תגית: אלימות

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1.
תפיסת נפרדות:
"אם הייתי במקומך, הייתי נוהג אחרת."

הדרך שבה פעלת אינה נכונה.
אתה טועה/טיפש/רע/לא-בסדר ואני צודק/חכם/טוב/בסדר.

אתה ואני נפרדים.

**
2.
תפיסת אחדות:
"אם הייתי במקומך, הייתי עושה אותו דבר."

אם הייתי בדיוק באותו מצב שאתה נמצא בו,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', 
הייתי פועל בדיוק כמוך.

אנחנו לא באמת נפרדים זה מזה.

**
3. 
אם במצב זהה לחלוטין (חיצוני ופנימי), הייתי פועל בדיוק כמוך,
אולי אנחנו יותר קרובים ממה שנדמה לנו.

**
4. 
כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי השבוע,
אחת המשתתפות טענה בלהט:
"אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.
לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה."

נראה לי שהיא דיברה ממקומה.
מנקודת המבט שלה.

אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,
היתה פעולת בדיוק כמוהו.

**
5. 
כשאני מאמין שבנסיבות מסוימות, 
הייתי פועל בדיוק כמוך, ושאנו יותר קרובים ממה שהיה נראה בתחילה,
משהו בי נרגע.
אנרגיה של כעס, שנאה, שיפוטיות וביקורת,
מתחלפת באנרגיית הבנה, סקרנות וחמלה.

מה עובר עליך, במה אתה מאמין ומה אתה חווה עכשיו, שגורם לך לנהוג כך…?

**
6. 
מנחה הסמינר שהשתתפתי בו השבוע חילק את החדר לשניים.
הוא שטח בפנינו דילמה מנהיגותית הנוגעת בהחלטה מורכבת שעומדת על הפרק.
החלטה שיכולה לעלות בפיטורים, בפגיעה כספית ואולי אפילו בחיי אדם.
בלי קשר לדעתם האישית,
חצי אקראי ממשתתפי החדר התבקשו לנמק החלטת "בעד", והחצי השני החלטת "נגד".

בתוך דקות ספורות, כולם נכנסו לתפקיד.
קל להיכנס לתפקיד ולנוע בין נקודות מבט כשאיננו מעורבים באופן אישי וכשאיננו צד בעניין.

**
7. 
במצב הנוכחי, אני הוא לא אתה.
אני נמצא במקום שונה ומגיע עם "חבילה" שונה של ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו'.
ולכן, אני יכול להבין ולקבל אותך כאדם, וגם לא להסכים עם ההתנהלות שלך ולא לקבל את הפעולות שלך.

**
8. 
מכיון שצרכיי חשובים לא פחות מאלו שלך, 
אם מעשיך מביאים לפגיעה בצרכים שלי, 
ייתכן שאתנגד לדבריך או לפעולותיך, אפעל להשפיע עליך ואם צריך גם לעצור אותך.

כשחשוב לי לתת מענה לצרכים החשובים שלי וגם אני מאמין שאם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך,
הפעולה שלי נובעת מהבנה, מחמלה ומאסרטיביות ולא מזעם, שיפוטיות, רצון לפגוע או להעניש.

**
9. 
ומה לגבי מצבים קיצוניים שלפעולה שלך יש נזק עצום ופגיעה בחיים או בנפש של אדם…?
האם עדיין הייתי פועל כמוך אם הייתי במקומך?

לדוגמא: אנס ונאנסת, מטפלת מתעללת ותינוקת, קצין משטרה שהורג אזרח חף מפשע.

עצם אזכור המקרים הללו מכניס אותנו למצב אחר לגמרי.

במצבים כאלו עולה חשש שאם אבין אותך (האנס, המטפלת, קצין משטרה) ואת המקום שממנו אתה מגיע, אתן לגיטימציה להתנהגות שלך. 
וזה מסוכן.
אולי יש התנהלויות מסוימות שאסור אפילו להבין, אנשים שאסור לקבל…??

**
10. 
התפיסה שלי:

אם הייתי במקומך, גם במצבים קיצוניים, הייתי פועל כמוך.
(קשה לי לכתוב ולדמיין את זה…ואני כ"כ שמח שאני לא במקומך)

אם הייתי בדיוק באותו מצב שאתה נמצא בו,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', 
הייתי פועל בדיוק כמוך.

וגם – אני במקומי כעת (לא במקומך).
והצרכים שלי ושל אחרים חשובים לא פחות משלך.
ולכן אפעל כדי למנוע את הפגיעה שלך בי ובאחרים.

**
תהליך חשיבתי בן 5 שלבים לסיכום:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

תודה רבה לאדיר בטאט שהפנה אותי לצ'ארלס אייזנסטיין (Charles Eisenstein) ושההקשבה לתכניו היוו את ההשראה לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

מודעים לסבל שנוצר על ידי קנאות וחוסר סובלנות, אנו נחושים לא להשתעבד לאף תורה, תיאוריה או אידיאולוגיה, כולל אלו הבודהיסטיות.
אנו מחויבים לראות את הוראות הבודהיזם כאמצעים מנחים המסייעים לנו ללמוד להתבונן עמוק ולפתח הבנה וחמלה.
הן לא תורות להילחם, להרוג, או למות עבורן.
אנו מבינים שהקנאות על צורותיה הרבות היא תוצאה של תפיסת הדברים בצורה דואליסטית או מפלה.
נאמן את עצמנו להתבונן בכל דבר בפתיחות תוך הבחנה מעמיקה בעקרון התלות ההדדית (interbeing) על מנת להתמיר את הדוגמטיות ואת האלימות שבתוכנו ובעולם.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The First Mindfulness Training: Openness

Aware of the suffering created by fanaticism and intolerance,
we are determined not to be idolatrous about or bound to any doctrine, theory, or ideology, even Buddhist ones.
We are committed to seeing the Buddhist teachings as a guiding means that help us learn to look deeply and develop understanding and compassion.
They are not doctrines to fight, kill, or die for.
We understand that fanaticism in its many forms is the result of perceiving things in a dualistic or discriminative manner.
We will train ourselves to look at everything with openness and the insight of interbeing in order to transform dogmatism and violence in ourselves and the world.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

שני דברים מבדילים בין פעולות לא אלימות לפעולות אלימות:
ראשית, אתה לא רואה בצד האחר אויב.
שנית, כוונתך אינה לגרום לצד האחר לסבול.

**
אלימות צומחת כשאנו מאמינים שהסבל שלנו נובע מאנשים אחרים ושלאותם אנשים מגיע להיענש.

לא צריך ללכת רחוק…
אנשים לדוגמא:
בני / בנות הזוג, הילדים, ההורים, האחים שלנו.
העובד, המנהלת, הספק, הלקוח, הקולגה שלנו.
הגננת, המורה של הילדים שלנו.
הנהג ברכב שלידנו, הקופאית, נציג השירות, הרופא, האחות, המוכרת, המלצר, …

**
כשאני "משתמש" בתקשורת מקרבת לא-אלימה אני אף-פעם אף-פעם אף-פעם לא מקשיב למה שאנשים חושבים עלי.
אם לא תקשיבו למה שאנשים חושבים עליכם, תחיו יותר.
תיהנו יותר מהחיים.
במקום זאת הקשיבו לאמת.
האמת היא שכשאנשים אומרים לכם מה לא בסדר אתכם, יש להם צורך חשוב שלא מקבל מענה.
הקשיבו לכך שהם במצוקה.
הקשיבו לצורך שלהם שלא מקבל מענה.
אל תקשיבו לאנליזה שלהם עליכם.

~ כל הטקסטים הינם תרגום חופשי או בהשראת ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת.

חיים מלאים. היום.

אתמול, בחדשות השעה 14:00,
הודיעו על אישה כבת 50 ששברה את רגלה,
במהלך טיול בנחל כלשהו בדרום הארץ
ושחולצה ע"י צוות הצלה כלשהו באותו האזור.

**
מחשבה א' – תזמון

אם אותה אישה בדיוק,
היתה שוברת את אותה רגל בדיוק,
באותו נחל בדיוק,
ביום שאינו שבת…
אין מצב שהיא היתה נכנסת למהדורת החדשות.

**
מחשבה ב' – תהיה

למה חשוב שמדינה שלמה,
או כל מי שמאזין למהדורת החדשות של אותה השעה,
ישמעו על אישה בת 50 ששברה רגל בטיול בדרום?

**
מחשבה ג' – רלוונטיות

מהדורת חדשות בת מספר דקות המשודרת ברדיו בכל שעה עגולה
מתאימה אולי (גם את הנקודה הזו כדאי לבדוק)
לעידן שלפני עשור או שניים שבו מישהו מוסמך מעדכן מה קורה.
היא בטח לא נדרשת כיום, בעידן הסלולר והרשתות החברתיות,
שבו כולם מחוברים להכול כל הזמן.

**
מחשבה ד' – תודעת המונים

כשקוראים למשהו "חדשות"
ומספרים בכל שעה עגולה מי נרצח, נדקר, נהרג, נאנס, פגע,
מעל, גנב, שיקר, קילל, תקף, האשים, הואשם, נשפט ונכלא,
בעצם מרססים מדינה שלמה באופן שיטתי ברעל מסוכן וקטלני.
(היום, בחדשות השעה 14:00 סיפרו על מישהו שנכנס לבית חולים כלשהו, אנס, גנב ונתפס).

**
מחשבה ה' – רעיון

אם בכל זאת מתעקשים לסמן בכל שעה עגולה התחלה וסוף של תכניות
אולי כדאי להחליף את מהדורות "החדשות" הרעילות
בפינות "60 שניות" מרתקות, מעשירות, מלמדות ומעצימות
בנושאי מדע, תרבות, ספורט, ידע כללי, היסטוריה, טבע וכו'
שיזרעו בתודעת ההמונים חומרים השונים מפחד, אלימות, קיטוב ושנאה.

חיים מלאים. היום.

גם בקרב מנחי התקשורת המקרבת הלא-אלימה יש ניכור ואלימות.
גם בקרב הכנים והאותנטיים יש שקרים, זיופים והסתרות.
גם בקרב הסובלנים והפתוחים יש שיפוטיות וגזענות.
גם בקרב הטבעונים והצמחונים יש טרף והתעללות.
גם בקרב הלוחמים והאמיצים יש פחד ובריחות.
גם בקרב הצנועים והענווים יש אגו.
גם בקרב המאמינים יש כפירה.

בני אדם.
גם וגם.

חיים מלאים. יום יום.

כשמפכ"ל המשטרה אומר את מה שהוא אומר*
יכול להיות שהוא מתכוון לכך שהוא מבין את התופעה ושהוא מכיר בבעיה.
הוא אינו אומר שהוא מסכים עם התנהגויות אלימות של שוטרים כלפי ציבור מסוים.
הוא אינו אומר שהוא מצדיק אפליה של שוטרים כלפי אותו ציבור.

**
חלק מהאנשים ששומעים את המפכ"ל וקוראים ציטוטים* מנאומו,
מבינים מדבריו שהוא מסכים עם ההתנהלות ומצדיק את הפעולה.

אחרים מבינים שהוא לא מסכים עם ההתנהלות ושהוא אינו מצדיק את הפעולה
אך חוששים שעצם הבנת התהליך וההכרה בתופעה, נותנות לגיטימציה לאפליה ולאלימות.

אפשר להבין מדוע אנשים ששומעים בדברי המפכ"ל
הצדקה, גיבוי, עידוד או לגיטימציה לאלימות ולאפליה, ישירות או בעקיפין,
יתקפו את דבריו או יקראו לו להתפטר.

**
כשם שניתן להקשיב למפכ"ל, ניתן להקשיב גם להתייחסויות השונות לדבריו.
בשני המקרים, יש הבדל גדול בין להבין תהליך ולהכיר בתופעה לבין להסכים עם תגובה או להצדיק פעולה.

ועוד משהו…
כותרות בעיתונים, תגובות בטוקבקים ופוסטים בפייסבוק (כולל הפוסט הזה)
תורמים בדרך כלל מעט מאוד לפתרון בעיות מורכבות ולטיפול באתגרים קשים.

**
יש להתייחס לפוסט הזה בערבון מוגבל:
1. כותב הפוסט לא שמע את דברי המפכ"ל והוא ניזון מחלקי ציטוטים שהוא קורא.
2. כל הנכתב הוא פרשנות אישית בלבד. לכותב הפוסט אין באמת מושג מה עובר בראשו של המפכ"ל.
3. כותב הפוסט אינו נמנה על ציבור מקופח או מופלה והוא מעולם לא חווה אלימות של שוטרים כזו או אחרת.

**
* שלושה משפטים שצוטטו באחד העיתונים מדברי המפכ"ל :
– "בכל המחקרים בעולם ללא יוצא מן הכלל הוכח שמהגרים וצעירים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים".
– "כששני הדברים הללו מתאגדים יחד יוצא שקהילה מסוימת מעורבת סטטיסטית בפשיעה יותר מאחרות"
– "כאשר שוטר פוגש חשוד המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר".

חיים מלאים. יום יום.

צפרדעים המוכנסות לסיר של מים רותחים קופצות החוצה.
צפרדעים המוכנסות לסיר של מים פושרים המחוממים בהדרגה עד רתיחה,
מתבשלות להן לאיטן.
למותן.

**
מערכת יחסים.

באלימות פיזית ומילולית, קל יחסית להבחין.
"טמפרטורת רתיחה" של מכות, קללות, איומים והפחדות.
חצייה של קו אדום מהסוג הזה תביא פעמים רבות להפסקת מערכת היחסים.
משבר עוזר להתעורר.
(איני מתייחס כרגע למערכות יחסים של נשים וגברים מוכות/מוכים).

**
ישנה אלימות מסוג אחר.
"טמפרטורה" נמוכה יותר.
בישול איטי, יסודי והרסני לא פחות.
מסוכן למערכת היחסים,
קטלני להתפתחות הקשר והאינדיבידואלים.

"טמפרטורה" של ביקורת, שיפוטיות, בוז, זלזול, האשמות וסנקציות.
לא צריך להרביץ, לקלל, למנוע אוכל וכסף או לנעול בבית בכדי להעניש.
כתף קרה, לעג, הקטנה, ענישה בשתיקה, גלגול עיניים וחסימת דיאלוג
הן דוגמאות לסנקציות הרסניות לא פחות לאורך זמן.
אולי דווקא בגלל ש"הטמפרטורה" חמה אך לא רותחת.

**
סביבה רעילה.

ניתן לשרוד.
קשה לחיות.
אפשר להכניס חמצן ולפלוט פחמן דו-חמצני.
קשה לנשום.

**
הוראות לחיסול יסודי ובטוח של מערכת יחסים:
– אל תהיה מודע לדברים רבים שנעשים לטובת מערכת היחסים, הבית, הקבוצה.
– אם הבחנת בהם למרות הניסיונות לא לראות, התעלם.
– בכל מקרה, הימנע מלפרגן או להודות. התייחס לדברים כמובנים מאליהם.
– התייחס מהר ובעוצמה לכל דבר שנעשה בשונה ממה שאתה חושב שהיה צריך להיעשות.

100% הצלחה מובטחת.
אין יוצאים מהכלל.
ההוראות מבוססות על חוק פשוט ועוצמתי: WfgEg

Where focus goes, Energy grows

מה שמקבל תשומת לב, גדל ומתעצם.
מה שלא מקבל תשומת לב, קטן ונחלש.
זה פחות עניין של אירועים חיצוניים ויותר של בחירות תשומת לב.
זה פחות עניין של החלטות גדולות או צמתי חיים מרכזיות ויותר של בחירות יומיומיות.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.

**
אני שם לב שאת המסר הזה קשה לי לכתוב.
למרות שאני רק כותב "על",
אני מרגיש מייד את ההשפעה של העיסוק ב"חומרי הגלם" הללו על האנרגיה שלי.

יש גם דרך אחרת.

אכפתיות, אמפתיה, הקשבה, כבוד, פרגון, קבלה, נדיבות ואהבה
יוצרים סביבה בריאה ומאפשרת לריפוי, להתפתחות ולשגשוג.
לקשר, למערכת היחסים ולאינדיבידואלים.

תקשורת מקרבת היא אחת הגישות לכך.
ניתן לקבל קורס תקשורת מקרבת חינמי במיילים
לאחר הרשמה קצרה באתר שלי תקשורת מקרבת לחיים מלאים (צד שמאל למעלה).
השיעור הראשון מתוך תשעה נשלח מייד.

חיים מלאים. יום יום.

 

קרלינג הנו ספורט קבוצתי אולימפי (!!!) שנולד בסקוטלנד של ימי הביניים.
הוא יכול להתחרות בקלות על תואר הספורט האולימפי המוזר ביותר.
המשימה בקרלינג היא לשגר אבני גרניט עגולות על מסלול קרח ייעודי,
במטרה להגיע קרוב ככל האפשר למטרה המצוירת בקצהו.
כל שחקן בתורו משליך אבן המכוונת למרכז המטרה,
כששני שחקנים אחרים (מאותה הקבוצה) מטאטאים את הקרח
על מנת לשלוט בכיוון ובמהירות האבן.

*****
ספורט אולימפי שלא דורש כוח, מהירות או כושר גופני מיוחד.
המפתח לניצחון הוא בעצם טאטוא מהיר ומדויק של הקרח,
כך שייוצר פחות חיכוך ואבן הגרניט המושלכת תוכל להגיע ליעדה.
האלופים בסופו של דבר, עד כמה שזה נשמע הזוי,
הם "המטאטאים" הטובים ביותר.

*****

אולי אפשר ללמוד מזה משהו?

מה אם במקום לנסות לדחוף יותר חזק, לרוץ יותר מהר ולהספיק יותר דברים,
היינו משקיעים חלק מהאנרגיה שלנו בטאטוא?
טאטוא פנימי של מה שחוסם ומעכב אותנו.
טאטוא פנימי של מה שמפריד ומרחיק אותנו מעצמנו ומאחרים.
טאטוא פנימי של שיפוטיות, אמונות מגבילות, מטענים, אלימות ושנאה.
טאטוא פנימי יומיומי המסיר את הרעלים המצטברים בתוכנו כל הזמן.

*****
בדומה לאבני הגרניט המחליקות ללא מאמץ כשהנתיב "פתוח"
בכל פעם שנצליח להסיר כמה גרמים של "שומן טראנס" מחשבתי ורגשי
נפתח נתיב לזרימה ולנוכחות טבעית של יצירתיות, אהבה, שמחה ושלווה.

חיים מלאים. יום יום.