לאורך השנים, ועל אחת כמה וכמה במהלך השבועות האחרונים,
אני משתדל להקשיב, לקרוא וללמוד מאנשים שמחזקים אותי ושהשפעתם עלי מיטיבה.
בפוסט הנוכחי, אני בוחר להביא מספר ציטוטים שליקטתי משניים מהם: סטיבן ג'נקינסון וד"ר אדית אווה איגר.
סטיבן ג'נקינסון מקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם, מורה מוביל ומוערך לנוכחות במצבי משבר.
ניתן לצפות בהרצאה מלאה שלו (כתוביות בעברית) בקהילת "שותפים למסע" בעקבות טבח ה7.10.
הנה מספר משפטים שלו (בתרגום חופשי שלי) המתייחסים לנושא של לב פתוח בזמן משבר:
"לנסות לשמור על הלב שלכם פתוח,
ולהרגיש שאתם לא מצליחים, ושהוא כל הזמן קורס לתוך עצמו,
הוא הביטוי של לב פתוח בזמן משבר."
"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."
"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."
"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."
"יש הבדל בין ההרגשה שאתם עושים את הדבר הנכון לבין לעשות את הדבר הנכון."
"נסו לא להחזיק את עצמכם בסוג של סטנדרט קדוש, שמול אכזריות יוצאת דופן,
איכשהו תצליחו להפגין פתיחות מוחלטת, קבלה מלאה או חיובית מתמדת,
ולדמיין שזו התגובה האנושית הטובה ביותר."
"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."
"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."
"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."
***
ד"ר אדית אווה איגר היא פסיכותרפיסטית, שורדת שואה, סופרת ומרצה מעוררת השראה.
בספריה היא מתמקדת ביכולת הבחירה שלנו, גם במצבי החיים הקשים ביותר.
ניתן לקרוא גם את הפוסט שכתבתי על ד"ר איגר ועל ספרה הראשון "הבחירה".
הציטוטים הבאים לקוחים מתוך ספרה השני "המתנה":
"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."
"עד ליום מותי אתאבל על אובדן הורי, שלא זכו לראות ארבעה דורות שעלו מהאפר של מותם.
האימה עדיין איתי.
אין שום חופש בהקלת ראש במה שקרה, או בניסיון לשכוח.
אבל יש הבדל גדול בין לזכור ולכבד ובין להיתקע ברגשות אשם, בושה, כעס, עלבון או פחד מהעבר.
אני מסוגלת להתמודד עם המציאות של מה שקרה ולזכור שעל אף שהפסדתי, מעולם לא הפסקתי לבחור באהבה ובתקווה.
היכולת לבחור, גם בתוך כל כך הרבה סבל וחוסר אונים, היא המתנה האמיתית שהתגלתה מהימים שלי באושוויץ."
"גישה איננה הכול.
איננו יכולים למחוק קשיים או להבריא את עצמנו רק בעזרת ההשקפה שלנו.
אבל האופן שבו אנחנו מבלים את זמננו ומוציאים את האנרגיה הנפשית שלנו כן משפיע על בריאותנו.
אם אנחנו מתנגדים לדברים שאנחנו חווים ומתקוממים נגדם, אנחנו גוזלים מהצמיחה ומההחלמה שלנו.
במקום זה, אנחנו יכולים להכיר בדבר הנורא שקורה וגם למצוא את הדרך הטובה ביותר להיות איתו."
"קורבנות שואלים: "מדוע אני?", שורדים שואלים: "מה עכשיו?"
כשאני שואלת "מה עכשיו?" במקום לשאול "למה אני?",
אני מפסיקה להתמקד בשאלה מדוע הדבר הנורא הזה קרה או קורה ומתחילה לשים לב למה שאני יכולה לעשות.
אינני מחפשת מושיע או שעיר לעזאזל, במקום זאת, אני מתחילה לבדוק בחירות ואפשרויות."
"איננו יכולים לבחור את מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד נגיב למה שקורה לנו."
"זהו הכלי הראשון ליציאה מהקורבנות: לגשת לכל מה שקורה בחיבוק עדין.
אינני מתכוונת לכך שחייבים לאהוב את מה שקורה, אבל כשמפסיקים להילחם ולהתנגד,
יש לכם יותר אנרגיה ודמיון כדי לחשוב על "מה עכשיו?" ולנוע קדימה במקום לשום מקום."
"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."
"לפעמים נדרש רק משפט אחד כדי להצביע על הדרך לצאת מקורבנות:
האם זה טוב לי?
האם זה מחליש או מעצים אותי?"
*****
אני מקווה שהמילים הללו מחזקות אתכם כפי שהן מחזקות אותי.
בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים, המשוחררים, והמשפחות.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר