בין חושך לאור

אחת החוויות המשמעותיות שנצרבו בי בבית הספר היסודי,
היתה הרגע בכיתה ו' שבו גיליתי שאני לא מה"מקובלים" של השכבה.

איציק וירון, שני החברים הכי טובים שלי דיברו לידי בהתרגשות על המסיבה המתוכננת ביום שישי הקרוב.
מסיבה שלא הוזמנתי אליה ושעד כה לא ידעתי על קיומה.
בשונה ממסיבות כיתתיות שכולם הוזמנו אליהן,
זו היתה מסיבה שכבתית המיועדת למספר מצומצם של "מקובלים" מכלל הכיתות.
הגילוי היה כואב:
זה לא רק שאני לא מוזמן כי אני לא מספיק מקובל,
אלא שההזמנה גם יוצרת הפרדה ביני לבין חבריי הקרובים ביותר שכן הוזמנו.
חבריי הציעו לדבר עם המארגנים ולנסות להכניס גם אותי פנימה לרשימת המוזמנים, אבל זה לא עזר.
התשובה היתה שאי אפשר להזמין את כולם וחשוב לשמור על איכות המוזמנים.
או משהו כזה..

**
למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שבה חוויתי דחייה חברתית.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי הן את העלבון והכעס, והן את הכמיהה להיות חלק מקבוצה סגורה שמדירה אותי.
בדיעבד, זו היתה חוויה מעצבת במיוחד, שהשפיעה עלי רבות ותרמה להתפתחות שלי.

עד אותו רגע, הייתי "מקובל" מאוד בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה.
לקחתי את זה כמובן מאליו.
הכול בא לי בקלות, היו לי הרבה חברים וחברות,
אנשים רצו להיות בסביבתי, הקשיבו לי וראו אותי,
בחרו אותי בין הראשונים בתחרויות ספורט או במשחקי חברה.

עם יד על הלב, בשנות בית הספר היסודי,
לא מעט פעמים פגעתי באחרים כשצחקתי עליהם בפומבי,
או כשהקמתי חבורות מצומצמות והחלטתי מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ.

זה לא נעשה מכוונה רעה, אלא מבורות ומחוסר רגישות.
חשבתי שזה משעשע ולא הבנתי עד כמה זה כואב.

מסיבת המקובלים שלא הוזמנתי אליה היתה מתנת חיים יקרה משמעותית במיוחד עבורי.
היא הרחיבה לי את הפרספקטיבה, העצימה את הרגישות שלי,
אפשרה לי לחוות בעוצמה משהו שטרם חוויתי,
ולהבין אחרים שעד כה הייתי "עיוור" כלפיהם וכלפי מה שהם עוברים.

**
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשהקשבתי לשיחה מרתקת, מחכימה ומעודדת של עמיר מנחם עם חילי טרופר.
(מומלץ בחום רב להקשיב לשיחה המלאה – "איך יוצרים אחדות במציאות מפולגת")

חילי סיים את השיחה עם אזכור של רעיון חשוב שלא הכרתי,
לפיו מי שבחושך רואה את מי שבאור, אך מי שבאור לא רואה את מי שבחושך.
"מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה" / מדרש תנחומא תולדות יא.

כשאנו עומדים ברחוב חשוך ומביטים לחדר מואר נראה את כל מה שקורה באותו החדר,
לדוגמא את הישיבה סביב שולחן ארוחת החג השופע מכל טוב,
אך מי שיהיה באותו חדר יתקשה להבחין בנו, הנמצאים בחשכת הרחוב.
אנחנו "באור" כשאנחנו נהנים מתנאים-משאבים-פריביליגיות שברשותנו או שאנו משיגים בקלות,
ושלפעמים איננו מודעים אליהם, בעוד שאחרים כמהים אליהם או חסרים אותם.

אנחנו "בחושך" כשאנחנו כואבים, חסרי אונים או חלשים,
כמהים למשהו שחסר בחיינו או שאין לנו מספיק ממנו.

**
המילים של חילי טרופר ממשיכות להדהד בי,
והן רלוונטיות מאוד במידה רבה למצב החברתי הנוכחי שלנו.

חידדתי לעצמי מספר תובנות שאני רוצה לחלוק אתכם:

א. בחיים, בכל רגע נתון, כל אחד מאתנו הוא גם "באור" וגם "בחושך".
זה רלוונטי לאיכויות או משאבים מסוימים (חיצוניים ופנימיים) המלווים את חיינו לאורך שנים,
וגם לתקופות חיים או רגעים שבהם דברים משתנים (לדוגמא: משברים או הצלחות).
הנקודה הזו מחדדת את חשיבות ההדדיות, הענווה וגובה העיניים.

ב. אם אני ב"אור", מי ש"בחושך" הוא לא בהכרח חלש, פחות חכם-מוכשר, מתלונן סדרתי או חסר עמוד שדרה.

ג. אם אני "בחושך", מי ש"באור" הוא לא בהכרח האויב שלי שאשם במצבי או שעושה דברים בכוונה נגדי.

ד. במקומות שאני "באור", עלי להתאמץ כדי לראות את מי ש"בחושך". זו אחריותי ותפקידי. 
המאמץ הוא שילוב של הכרה בכך שיש "חושך" ושיש מישהו שנמצא שם, שמה ששקוף לי לא קיים לאחרים,
הרצון-כוונה "לגשת לחלון" או "לצאת מהבית" ולפגוש את הכאב, הסבל, ונקודת המבט האחרת,
ולא פחות חשוב, לקום ולעשות את זה. לפעול.

הכרה + כוונה + פעולה.

ה. במקומות שאני "בחושך" חשוב שאקח אחריות מלאה על מצבי.
במקרים שלא ניתן לשנות את זה חשוב שאקבל את הקושי-מגבלה, אלמד לחיות איתה ולהפיק ממנה את המירב.
במקרים שהחושך הוא בר-שינוי, עלי לקבל החלטות ולעשות פעולות שיצמצמו את "החושך" וירחיבו את "האור". 

מה דעתכם?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט הזה?

חג שמח, בטוח ושקט,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך אפשר לדעת שהלילה נגמר?

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.
"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.
"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה
ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
השבוע פגשתי עשרות (אולי מאות) גברים ונשים.
נעתי בין אור לחושך ובין חושך לאור לסירוגין.
לעתים ראיתי "אחים ואחיות", לעתים ראיתי "אויבים ואויבות", ולעתים "זרים וזרות".

על השבוע הזה אני יכול לכתוב ספר. 
מהשבוע הזה אני יכול להפיק לקחים לשנה שלמה.
בשבוע הזה פגשתי המון כאב והמון שמחה. 
חיים ומוות, שיפוטיות וחמלה, ריחוק וקרבה, תקיעות ותנועה.
גם בתוכי וגם סביבי.
אחרי השבוע הזה מתחשק לי לנוח שבועיים.

**
כשהייתי בן 16 או 17, פגשתי לראשונה מוות של מישהי בגילי.
סרטן אלים התגלה בראשה של נועה שרמן, חברה מהשכבה בתיכון.
שבועות ספורים מרגע הגילוי נועה נפטרה.

השבוע, פחות או יותר באותו גיל, בנותיי פוגשות את זה בתיכון שלהן.
רונאל טבדיס בת ה-15 נאבקת כבר כשנה וחצי בסרטן מוח אלים.
לאחרונה חלה החמרה במצבה.
טיפול מיוחד הניתן בבית חולים בדרום קרוליינה יכול להציל את חייה.
רונאל ומשפחתה יצאו השבוע בעזרת עמותת "רחשי לב" בקמפיין לגיוס עלות הטיפול, כחצי מיליון שקלים.
פרטים נוספים ואפשרות לתרום (בכרטיס אשראי, טלפון או העברה בנקאית) בקישור הבא.

לתרומות:
– בטלפון: 1800-28-11-28
– לתרומה בטופס מאובטח באינטרנט (בחרו "מצילים את רונאל")
– העברה בנקאית: בנק מרכנתיל (17) סניף 740 חשבון 45067 ע"ש "רחשי לב – מצילים את רונאל"
– לבירורים: לירן 0523698660

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כ"ג אלול – שלושה קטעים

שלושה קטעים:

1.
ידי אנשים אחרים

הבוקר כשהאזנתי לשיעור של ג'ואנה מייסי, נחשפתי לקטע המופלא הבא.
לאחר ניסיון קצר לתרגם אותו לעברית בחרתי לוותר.
התרגום שהגעתי אליו רחוק מאוד בעיני מהנוסח המקורי ומאבד מהיופי והמשמעות שלו:

Each of us lives in and through an immense movement of the hands of other people.
The hands of other people lift us from the womb.
The hands of other people grow the food we eat, weave the clothes we wear, and build the shelters we inhabit.
The hands of other people give pleasure to our bodies in moments of passion, and aid and comfort in times of affliction and distress.
It is in and through the hands of other people that the commonwealth of nature is appropriated and accommodated to the needs and pleasures of our separate, individual lives.
And, at the end, it is the hands of other people that lower us into the earth.

— James Stockinger

**

2.
בוחרת בכל יום מחדש

"אחד הדברים שהגדרתי לעצמי הוא,
שהיחידים שאני חייבת להם משהו הם הילדים שלי.
בכל השאר אני בוחרת.
לא חייבת – בוחרת.
אני בוחרת, בכל יום מחדש, להיות עם זוהר בבית שלנו.
ומרגע שהגדרתי את זה לעצמי, משהו נרגע בי.
לא אני בחרתי את המצב הזה, את הכיוון שאליו הלכו החיים שלי.
אבל בתוך המצב הכללי אני בוחרת למצוא "יחידות" קטנות של אור."

– זהו ציטוט מדבריה של רותם כרמי, אמא לשירה, יובל וגלעד, אישה לזוהר,
יוצרת, מנחת סדנאות, בלוגרית, לוחמת.
זוהר אובחן לפני מספר שנים כחולה ALS (מחלת ניוון שרירים).

– תודה לאורית פרץ שבזכותה נחשפתי אתמול לרותם ולזוהר.

**
3.
חישוב מסלול מחדש / התארגנות מחדש

"חישוב מסלול" מחדש:
שינוי כיוון, סביבה או מסגרת.
בחירה בדרך אחרת, בנתיב חלופי.
עדכון לוחות זמנים.
תיאום ציפיות.
התאמות.

בחישוב מסלול מחדש המיקוד הוא בעולם החיצוני.
באיך אנחנו פוגשים אותו ונעים בתוכו.

**
"התארגנות" מחדש:
סדרים מוכרים מתפרקים.
לוחות טקטוניים בלתי נראים זזים.
תחושות, חלקים, מחשבות, ערכים.
לא לגמרי ברורים,
לא תמיד במילים.

בהתארגנות מחדש המיקוד הוא פנימי.
באיך אנחנו פוגשים את עצמנו.
במה שנע, מטולטל, נהרס, נבנה ומשתנה בתוכנו.

*****
שלושה קטעים שמעסיקים אותי היום.
שניים מצאתי "בחוץ",
אחד התגלה "בפנים".
החלטתי להביא את שלושתם.
בלי לבחור ביניהם.
בלי לפצל.

אל תתאמצו לחפש את הקשר.
אולי תמצאו.

חיים מלאים. יום יום.