.
מיקוד במה שהכי חשוב.
ויתור על מה שפחות חשוב.
אומץ וביטחון ביכולת שלנו.
ענווה והכרה במוגבלות שלנו.

חיים מלאים. היום.

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

"מתוך מודעות לסבל הנגרם על ידי דיבור לא-מודע וחוסר היכולת להקשיב לאחרים,
אני מחויב לטפח דיבור אוהב והקשבה חומלת כדי להקל על סבל ולטפח פיוס ושלום ביני לבין אנשים אחרים, ובקרב קבוצות אתניות ודתיות, עמים ומדינות.

בידיעה שמילים יכולות ליצור אושר או סבל, אני מחויב לדבר אמת באמצעות מילים המעודדות ביטחון, שמחה ותקווה.

כאשר הכעס מתפתח בתוכי, אני נחוש שלא לדבר.
אתרגל נשימה והליכה מודעת בכדי להכיר בכעסי ולהביט עמוק לתוכו.
אני יודע כי את שורשי הכעס ניתן למצוא בתפישותיי השגויות ובאי-הבנת הסבל שבתוכי ובקרב האחר.

אדבר ואקשיב בצורה היכולה לסייע לי ולאדם האחר להתמיר את הסבל ולראות את הדרך להחלץ ממצבים קשים.

אני נחוש שלא להפיץ ידיעות שאיני בטוח בוודאותן ולהימנע משימוש במילים העשויות לגרום לפילוג ולסכסוך.

אתרגל בהתמדה ובשקדנות בכדי להזין את יכולת ההבנה, האהבה, השמחה וההכללה שלי
ובכדי להתמיר בהדרגה את הכעס, האלימות והפחד השוכנים עמוק בתודעתי."

**
תרגום חופשי שלי לתרגול הרביעי שנכתב על ידי טיך נהאת האן.
ניתן לקרוא את הקטע המקורי, כמו גם את ארבעת התרגולים הנוספים כאן.

חיים מלאים. היום.