אנשים שאני רוצה לעבוד איתם

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המקום שבו הקרב מתחיל

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,
נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים.

וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל:

~ מתוך How to Fight (תרגום חופשי שלי, הטקסט המקורי באנגלית בתחתית הפוסט)

**
בכל פעם שאני פוגש את הטקסט הזה, משהו בי מתרגש.
אני אפילו לא בטוח למה.

יכול להיות שזו החדות הבהירה שמצליחה להצביע על נקודה קריטית שבה קורה משהו חשוב.
יכול להיות שזו היכולת להביע רעיון עמוק ושורשי בפחות ממאה מילים.
ואולי זו התקווה שבעזרת תרגול מתמשך נוכל להפחית סבל ולמנוע קרבות פנימיים ומלחמות חיצוניות.

עוד הרבה לפני שמתחילה המלחמה החיצונית (עם בני משפחה, קולגות בעבודה או כל אדם אחר),
מתחולל בתוכנו הקרב הפנימי.

הנה משהו כל-כך חשוב שאפשר לתרגל כל החיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Where the fight begins

~ quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

ארבעת משפטי הבוקר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לתפוס" את הרגש

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנה למפגש וירטואלי: "עבודה עם טריגרים"

בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.
עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,
משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר.

מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק?

ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.
יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,
ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים אנחנו מתמקדים בחלק קטן בלבד ומסננים את השאר.
המשמעות של זה היא שהמציאות שאנו חווים, אינה מציאות אובייקטיבית,
אלא מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהפילטרים, הפרשנויות שלנו והמשמעויות שאנו מייחסים לדברים.

הדברים שאנו ממקדים בהם את תשומת לבנו, הדרך שבה אנו מפרשים אותם,
והפעולות שאנחנו בוחרים לעשות בנוגע אליהם, משפיעים על חיינו ומעצבים אותם יותר מכל דבר אחר.
וזו הסיבה שתשומת הלב שלנו היא המשאב הכי חשוב ומשפיע (הרבה יותר מכסף או זמן).

לשם ההמחשה, המלחמה שכולנו חווים ברגע זה היא סוביייקטיבית לחלוטין:
בחצי השעה הקרובה צפייה בערוץ 11 או בערוץ 14 תייצר אצלנו חוויה שונה של המלחמה.
גלישה ושוטטות בקבוצות שונות של וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגראם תייצר לנו מציאויות מקבילות.
ואם בחצי השעה הקרובה נבחר לצפות בסדרה קומית, לבשל, לבקר פצוע בבית החולים, או לצאת לריצה בגשם,
תהיה לכך השפעה אחרת לחלוטין עלינו, על תפיסת המציאות שלנו, ועל חיינו.

מיקוד בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה יוצר חווית חיים שונה לחלוטין.
מיקוד בהתרעות מודיעיניות או התעלמות מהן משנה מסלול של מדינה שלמה.
השאלות "איך אפשר לעזור?" או "מה יצא לי מזה?" יובילו את מחשבותינו ופעולותינו למקומות שונים.

הרעיון המשולב הבא מרגש אותי מאוד:

(1) תשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו.
(2) בכל רגע אנחנו יכולים לבחור היכן למקד את תשומת הלב.
(3) למיקוד תשומת לבנו יש השפעה עצומה ומיידית על חיינו (אולי יותר מלכל פעולה אחרת).
(4) מיקוד תשומת הלב היא מיומנות שניתן לפתח.

אני מוצא פה פוטנציאל התפתחות אינסופי,
תרגול יומיומי לכל החיים בעל השפעה אדירה עלינו ועל סביבתנו.

אחד הפרקים הכי חשובים בעיניי בתחום של תשומת הלב הוא עבודה עם טריגרים.

"טריגר" הוא כל דבר שנכנס למרחב תשומת הלב שלנו ומשפיע עלינו:
שיחת טלפון, הודעה שקיבלנו, כותרת שקראנו, משפט שמישהו אמר לנו או משהו שראינו.
מדי יום אנחנו פוגשים עשרות טריגרים ומופעלים על ידם, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

הנה רק כמה דוגמאות לטריגרים שחוויתי השבוע:
– ההודעה הקשה על אסון המילואימניקים בעזה.
– משפט שמישהו אמר לי בסדנת מנהלים ושקטע רצף מחשבה-הנחייה שהייתי בו.
– עדכון מחבר לעבודה בנוגע לנושא חשוב שלא שמחתי לשמוע.
– תגובה כעוסה מידידה שעוררה בי אי-נוחות.

ביום שני הבא, 5.2.24 אני מתכנן לקיים מפגש וירטואלי שיתמקד בנושא של עבודה עם טריגרים.
לטעמי זהו פרק מרכזי ואחד החשובים בכל מה שקשור לפיתוח מיומנות תשומת לב.

במהלך המפגש ניגע במספר נושאים, ביניהם:
– מה זה טריגר
– סוגי טריגרים
– איך לזהות שהופעלנו על ידי טריגר
– איך לגלות את הסיפור הפנימי שמפעיל אותנו
– איך להקטין השפעות והשלכות בזמן שאנחנו מופעלים על ידי טריגר
– איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו
– מה קורה במצבים שבהם הטריגר חזק במיוחד

במהלך המפגש אציג לראשונה רעיונות וכלים חדשים ומקוריים שהתפתחו אצלי בחודשים האחרונים.

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת.

ניתן להרשם בקישור הבא.

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.

לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש.

הנה שוב טופס ההרשמה למפגש "עבודה עם טריגרים".

ניפגש בקרוב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לי יש משהו שלו אין"

רגע הגילוי

יש רעיון בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי,
שקראתי לראשונה לפני למעלה שלושים שנה, שנגע בי מאוד ושמלווה אותי מאז:
תארו לעצמכם, שאתם מתעוררים בוקר אחד ומגלים שכל חייכם טיפסתם על הסולם הלא נכון.
אפשר למשל לטפס במעלה הקריירה בהצלחה רבה, כדי לגלות שלאורך השנים פגעתם בבריאותכם,
או הזנחתם את מערכות היחסים החשובות שלכם.
דמיינו לעצמכם את תחושת העצב, הכאב וההחמצה שתרגישו, כשתגלו שאתם במקום גבוה בסולם,
אולי אפילו מקום שממש רציתם להגיע אליו ושעבדתם קשה בכדי שזה יקרה,
כדי לגלות שזהו הסולם הלא נכון עבורכם.
המשמעות של גילוי שכזה, בשלב כזה בחיים,
היא שכנראה מאוחר מדי לתקן, יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
טעיתם בניווט: הגעתם ליעד שכיוונתם אליו, אך מסתבר שזה לא היעד הנכון עבורכם.

**
כשקראתי על הרעיון הזה לראשונה, הוא עורר בי פחד:
פחד לחוש כאב גדול ותחושת החמצה ברגע הגילוי,
פחד להתעורר ולגלות שאני בנקודת אל-חזור,
פחד להתבלבל ולפספס את החיים ואת מה שחשוב בחיים.

מאז, בזכות הפחד הזה, בכל כמה חודשים או שנים, אני מתבונן בעצמי,
בוחן את ההחלטות והפעולות שלי ובודק שוב ושוב האם אני מטפס על הסולם הנכון עבורי:
האם אני חי ומתנהל בצורה שאני מרגיש שלם איתה, שמשקפת את הערכים המובילים שלי,
שמקטינה את הסיכוי להתעורר בוקר אחד ולגלות שחיי התפספסו או איבדו כיוון.

הסולם הנכון הוא למעשה מערכת סולמות (יש יותר ממשהו אחד חשוב בחיינו) שמשתנה כל הזמן:
הורות לפעוטות שונה מהורות למתבגרים שונה מהורות לבוגרים שיש להם כבר ילדים משלהם.
הגדרת ההצלחה לעבודה ולקריירה בגיל 28 שונה מזו שבגיל 53.

**
השבוע התחדדה לי תובנה "סולמית" חדשה:
כשם שמי שמטפס על הסולם הלא נכון עלול להתעורר בוקר לאחר שנים של חוסר ערנות,
ולגלות את זה בהפתעה ובכאב גדול,
כך מי שלאורך השנים, מטפס על הסולם הנכון, ומקדיש זמן לדברים החשובים בחייו,
יכול להתעורר בוקר אחד, ולגלות בסיפוק, בשמחה, בהתרגשות ובהשתאות,
שלהשקעה המתמשכת, המודעת והממוקדת שלו יש פירות מתוקים ומשמעותיים במיוחד.

כשאנחנו מטפסים על שביל במעלה ההר, למרות שברור לנו שאנו בדרך,
רק כשאנו עוצרים ומביטים לאחור, אנחנו שמים לב לכמה באמת הלכנו.
הרגע הזה תמיד קצת מפתיע, ולרוב הוא מעורר בנו סיפוק וגאווה.
באופן דומה, רגעי עצירה והתבוננות במסע החיים מאפשרים לנו לשנות פרספקטיבה,
ולקלוט את הדרך שעברנו עד כה.

אם רגע הגילוי בטיפוס על הסולם הלא נכון מעורר כאב, חוסר אונים, החמצה ועצב,
הרי שרגע הגילוי בטיפוס על הסולם הנכון הוא רגע מתוק במיוחד,
שמעורר הרבה שמחה, סיפוק, התרגשות, משמעות והכרת תודה.

הדרך הבטוחה להגיע לרגע גילוי משמח ומרגש שכזה בגיל 80, 57 או 33,
להתעורר בוקר אחד ולהביט אחורה בסיפוק ובגאווה על חיים משמעותיים, שמחים ומלאים,
היא לחיות חיים משמעותיים, שמחים ומלאים, מדי יום ביומו לאורך זמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נשימה וכבוד למלה

אתגר קרת כותב בספרו "צנורות":

**
בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, זה מרגיש לי כמו זריקת מודעות.
בפחות ממאה מילים אתגר קרת מכניס אותנו לחוויה עוצמתית ומעביר מסר חד וברור:
במצבים מסוימים מלה אחת זה המון.

שני דברים חזקים עבורי במיוחד במשפטים הללו: נשימה וכבוד למלה.
מה עושים כשקשה לנשום?
אלו מילים אנו בוחרים להוציא החוצה? ואלו להכניס פנימה?

מילים נמצאות בבסיס המחשבות והדיבור שלנו.
המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות עלינו ועל אחרים.
חשוב לשים לב למילים שאנו בוחרים לחשוב או לבטא.
זה נכון תמיד, ובמיוחד ברגעים שקשה לנשום.

ואני מוסיף:
מלה היא אבן הלגו הבסיסית, המרכיב היסודי והבסיסי של חשיבה.
בכדי לשים לב למחשבות יש לשים לב למילים שמהן בנויות המחשבות.

**
הטקסט של אתגר קרת צוטט פעמים רבות במהלך הקורונה,
כשהיה חשש למחסור במכונות הנשמה בבתי החולים,
וכשהסתובבנו עם מסכות שהקשו על הנשימה.
לחלקנו, במיוחד אלו שחטפו חזק את הקורונה, באמת היה קשה לנשום.

גם עכשיו קשה לנשום.
לא בגלל מחלה שפוגעת בריאות או מסכה שמסתירה את הפה והאף,
אלא בגלל המחשבות על המצב, המתח, הדאגה, חוסר האונים וחוסר הוודאות.

בתקופה כזו, בשונה מבהתקף אסטמה, הקושי לנשום עלול להתבטא בעודף מילים.
כל כך הרבה מילים עפות עכשיו בכל הערוצים ולכל הכיוונים.

למילים יש כוח עצום.
הן יכולות להרים ולהוריד, ללבות שנאה או אהבה, להגביר ייאוש או תקווה.
מילים יכולות לגרום סבל או להסב אושר, לזרוע פחד או לנסוך ביטחון, להרחיק או לקרב.

במיוחד עכשיו, חשוב להכיר בכוחן ובהשפעתן של המילים שאנו משתמשים בהן או צורכים אותן.
רובנו לא יכולים להשפיע ישירות על החלטות הרמטכ"ל או קבינט המלחמה,
וגם לא על לוח השידורים של רשתות הטלויזיה או על השיחות באולפנים.

אבל יש לנו אחריות מלאה על המילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו,
ועל המילים שאנחנו מוכנים להכניס פנימה דרך הקשבה או קריאה.

תודה.

אני חושב עלייך.

איך אתה?

אני אוהב אותך.

אני כאן.

איך אפשר לעזור?

אני אתך.

בכל אינטראקציה ומפגש אנושי, בבית, במשפחה, בעבודה, ברחוב,
מלה אחת יכולה לעשות הבדל גדול.
מלה ועוד מלה ועוד מלה יוצרות מציאות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארנולד

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.


**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

חמש דקות מהחיים