תגית: אכפתיות

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפיסת התקשורת המקרבת (הידועה גם בשם "תקשורת לא-אלימה") דוגלת בחתירה לחיבור דיאלוגי, כבסיס ליצירת טוב משותף הנותן מענה לצרכים החשובים של כולם.

אחד הפרקים המעניינים והחשובים והפחות מדוברים של גישת התקשורת הלא-אלימה,
עוסק בנושא של שימוש בכוח.

בחודשים האחרונים, תוך השתתפות באירועי המחאה מצאתי עצמי חושב על כך לא מעט.
מחאה היא סוג של הפעלת כוח.

האם ישנם מצבים שבהם חשוב להשתמש בכוח? מהם?
האם שימוש בכוח אינו בסתירה לתקשורת לא-אלימה?
כיצד ניתן להשתמש בכוח ברוח התקשורת המקרבת?

בפוסט הזה אני בוחר להציג ולחדד מספר נקודות הנוגעות בנושא של שימוש בכוח ברוח התקשורת המקרבת הלא-אלימה.

א. מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת הלא-אלימה מבחין בין שני סוגים של שימוש בכוח:
כוח לשם ענישה וכוח לשם הגנה.
הדרך להבחין ביניהם היא להתבונן בכוונה שעומדת בבסיס הפעלת הכוח.

ב. כשאנו עושים שימוש בכוח לשם הגנה, כוונתנו היא להגן על חיים או על זכויות פרט.
כשאנו עושים שימוש בכוח לשם ענישה, כוונתנו לגרום לצד השני לסבול, להתחרט ולהשתנות.

ג. ישנו הבדל תפיסתי מהותי בין שני המצבים הללו:
בשימוש בכוח הגנתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מסוג של בורות או חוסר מודעות להשלכות מעשיהם,
בעוד שבשימוש בכוח ענישתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מתוך רוע לב וכוונת זדון.

ד. המוטיביציה בהפעלת כוח לשם ענישה היא לנצח, להכניע את הצד השני ולקדם את האג'נדה שלנו.
המוטיבציה בהפעלת כוח לשם הגנה היא עצירת איום ויצירת מרחב בטוח שיאפשר חיבור דיאלוגי ליצירת טוב משותף.

ה. בכוח לשם הגנה מטרתנו היא להפעיל את הכוח המינימלי הנדרש לעצירת האיום תוך גילוי אכפתיות עמוקה גם לצד השני.
אנו רוצים לשמור על עצמנו אך להימנע ככל האפשר מפגיעה בצד השני.
אנו עדיין שואפים לפתרונות win-win ורואים בצד השני שותף ולא אויב.

ו. השאלה "מהי מידת הכוח המינימלי הנדרש" היא שאלה חשובה הנתונה לפרשנויות שונות.
מצד אחד איננו רוצים להפעיל פחות מדי כוח כי אז זה עלול להתפרש ע"י הצד השני כחולשה ויכול להוביל לפגיעה בנו בהווה או בעתיד,
ומצד שני איננו רוצים להפעיל כוח רב מדי כי מטרתנו אינה לפגוע ולהסב סבל אלא להגן ולחתור לחיבור.

חשוב להבין שבתנאים מסוימים שימוש בכוח הוא לגיטימי, נדרש והכרחי.
"מידת הכוח המינימלי הנדרש" צריכה להישקל שוב ושוב.

ז. עלינו לגלות אחריות רבה כשאנחנו מפעילים כוח.
ישנם שני מבחנים פנימיים חשובים המחדדים את ראייתנו ומסייעים לנו להבין איזה סוג של כוח אנו מפעילים:

1. מבחן הכוונה:
האם מטרתי לנצח ולהכניע או להגן ולשמור על זכויות?

2. מבחן האכפתיות:
עד כמה אכפת לי גם מהצד השני? האם אני רוצה שהוא יסבול או שיהיה גם לו טוב?
האם אני מכוון לטוב משותף או שחשוב לי שרק הצרכים שלי יתמלאו?

**
אני מקווה שהמילים הללו בעלות ערך עבורכם,
וכולי תקווה שבקרוב נמצא את הדרך לקירוב ולחיבור,
וביחד נצליח ליצור מציאות חדשה של טוב משותף ובר-קיימא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שמתחילים לעבוד ביחד מקובל לחתום על חוזה עבודה. 
חוזה עבודה הוא מסמך משפטי המאגד בתוכו את הזכויות וההטבות השונות שצפוי לקבל העובד ושהארגון מחויב לספק אותם בתמורה לשעות העבודה שמוסכם עליהם. 
החוזה מתמקד במידה ניכרת בדברים החומריים ומטרתו ליצור בהירות שתשרת את העובד ואת המעסיק ותמנע אי-הבנות.

לתפיסתי, ארגונים הם פלטפורמה שמטרתה לשרת את העולם ואת האנשים שעובדים בארגון ועם הארגון. 
אולי לפני שבוחרים לעבוד ביחד ולחתום על חוזה חומרי וחוקי, חשוב לחתום על חוזה של כוונה המזכיר לנו מדוע אנו מתחילים לעבוד ביחד ואיך חשוב לנו להתנהל במסגרת השותפות שאנו יוצרים.

דמיינו לעצמכם שהמילים הבאות יצטרפו לחוזה החוקי כמעין חוזה עבודה משלים, שמתמקד במימד הכוונה. 
"חוזה הכוונה" יכול לשמש אותנו בתחילתה של עבודה משותפת, וגם בכל פעם שמשהו משתנה ושמשהו שהתאים לנו עד עכשיו מפסיק להתאים לנו. 
תארו לעצמכם מעסיק אומר לעובד או עובדת חדשה את המילים הבאות רגע לפני שהם מחליטים ומתחילים לעבוד ביחד:

"אכפת לי ממך.
חשוב לי שיהיה לך טוב ושתרגישי טוב.
חשוב לי שתצליחי, שתתפתחי ושתהני מהעבודה.
זו זכותך המלאה. העבודה היא חלק חשוב מחייך. לא החלק היחיד.
אני מבין את זה, מכבד את זה ומכיר בזה.
הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון חשובים באותה מידה.

אין לי מושג איך דברים יתפתחו עם הזמן ובוודאות הם יהיו שונים מאיך שהם כרגע.
נמשיך ביחד כל עוד זה משרת את שנינו ואת הקבוצה שאנו חלק ממנה.
בקשר בינינו לא תהיה קביעות המבוססת על תואר, דרגה, תפקיד או מסמך.
בקשר בינינו הקביעות תנבע מאכפתיות, מכבוד הדדי ומערך אמיתי שנמשיך לתת ולקבל לאורך הדרך.

יש לי כוונה חזקה לקיים את החוזה הזה ומחוייבות לדיאלוג מתמשך פתוח, כן ויצירתי.
אני מקווה שנישאר ביחד הרבה שנים ושנמשיך להרוויח ממערכת היחסים הזו ביחד.
במידה ומשהו ישתנה אעשה כל שביכולתי כדי לסיים את זה בצורה מיטבית. לך ולי.
גם אז הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון יהיו חשובים באותה מידה.
החוזה הזה מחייב את שנינו. כל מה שאני מצפה מעצמי אני מצפה גם ממך.
מעבר לכך אין הרבה דברים שאני יכול להבטיח או רוצה לבקש.

מתאים לך שנתחיל לעבוד ביחד…?"

**
ככה… פשוט…
לרצות ששנינו נרוויח מהעבודה המשותפת. להתכוונן לטוב משותף. 
להקשיב למה שחשוב ולשים על השולחן את מה שחשוב. 
לבדוק בכנות, בסקרנות ובפתיחות אם יש התאמה. 
להיכנס לשיתוף פעולה אם יש ולהיפרד בידידות אם אין.

ככה… פשוט…
פתוח, אותנטי, ישיר. 
בלי לשחק משחקים, בלי תרגילים והסתרות, בלי מניפולציות שיווקיות, בלי אסטרטגיות מתוחכמות, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.

עבור חלק מהאנשים "חוזה הכוונה" יכול להישמע דימיוני, נאיבי, לא מעשי ואולי לא לגמרי מחובר למציאות.
האם ניתן בכלל ליישם "חוזה כוונה" במערכת גדולה שבה אנשים שונים מונעים מכוונות שונות ולא בהכרח מחוברים לתפיסה הזו?
אני מסכים שחוזה הכוונה מביא איתו מורכבות לא קטנה ושהוא אינו קל ליישום, בטח שלא בעולם מורכב, דינמי ומלא אינטרסים, לחצים, פוליטיקות ומגבלות.
הוא לא מתאים לכל מצב, לכל אחד או לכל מקום. כוונה היא לא משהו שניתן לכפות.

ועם זאת, כשם שאנו יודעים להביא אותו למשפחה, למעגל החברים הקרובים שלנו ולעבודה עם שותף או שותפה, ניתן לשאוף אליו ולקיים אותו בסביבת העבודה גם בהיקפים גדולים יותר. 
המהות כאן אינה הפורמט, המילים הכתובות או התוקף החוקי, אלא הכוונה העומדת בבסיס שיתוף הפעולה שאנו רוצים לפתח.
זה לגמרי אפשרי וזה תלוי במידה רבה בנו ובבחירות שלנו.

"חוזה כוונה" מתחיל תמיד בכוונה שבין שני אנשים: אנחנו והאדם שאנו רוצים לעבוד איתו כמעסיק, עובד או שותף. 
בין אם אנחנו מעסיקים או מנהלים ובין אם אנחנו עובדים, יש לנו יכולת, אפשרות ואחריות ליצור חוזה כזה ולקיים אותו.
למי ולמה אנו אומרים "כן"? למי ולמה אנו אומרים לא"? 
עם מי אנו בוחרים לעבוד, למה אנו נותנים עדיפות ועל מה אנו מוכנים לוותר?

באופן אישי, אני מרגיש בר מזל לעבוד בשנים האחרונות בארגונים ועם ארגונים שחולקים את הנחות היסוד ואת הכוונה המרכזיות העומדות בבסיס החוזה הזה: 
אכפתיות אנושית, אמון והכרה בשוויון הערך האנושי שביחד יכולים להביא להגשמה משמעותית, למצוינות ולהצלחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם בתקופה הזו:

1. מה שלומך…?
2. איך עוברים עליך הימים האלה?
3. מה המצב בבית?
4. מה שלום בן/בת הזוג שלך?
5. האם השתנה משהו במקום העבודה שלהם?
6. איך הילדים שלך עוברים את התקופה הזו?
7. מה שלום הוריך?
8. מה הכי מעסיק או מטריד אותך עכשיו?
9. יש משהו שקשה לך במיוחד עכשיו?
10. איך אני יכול לעזור…?

**
אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו,
זה להתקשר לאנשים, לשאול לשלומם,
להתעניין במה שעובר עליהם,
לשתף במה שעובר עלינו.

עשר דקות של הקשבה אנושית.

חיים מלאים. היום.

היום ב 12:45, דקות לפני סיום הסדנה, בזמן שהמשתתפים קינחו בתרגיל הכרת-תודה מסכם בזוגות, בדקתי עם רועי המנחה-השותף שלי מה שלומו.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת וסקרנית היא מתנה יקרה ומיוחדת.
עפ"י מרטין בובר, המתנה הכי יקרה שאנו יכולים להעניק למישהו, היא הנוכחות שלנו.

שני תנאים חשובים צריכים להתקיים בכדי לשאול "מה שלומך…?" מהלב:
א. שיהיה באמת אכפת לנו (כוונה אותנטית).
ב. שנהיה פנויים להקשיב לתשובה (פניות של זמן ופניות רגשית-מחשבתית).

**
כשהאדם שאותו אנו שואלים בוחר לשתף אותנו, זו הופכת להיות מתנה יקרה ומיוחדת גם עבורנו.
הוא פותח בפנינו את עולמו ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.
תשובה פתוחה, כנה ואותנטית לשאלת "מה שלומך?" יכולה ליצור חיבור עמוק ומהיר בין אנשים.

לקבל תשובה מהלב לשאלת "מה שלומך?" זו מתנה יקרה במיוחד,
כיון שלא ניתן לאלץ אנשים לפתוח את ליבם בפנינו.
כשהם בוחרים לעשות זאת, זה אומר משהו עליהם ועל הקשר שלנו.

**
במצבים מסוימים אבחר לא להשיב בכנות ובאותנטיות לשאלת "מה שלומך..?":

– כשלא אאמין שהשואל באמת מתעניין ואכפתי.
– כשאחשוב שהשואל לא באמת פנוי להקשיב לי כרגע.
– כשלא אסמוך על השואל שהוא מסוגל להקשיב לי מבלי להיבהל, להילחץ או "לשפוך" עלי את התגובה שלו.
– כשלא אהיה פנוי לכך בעצמי.
– … או מכל סיבה אחרת…

כשאני בוחר להימנע מתשובה פתוחה, או עונה בקצרה ל"פרוטוקול",
זה יכול להיות קשור למחשבה/תחושה שיש לי על או כלפי השואל
וזה יכול להיות קשור למקום המסוים שאני נמצא בו כרגע (בלי קשר לשואל).

**
בדומה למתנות אחרות, גם שאלת "מה שלומך…?", 
מרגע שהענקנו אותה למישהו,
היא שלו והוא רשאי לעשות בה כרצונו:
לשתף אותנו או לא.
להגיב בצורה מסוימת או בצורה אחרת.

"מתנה היא דבר שאדם רוצה ואתה מעניק לו זאת.
אין זו מתנה אם אתה מעניק את מה שאתה רוצה שיהיה לו.
האדם המעניק את המתנה אינו קשור אליה, והוא מעניק אותה ללא תנאי.
לאדם המקבל את המתנה יש זכות לעשות בה ככל העולה על רוחו: להשתמש בה, להרוס אותה, לתת אותה לאחר וכן הלאה.
היא שלו ללא תנאי, והנותן אינו מצפה לדבר בתמורה.
אם הנתינה אינה עומדת בהגדרות הללו,
היא אינה מתנה, אלא משהו אחר."

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
מסת' גודין למדתי על ההבדל שבין טרנזאקציה לבין אינטראקציה:

טרנזאקציה (Transaction) היא פעולה שמהותה תפעולית או כלכלית ומטרתה להביא לכך שמשהו יקרה, יושלם, יועבר וכו'.

אינטראקציה (Interaction) היא פעולה שמהותה אנושית ומטרתה להביא למפגש, חיבור או תנועה בין אנשים.

כשאנחנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך כוונה לעשות עם זה משהו אנחנו מוכווני טרנזאקציה.
כשאנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך סקרנות וכבוד לתגובתו (באשר היא), אנחנו מוכווני אינטראקציה.

**
בשבועות האחרונים אני נהנה להקשיב לצ'ארלס אייזנשטיין וללמוד ממנו.

הספר הנוכחי שאני מקשיב לו נוגע בהיבטים שונים של כסף: 
היסטוריה, התפתחות, גורמים משפיעים, תרבות, מבנים כלכליים ועוד.

אייזנשטיין טוען שכסף, בדומה לדברים אחרים, 
הוא במידה רבה סיפור שאנו מאמינים בו ושיש לנו הסכמות לגביו.
(זה מזכיר את ספרו של יובל נוח הררי…)

תפיסת העושר (הכלכלי) המקובלת בעולם היא שמי שיש לו יותר הוא עשיר יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת חסר ועל צבירה.
צריך לצבור עוד ועוד כיון שמה שיש לנו אינו מספיק, או עלול לא להספיק.

תפיסה נוספת, המוכרת ביהדות הינה "איזהו עשיר? השמח בחלקו."
תפיסה המבוססת על קבלה ועל הסתפקות במה שיש.

צ'ארלס מציע תפיסה חלופית לעושר (כלכלי):
מי שעשיר יותר אינו מי שיש לו יותר אלא מי שנותן ומקבל יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת שפע ועל זרימה.

מדיפאק צ'ופרה למדתי בהקשר הזה שהדרך שבה התאים שלנו פועלים מבוססת על זרימה:
כל תא מקבל כמות מסוימת של חמצן, לא פחות מכך ולא יותר מכך, המספיקה למספר שניות,
עושה בה שימוש ומשחרר אותה בידיעה שכמות חדשה נדרשת תגיע בקרוב.

"מה שלומך…?" היא דוגמא לאינטראקציה המייצרת זרימה בין אנשים.

יכול להיות שאדם "עשיר חברתית" הוא כזה הנהנה מזרימה שופעת של קבלה ונתינה אנושית המתאימה לצרכיו.

**
ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
לשמחתי, רועי המנחה-השותף שלי הוא גם בני.

היום זכינו להעביר את הסדנה המשותפת הראשונה שלנו, בנוכחות תשעה זוגות של הורים וילדים בגילאי 7-12.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעשות את זה ביחד עם רועי: לתכנן, ליצור, להתבחבש, ליזום, להנחות, ללמוד, ליהנות, להתמודד, לחגוג.

יש בי הכרת תודה לתשעת הזוגות שהגיעו היום ותרמו למפגש הייחודי ויוצא הדופן הזה. חלקם בילו מספר שעות על הכביש בנסיעה הלוך וחזור.

יש בי הכרת תודה על כך ששליש מהמשתתפים בסדנה היום הם אנשים (או בני/בנות זוג של…) שאני זוכה לעבוד איתם ביום-יום, בסביבה עסקית תחרותית, כשאיני מעביר סדנאות.

יש בי הכרת תודה לאשתי ולבנותיי שהסכימו לפתוח את סלון ביתנו, סייעו בהכנות ופינו את המרחב לטובת האירוע הזה.

יש בי שמחה והכרת תודה על המרחב שיצרנו בסדנה היום (ובשבועות ההכנה שקדמו להיום):
מרחב שעורר זרימה אינטראקטיבית של קבלה ונתינה בין אנשים, שרק את חלקה ניתן להבין או לכמת.

**
כששאלו אותי לגבי מועדים של סדנאות עתידיות דומות, השבתי "נסיים עם זאת ונראה".

דקות לפני תום הסדנה, רועי שיתף אותי (בתגובה לשאלת ה"מה שלומך?") שלצד שמחה, גאווה, הכרת תודה ורגשות נעימים נוספים, הוא חש הצפה.

למען האמת, גם אני…

זמן טוב לקחת את הזמן, להוריד הילוך, לרדת מתפקיד, לחגוג, לנוח…

ומה לגבי סדנאות עתידיות?
אין לי מושג… 
נראה בהמשך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זו שזכינו לעבוד איתה בחודשיים האחרונים היתה "רעבה".
היה חשוב לה להצליח, והצלחה לא היתה מובנת מאליה עבורה.
היא הגיעה דרוכה ונלהבת.
לא נינוחה.
היה אכפת לה מאתנו.
אנחנו היינו האתגר שלה.
היא השקיעה בנו, נלחמה עלינו ואתנו.
חשבה עלינו בלילות ובין המפגשים.

יש אנשי מקצוע יותר מנוסים ומיומנים ממנה.
ברור שיש.
אני לא בטוח שהם היו מגיעים לתוצאות טובות יותר.

**
זה שבחרנו בו השבוע הגיע "רעב".
הוא ממש רצה את העבודה הזו.
הוא התאמץ להשיג אותה והשקיע לא מעט לפני שבחרנו בו.
אני משוכנע שהוא יעשה מעל ומעבר כדי שהאירוע יצליח.
גם לפני וגם תוך כדי.
זה אירוע חשוב עבורו.
לא עוד אירוע.
אנחנו לקוח חשוב עבורו.
לא עוד לקוח.

ההיא שדיברתי איתה לפניו,
נשמעה הרבה יותר מנוסה ממנו.
וגם הרבה יותר שבעה.

חיים מלאים. היום.

שאלת "מה שלומך…?"
יכולה לנבוע מנימוס, או מעניין אמיתי.
היא יכולה להיאמר פנים-אל-פנים, בשיחת טלפון או להישלח כהודעה.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת ואכפתית
היא מתנה יקרה ומיוחדת,
המעידה שאנו חושבים על אותו אדם
ושחשוב לנו לדעת איך הוא ומה עובר עליו.

**
כשהאדם בוחר להשיב לנו
ואנו נמצאים שם איתו, בהקשבה אכפתית ואמפטית,
אנו מעניקים לו מתנה יקרה נוספת.

**
כשהאדם בוחר לשתף אותנו,
אנו גם מקבלים ממנו מתנה יקרה:
הוא פותח בפנינו את עולמו
ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.

**
"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה
את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה
הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
כשנותנים את מתנת "מה שלומך…?"
חשוב לזכור שבדומה למתנות אחרות,
מרגע שנתנו את המתנה, היא כבר לא שלנו.
היא מיועדת לאדם שאליו ייעדנו אותה
והוא יכול לעשות בה כרצונו:
להשיב או לא, במידה כזו או במידה אחרת.

**
בדיקת "מה שלומך…?" אותנטית ואכפתית
יכולה לשנות עולמות.

חיים מלאים. היום.

יכול להיות
שאם לכל אחד מהאנשים
על הכדור הזה
היה לפחות אדם אחד
שישאל פעם ביום "מה שלומך?"
מתוך אכפתיות אמתית

ופשוט יקשיב בעניין
במשך שתי דקות
באמפטיה ובאהבה
בלי להיבהל,
או לנסות לעזור,
או לשפוט,
או להזדהות,
או לרחם,
או להתערב,

אז חלק גדול
מהמלחמות,
ומהבדידות,
ומהבלבול,
ומהסבל,
היה נחסך.

חיים מלאים. היום.