שלוש רמות של פחדים

פחד הוא אחד הכוחות החזקים שמנהלים ומפעילים אותנו.
כיון שלא תמיד נעים להודות בו או לחשוף אותו, לפעמים הוא נחבא מתחת לכעס או לתסכול.
בספרה המצוין "להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות" מציעה סוזן ג'פרס מודל מעניין לחקירת פחד ולהבנתו.

על פי ג'פרס ישנן שלוש רמות של פחדים:

הרמה הראשונה נקראת הרמה החיצונית או הרמה ש"מעל פני השטח".
ברמה הזו אנו פוחדים שמשהו שאיננו רוצים בו יתרחש במציאות או בחיינו.
לדוגמא: שנזדקן, שנחלה, שמישהו יקר לנו ימות, שניכשל במבחן, שהרפורמה תעבור או שהחקיקה תיעצר.
היבט נוסף של הרמה החיצונית הוא הפחד מפני פעולה מסוימת שעלינו לבצע.
לדוגמא: לקבל החלטה, לשנות מקום עבודה, לדבר בפני קהל, להתחתן או להתגרש.

**

הרמה השניה, נקראת רמת "מצבי התודעה הפנימיים".
תחת כל פחד מהרמה הראשונה נמצא פחד עמוק יותר הנובע מתחושות ומרגשות שאיננו רוצים לחוות.
לדוגמא: כשלון, דחייה, חוסר אונים, פגיעות, עצב, מתח, חוסר-וודאות, דיכאון, אובדן או בדידות.
בכדי להבין טוב יותר את הפחדים שלנו וכיצד הם משפיעים עלינו, מומלץ לרדת מהרמה שמעל פני השטח,
לרמה הרגשית-תחושתית ולבדוק מה לא היינו רוצים להרגיש או לחוות.

**

הרמה השלישית והעמוקה מכולן היא רמת הבסיס. השורש.
עפ"י ג'פרס, בבסיסם של כל הפחדים נמצא תמיד את אותו פחד שורשי ויסודי:
הפחד שלא נוכל להתמודד עם מה שיקרה או עם מה שנחווה.
שזה יהיה גדול עלינו.
שלא נעמוד בכך.

**
למרות שקראתי את ספרה של ג'פרס לפני שנים רבות, המודל המסוים הזה נחקק בי ואני חוזר אליו שוב ושוב.
אני מוצא אותו אפקטיבי עבורי בכמה היבטים.

ראשית הוא מרגיע אותי.
הוא מסייע לי להתבונן בפחד שלי ולהרגיש אותו.
החקירה והמעבר בין הרמות מחלישים את ההזדהות שבין הפחד שלי לביני ומסייעים לי להיות יותר באמפטיה לעצמי.
זה לא שהפחד נעלם לגמרי מרגע שהבנתי משהו, אך העוצמה שלו קטנה, והנוכחות שלי גדלה.

**

שנית הוא מסייע לי לקחת יותר אחריות במקום להטיל אותה על אחרים.
המעבר מהסתכלות החוצה (מה קורה במציאות ומה אנשים אחרים עושים)
להסתכלות פנימה (איך ארגיש ומה אחווה כשמה שאני חושש ממנו יקרה)
עוזרת לי להתמקד במעגלי ההשפעה שלי ומגבירה את הפרואקטיביות שלי.
במקום שהפחד ינהל אותי, אני יכול להתנהל איתו ולפעול לקדם את מה שחשוב לי.

**

שלישית הוא מגביר את החיבור שלי עם אנשים אחרים.
גם אם על פני השטח המרחק בינינו נראה גדול ולפעמים אפילו בלתי ניתן לגישור,
מתחת לפני השטח הפחדים שלנו דומים.
מתנגדי "ההפיכה המשטרית" פוחדים שהחקיקה תימשך בעוד שתומכי "הרפורמה המשפטית" חוששים שהחקיקה תיעצר.
למרות שעל פני השטח אלו קצוות מנוגדים, מתחת לפני השטח, הפחדים של כולנו דומים, אולי אפילו זהים.
ההבנה הזו מאפשרת הקשבה הדדית לפחד ויוצרת חיבור.
במקום לספר לי בעד מי אתה ולהסביר לי מדוע אתה צודק ואחרים טועים,
האם תהיה מוכן לחלוק איתי את הפחדים שלך?
האם תרצה לשמוע את שלי?

**

ורביעית, הוא נותן לי פרופורציות ומרחיב את נקודת מבטי.
בסופו של דבר, השורה התחתונה תמיד זהה:
אני פוחד שמה שיקרה יהיה כבד מנשוא ושלא אחזיק מעמד.
יכול להיות שמתי שהוא זה אכן יקרה, אבל עד עכשיו, בכל שנותיי על הכדור הזה, זה עדיין לא קרה.
עד כה, רווי ניסיון של אינספור פחדים וחששות, התמודדתי בהצלחה יחסית עם כל מה שחוויתי.
החזקתי מעמד ואני כאן.
סיכוי גבוה (ולא מובטח) שכך יהיה גם מחר.

**
לסיכום, הנה תהליך קצר ואפקטיבי בן 5 שלבים לנוכחות ולעבודה עם פחד:

1. מה אני פוחד שיקרה? ומה יקרה אם זה יקרה? ומה יקרה אז?
2. מה אני פוחד שאחווה אם כל זה יקרה?
3. האם משהו בי פוחד שזה קשה מנשוא עבורי…?

4. לתת לזה מקום… לנשום…להיות עם זה בחמלה ובאמפטיה…

5. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מילים של חיבור ותקווה

שלום,
בסיומו של עוד שבוע אינטנסיבי, סוער ועצוב,
אני בוחר לשתף אתכם בשני טקסטים שנגעו לליבי ושחיזקו אותי.

הטקסט הראשון נכתב לפני מספר שבועות ע"י אחד הכתבים (ימני בדעותיו) במערכת "עולם קטן":

"אפשר וצריך לשנות ולפעול.
לא חייבים לעשות את זה בהוצאת לשון, אפשר בחיוך ובחיבוק, ביכולת להיות עם מישהו אחר בכאבו.
זה שריר שאינו שמור רק ליפי נפש אלא גם לסתם אנשים טובים. יהודים, אתם יודעים.
נכון, זאת אמפתיה שלא ממש הופנתה כלפי הימין בשעות צרתו, בהתנתקות ובאוסלו.
ההפך לפעמים. אבל יהודים אינם נוקמים, חלילה.

חוץ מזה, הייתה בשמאל גם אמפתיה. גם אם קטנה, לפעמים זניחה.
הנה סיפור אמיתי ממקור ראשון של שני חברים מהצבא,
הפוכים אידאולוגית במאה ושמונים מעלות, אי-אז בימי הגירוש הנוראים:

"יצאתי לגלות מביתי אבל וכפוי ראש.
ישן בשקי שינה בצמתים האחרונים שעוד אפשר היה להגיע לגוש קטיף המסוגרת.
בוכה את נשמתי לא-לוהים איך יכול להיות כזה רשע בעולם. קל וחומר במדינת היהודים.
במדינה הקדושה הזאת שאמורה להיות תחילת הגאולה.
איך יכול להיות שאנחנו מחריבים את חבלי ארצנו?

"כמה דמעות היו בימים ההם. מי יכול היה לשבת בבית?
ואז, בבין ערביים קיצי, הגיע החבר שלי, איש שמאל מהאזור הכי קשה,
כזה שמגיע לשרת ביו"ש במילואים כמו כולם אבל מסרב לבקר ביקור חברים באזורי 'הכיבוש',
והביא איתו שקית מלאה בפסיפלורה מתוקה, שהייתה בימים ההם של הגירוש עוד מצרך יקר ונדיר,
ואיתה עוד כל מיני פינוקים שאהבנו מימי הצבא. והוא חיפש אותי בצמתים.
בליבו שמח שמתנתקים מגוש קטיף, אבל צרת חברו בליבו.
'קח לך אחי, הגעתי רק להגיד שאני כואב שכואב לך'.
חיבוק, נשיקה, וכל אחד מאיתנו הלך בדמעתו לדרכו".

כן, הסיפור הזה אינו מעיד על הכלל. הוא יוצא מן הכלל, אבל הוא מעיד על מה שבתוכנו.
על מה שאנחנו רוצים להיות.

עכשיו העת לשמור את האנרגיה לשני דברים חשובים:
לתיקון לפי רצון העם ולאהבה עד אין קץ לכולם.
זאת לא קלישאה של יאיר לפיד.
ככה יהודים אמורים לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית שבנינו."

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
הטקסט השני נכתב השבוע ע"י ארי סינגר בקבוצת וואטסאפ ששנינו שותפים בה,
כתגובה לדיון טעון שהתחיל להתפתח לאחר הרצח הנוראי של האחים הלל ויגל יניב ז"ל והצתת בתים ומכוניות בחווארה.

הנה חלק מהדברים שנכתבו:

"אתחיל בנקודה אישית.
יגל ז"ל היה חבר של בני הקטן אורי.
הם דברו במוצ"ש קבעו ללוות חתן ביום חופתו בעוד כשבועיים.
שניהם קמו בבוקר ליום שגרתי ונסעו כל אחד לישיבה שלו.
בדרך נרצח יגל. בני חזר הביתה שבור.
מעבר לחיבוק אתה נדרש כאבא להעביר את שיעורי האמונה, האזרחות, ההיסטוריה מהתיאוריות בכיתה לעולם המעשה.

מנהיגות אסור לה שתיגרר אחרי אספסוף ויותר חמור ללבות אספסוף.
ברגעי משבר תפקיד המנהיג הוא לתת משמעות ולהתוות דרכי פעולה
כאשר לרבים הכעס מטמטם את המוח והדמעות מטשטשות את ראיית המציאות.
מה שנעשה הערב בחווארה הוא בראש ובראשונה לא מוסרי.
אפשר היה להסתפק בנימוק הזה אך אוסיף הוא גם לא נכון טקטית ואסטרטגית.
מצופה מהמנהיגות שלי ברמת המועצה והקהילה למעשים ומסרים אחרים.

לאחר שדברתי על חשבון הנפש שלי,
חייבים לתחקר את כשלון הצבא ברמה הטקטית מה הצעדים שנעשו למנוע את ההתפרעויות
(במקביל לתחקיר של הפיגוע).
אחת המטרות של החטיבה המרחבית היא לאפשר אורח חיים תקין (על ידי שמירת חוק וסדר) על כלל התושבים בגזרה.
הערב הצבא נכשל במשימתו.
הכשלון הוא ברמה הטקטית: לא רמטכל, לא שר הבטחון לא דרג פוליטי אלא בדרג המח"ט/מאו"ג.
כמי שפיקד כמג"ד גדוד חורון במספר תעסוקות בגזרה יש סדרי פעולה שניתן לעשות כדי לנסות למנוע מקרים מעין אלו.

הרטוריקה ע"י מנהיגי ציבור והתקשורת מגביהה חומות במקום למצוא פרצות ולהפיל אותם.
יש יותר מדי מבערים ופחות מדי מבארים.
אחרי שהסיפור הזה יסתיים נצטרך כולנו לתחקר מה היו הכלים הלא ממלכתיים משני הצדדים
לממש את החזון הפוליטי במקום לחפש את היעוד המשותף."

הדברים נכתבו ע"י ארי סינגר, ששירת כקצין מילואים ראשי עד ספטמבר 2021,
תושב פדואל (התנחלות בשומרון), נשוי, אב לשישה ואח שכול, אדם יקר שאני גאה להיקרא חבר שלו. 

**
שני הטקסטים הללו ריגשו אותי, ועוררו בי תחושת קירבה, הכרת תודה ותקווה.

הדבר החזק שעולה בטקסט הראשון הוא אכפתיות אנושית, אמפטיה וחברות אמת שחוצה דעות.
בכל פעם שאני מדמיין את אותו חייל שמאלני,
חוצה מדינה שלמה עם שקית פסיפלורה ביחד בחיפוש אחר חברו הכאוב, אני מתחיל לדמוע.
הסיפור והטקסט הם דוגמא אישית נפלאה לאחדות ולאהבה גם נוכח קשיים ומחלוקות אידיאולוגיות.

המילים של ארי, מבטאות את הכאב הבלתי נתפס על הרצח הנורא, לצד סימון גבול מוסרי חד משמעי.
הוא מביע ביקורת עניינית וקורא ללקיחת אחריות פיקודית ומנהיגותית, גם על השיח וגם על התוצאות.

שני הטקסטים הללו הם מנועים של חיבור, אהבה וקירבה בעולם מורכב, מאתגר ומלא כאב.
שתי דוגמאות חיות ומעוררות תקווה לכך שאפשר גם אחרת.

**
בשבועות האחרונים אני פעיל ומעורב במחאות השונות.

בצהרי יום רביעי השבוע השתתפתי בהלווייתו של אילן גנלס ז"ל, שנרצח בצפון ים המלח,
ביחד עם אלפים רבים שנענו לקריאה להגיע וללוות אותו בדרכו האחרונה.
שלוש שעות לאחר מכן עמדתי בצומת רעננה מנופף בדגל ישראל ומפגין בעד המדינה,
בתקווה שאתרום גם לעצירה של ריצת החקיקה, הקרע, והפילוג,
וגם לתנועה של הידברות, הסכמה רחבה וריפוי עמוק.

הטקסטים שציטטתי למעלה מחזקים ומעודדים אותי. 

זה אפשרי.
וזה בידיים של כולנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סיפור עתיד של סב לנכדתו

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ואיך את עם זה…?

השבוע סיפרתי לחבר על בעיה מקצועית שמטרידה אותי בעבודה ושאני משקיע בה לא מעט אנרגיה.
במשך מספר דקות שיתפתי אותו בפרטים שונים כדי שיבין את ההקשר, את מהות האתגר ואת ההשלכות.
הוא הקשיב לי בתשומת לב וכשהרגיש שסיימתי לשתף שאל אותי: "ואיך אתה עם זה..?"
השאלה הזו גרמה לי לעצור. בשניה אחת היא הסיטה את תשומת לבי מהבעיה ומהסיפורים שלי עליה, אלי ואל מה שאני חווה.

**
מספר ימים לאחר אותה שיחה ידידה שיתפה אותי במשהו אישי שמישהו במשפחתה עובר.
זה נשמע אתגר לא פשוט וכשהקשבתי לה יכולתי לשמוע את המורכבות ולהבין חלק מההשפעה על הסביבה הקרובה.
תוך כדי השיתוף ידידתי התמקדה במה שעובר על אותו בן משפחה ועל הדרך שבה כנראה הוא חווה את האירוע.
לאחר מספר דקות קצב הדיבור שלה הפך לאיטי יותר ומשהו בשפת הגוף שלה קצת השתחרר.

"ואיך את עם כל העניין הזה…?" שאלתי אותה.

ידידתי השתתקה, הנמיכה את מבטה ויכולתי לראות שמשהו עובר עליה.
ההזמנה שלי גרמה לה להפנות תשומת לב פנימה ולשים את עצמה במרכז.

**
אני מוצא משהו חזק ועוצמתי בארבע המילים הללו – "ואיך את/ה עם זה…?"

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.
כשאנחנו שואלים אדם "ואיך אתה עם זה?" אנחנו בעצם מסמנים לו שהוא במרכז תשומת הלב שלנו.

לעתים כשאנשים משתפים במשהו זה מגיע עם הרבה פרטים ועם לא מעט סיפורים ופרשנויות.
כשמשהו מאתגר, מדאיג או מכעיס אותנו, אנחנו יכולים לדבר על "המשהו" או על עצמנו.
הזמנת "ואיך את עם זה?" מעבירה את מרכז תשומת הלב מ"המשהו" אלינו.

"ואיך את עם זה?" היא שאלה המתמקדת בכאן ובעכשיו.
גם אם האירוע שאנו מדברים עליו התרחש לפני מספר ימים, השאלה ו"איך אתה" מתייחסת לרגע הנוכחי ולמה שעובר עלינו כרגע.
יכול להיות שאנו במקום דומה למקום שהיינו בו לפני מספר ימים ויכול מאוד להיות שאנחנו במקום שונה לחלוטין.

באופן אישי, הרבה יותר קל לי להקשיב לאתגרים של אחרים מאשר לשתף בקושי שאני חווה.
לעתים אני נמנע לשתף באתגרים שאני חווה כדי לא להעמיס על אנשים אחרים.
במצבים מורכבים יש לי תחושה ש"כובד השיתוף" יכול להבהיל או להלחיץ את האדם.
כשחברי שאל אותי "ואיך אתה עם זה?", הרגשתי תחושת ביטחון.
הוא לא נלחץ או נבהל מהשיתוף, לא קפץ לעזור לי בעצה ולא שיתף אותי במחשבות שלו.
הוא שידר לי רוגע ויציבות, נשאר ממוקד בי, אמפטי, סקרן ורגוע ואפשר לי להעמיק את החיבור הפנימי שלי.

הכול בסדר.
אין דרמה.
אני כאן אתך.

**
מה דעתכם..?

אם אתם אוהבים את הפוסט הנוכחי ומוצאים בו ערך אולי תרצו להירשם לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שמכילה את מיטב הכלים שאני למדתי ושפיתחתי בשנים האחרונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"שכן תדעו עוד צער.."

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש תובנות מסדנאות השבוע

בימים האחרונים הנחיתי מספר סדנאות שונות בנושאי תקשורת ומערכות יחסים.
אני "טוחן" את התכנים הללו כבר מעל 15 שנים ונדהם איך כמעט בכל סדנה עולים דברים חדשים ואיזו אנרגיה חזקה, חוויתית ומרגשת מתפתחת בחדר.
ברמה האישית – אני ממש נהנה לחזור לסדנאות פרונטליות מרובות משתתפים וגם מרגיש את האינטנסיביות שהן מביאות עמן.

בחרתי להביא לכם הפעם חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים מתוך סדנאות שהנחיתי השבוע:

1. שונות – אנחנו זה לא הם

חלק ניכר מאי-ההבנות והקשיים שאנשים חווים באינטראקציות שלהם עם בני משפחה, חברים וקולגות לעבודה נובע מכך שאנחנו נוטים לפרש פעולות ואמירות של אנשים מתוך נקודות המבט והפילטרים שלנו, פעמים רבות מבלי להיות מודעים לכך שאנו עושים זאת.
אנו מתייחסים לאנשים אחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, מבלי לקחת בחשבון שאנחנו שונים ושאולי הם רוצים או צריכים התייחסות אחרת.

לדוגמא: באחת הסדנאות השבוע דיברנו על משמעות השתיקה.
עבור אנשים מסוימים שתיקה היא ברירת המחדל שמשמעה "הכול בסדר". אם תהיה להם שאלה, תוספת או התנגדות הם ידאגו להביע אותה.
עבור אנשים אחרים ברירת המחדל היא דיבור ואינטראקציה מילולית מתמדת. משמעותה של שתיקה היא "משהו קרה" ולכן אנו שותקים עכשיו.
שתיקה יכולה להיות ביטוי של עיבוד מעמיק של מה שקורה עכשיו, או ניתוק מגע הנובע משעמום וחוסר עניין.

"מהי שתיקה עבורי ובאילו מצבים אני שותקת?" כמו גם "מה משמעות השתיקה שאני חווה מהאדם שמולי כרגע?" הן שתי שאלות חשובות שכדאי לשאול.

**
2. שתי שאלות למיקוד תשומת הלב

בהקשבה למישהו אחר המשתף אותנו בקושי או בקונפליקט יש הבדל גדול בין הניסיון להבין את הצורך שלו ואיך הוא חווה את הסיטואציה לבין המחשבה שלנו על מה הוא צריך לעשות במצב הנתון.
"מה לדעתי האדם צריך לעשות?" היא שאלה שונה במהותה מהשאלה "מה עובר עליו עכשיו? מה הוא צריך ואיך הוא מרגיש?".
בשאלה הראשונה מרכז תשומת הלב הוא אנחנו. מה לדעתי האדם האחר צריך לעשות.
בשאלה השניה מרכז תשומת הלב הוא האדם האחר שאותו אנו מנסים להבין.
השאלה הראשונה מוכוונת פתרון, סיוע, עזרה או תמיכה.
השאלה השניה מוכוונת חיבור, אמפטיה והבנה.

המלצה חמה:
כשאתם מקשיבים למישהו בדקו עם עצמכם איפה תשומת הלב שלכם (עליכם או עליו) ובאיזו משתי השאלות אתם מתמקדים עכשיו.

**
3. ענווה וסקרנות

חשוב לקחת את התשובות שלנו לשתי השאלות בערבון מוגבל.
מכיוון שאנחנו והאדם האחר שונים, ייתכן שמה שאנחנו מאמינים שהוא צריך לעשות לא בהכרח ישרת אותו.
באופן דומה יכול להיות שבמהלך הניסיון שלנו להבין אותו ואת נקודת מבטו נפספס, נטעה או לא נדייק.
עצם הניסיון להבין מניע תהליך חשוב שמגביר את הסיכוי ליצירת חיבור והעמקת הבנה.

שתי איכויות שחשוב לטפח כשאנו מנסים להבין אדם אחר או לעזור לו הן ענווה וסקרנות.
הענווה היא ההכרה בכך שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאולי אנחנו מפספסים משהו או שאיננו מדייקים.
הסקרנות מניעה את הכוונה לבדוק את ההבנה שלנו, לחדד ולהעמיק אותה.
בדומה למשחק "חם-קר", החיווי שאנו מקבלים לבדיקת ההבנה שלנו משרת אותנו ועוזר לנו להעמיק את הבנתנו בין אם טעינו ("קר") ובין אם צדקנו ("מתחמם" או "חם").

**
4. חידוד ציפיות

משתתף באחת הסדנאות (שבאופיו הוא בדרך-כלל מוכוון לפתרון בעיות ופחות להקשבה) סיפר על משפט בדיקה קצר ויעיל שהוא פיתח לעצמו למצבים שבהם אנשים ניגשים אליו ומתחילים לשתף בדילמה או בקושי:
"האם אתם משתפים אותי בזה כי חשוב לכם שאעזור במציאת פתרון או שאתם פשוט רוצים שאהיה אתכם ואקשיב לכם?".
מנקודת המבט שלו כשהוא מבין מה מצפים ממנו (פתרון או הקשבה) הרבה יותר קל לו למלא את תפקידו.
מנקודת המבט של בני משפחתו וחבריו לעבודה, נחסך מהם לא מעט תסכול והם מקבלים מענה הרבה יותר מדויק לצרכים שלהם.

**
5. לבקש בבהירות

באופן דומה, כשאתם ניגשים לשתף אנשים אחרים, תוכלו לסייע להם בכך שתהיו ברורים בנוגע למה שאתם מבקשים מהם.
מספר דוגמאות:
– "אני רוצה לשתף אותך במשהו ולא מצפה ממך לעזור לי או לפתור לי את הבעיה. תוכל פשוט להיות איתי בהקשבה בעשר הדקות הקרובות?"
– "אני מתמודד עם בעיה שאני לא מצליח לפתור ואשמח לקבל את עזרתך. תוכל להגיד לי מה לדעתך כדאי לי לעשות בסיטואציה הזו?"
– "חשוב לי לקבל את הזוית שלך. תוכלי להקשיב לי חמש דקות ואז לומר לי איך את רואה את המצב?"

**
עד כאן חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה מהנה ובעל ערך עבורכם.

אם אהבתם והתחברתם, יכול מאוד להיות שתרצו להירשם לסדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים שיצרתי לפני כשנה וחצי.

הזמנה נוספת: בשבוע שעבר (למקרה שפספסתם וזה מעניין אתכם) פירסמתי קישור להקלטת הרצאה שהעברתי לאחרונה – "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?".

ההרצאה מומלצת לאנשים וארגונים שרוצים לפתח תרבות של תקשורת מקרבת בחברה/ארגון שלהם.

כתמיד,
מוזמנים לכתוב לי כמה מילים (אני מבטיח לקרוא כל מילה !) וגם להעביר את הפוסט הזה הלאה לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפחה קטנה מדי

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחריות-תרומה-אשמה-חמלה-אמפטיה

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדיקת דופק

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר