תגית: תקווה

לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי

בנג'מין זאנדר הינו מנצח, מרצה, סופר ואדם מעורר השראה.
בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות 
שתורגמה לארבעים וחמש שפות ונצפתה ע"י מיליוני אנשים ברחבי העולם.
הנה תמלול החלק האחרון של אותה הרצאה מרגשת (ההרצאה המלאה בקישור הבא):

מה שאנו אומרים באמת משפיע.
המילים שיוצאות מפינו משנות.
למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,
אחת מהניצולות הבודדות.
היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,
אחיה היה בן 8, הוריה אבדו.
והיא סיפרה לי זאת.
היא אמרה:
"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,
וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.
ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך, אלוהים אדירים!'
כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו,
כי היא לא ראתה אותו שוב. 
הוא לא ניצל.
אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.
כך היא סיפרה לי.
היא אמרה: "יצאת מאושוויץ אל החיים ונדרתי נדר.
והנדר היה שלעולם לא אומר משהו 
שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי."

האם אנו יכולים לעמוד בנדר שכזה?
כנראה שלא.
אנו עוד נטעה, נפגע בעצמנו ונפגע באחרים.
אך זו אפשרות שראוי לשאוף אליה.

**
מסכנה אמא שלו

השבוע, לקראת יום הזיכרון,
התפרסם בידיעות אחרונות מכתב שכתב שלמה בראבא לליאור וישינסקי ז"ל
שנהרג בשנת 2004 בפעילות מבצעית ברפיח, ובו הוא מספר לו על אביו שלמה וישינסקי.
להלן חלק מאותו מכתב:

"אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי:
'חיסלנו מהאוויר חולית מחבלים,
ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי
המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך.
מה יש לך להגיד על כך?'
ואבא שלך ענה:
'מסכנה אמא שלו'."

~
"מסכנה אמא שלו."

כל כך מעט מילים.
כל כך הרבה כאב.
כל כך הרבה חמלה.
כל כך הרבה תקווה. 

**
מבט אחר על יום הזיכרון

הרב מנחם בומבך, עומד בראש המדרשה החסידית שאותה הקים בביתר עלית.

בסרטון הבא (5:24 דקות)
מקדיש הרב בומבך את השיעור ליום הזיכרון.
הוא מתווך לתלמידיו נקודות מבט חדשות,
חושף אותם לסיפורים על חללי צה"ל,
נוגע בחשיבות של הכרת התודה לחיילים
ומבקש מהם לקרוא תהלים לזכרם.

זהו אינו עוד סיפור על פילוג ושנאה.
זהו סיפור אמיתי על חיבור ועל תקווה.
על לקיחת אחריות, על עשייה, על שינוי מציאות.

**
חוגגים 70, בונים 100

"בעולם גדוש כל כך בסכסוכים וביריבויות,
שבו כל צד נחוש כל כך לדבוק בנקודת מבטו,
מצאתי קרן אור נדירה.
בלב המזרח התיכון, בסביבה רגישה מבחינה חברתית,
במקום בו הקצה הדרומי של הגדה המערבית
צופה אל עבר עיירות פיתוח הגובלות ברצועת עזה,
קבוצת יזמים חברתיים בעלי חזון
החליטה להגדיר את חלום החלוציות של היום
ולהאיר את המדבר."

כך פותח לארי קינג את הסרטון הקצר (פחות מ-4 דקות) הבא.

יש אנשים שעסוקים בלהאשים אחרים.
יש אנשים שעסוקים בלהסביר למה אי אפשר.
יש אנשים שעסוקים בלתרץ תירוצים.

רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת אור, ואנשיו, עסוקים ביצירת שינוי.
בפיתוח חזון ארוך טווח, בעשייה יומיומית בשטח, 
וברתימת כל מי שצריך כדי שהשינוי שהם מכוונים אליו יקרה.

כשאני רואה סרטון מעורר השראה,
אני תוהה לפעמים עד כמה הוא אמתי.
בסרטים הכול נראה יפה ואופטימי יותר.

לשמחתי, במקרה המסוים הזה, 
יש לי הזכות להכיר אישית את רוני פלמר.
הבן אדם אמתי.
הארגון אמתי.
הסרטון מסתיים במילים "חוגגים 70, בונים 100."
שילוב נדיר של הסתכלות ארוכת טווח (חזון 2048),
יכולת ביצוע יוצאת דופן,
עבודה יומיומית לאורך שנים שרק הולכת ומתפתחת
ואנרגיה עצומה שלא נגמרת.

מכירים משפחה שרוצה להצטרף לחזון ולעבור לנגב או לגליל?
שלחו להם את המייל הזה או ספרו להם על תנועת אור.

**
בנג'מין זאנדר ושורדת אושוויץ.
שלמה וישינסקי ובנו ליאור ז"ל.
הרב מנחם בומבך והמדרשה החסידית.
רוני פלמר ותנועת אור.

סיפורים אמיתיים.
על אנשים אמיתיים.
על חמלה.
על כאב.
על לקיחת אחריות.
על יצירת שינוי.
על אפשרות.
על תקווה.

הסיפורים נגעו בכם?
מוזמנים לכתוב לי כמה מלים ולהעביר אותם הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

יכול להיות שזה מאוחר מדי לסיבוב הזה,
אבל זה לא מאוחר מדי.

כנראה שיש גבול למה שניתן לעשות כרגע,
אבל אין גבול למה שניתן לעשות.

במערכות יחסים, בעבודה ובחיים –
כשבוחרים לרוץ מרתון,
חשוב להסתכל מעבר לספרינט הקרוב.

חיים מלאים. היום.

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

"מתוך מודעות לסבל הנגרם על ידי דיבור לא-מודע וחוסר היכולת להקשיב לאחרים,
אני מחויב לטפח דיבור אוהב והקשבה חומלת כדי להקל על סבל ולטפח פיוס ושלום ביני לבין אנשים אחרים, ובקרב קבוצות אתניות ודתיות, עמים ומדינות.

בידיעה שמילים יכולות ליצור אושר או סבל, אני מחויב לדבר אמת באמצעות מילים המעודדות ביטחון, שמחה ותקווה.

כאשר הכעס מתפתח בתוכי, אני נחוש שלא לדבר.
אתרגל נשימה והליכה מודעת בכדי להכיר בכעסי ולהביט עמוק לתוכו.
אני יודע כי את שורשי הכעס ניתן למצוא בתפישותיי השגויות ובאי-הבנת הסבל שבתוכי ובקרב האחר.

אדבר ואקשיב בצורה היכולה לסייע לי ולאדם האחר להתמיר את הסבל ולראות את הדרך להחלץ ממצבים קשים.

אני נחוש שלא להפיץ ידיעות שאיני בטוח בוודאותן ולהימנע משימוש במילים העשויות לגרום לפילוג ולסכסוך.

אתרגל בהתמדה ובשקדנות בכדי להזין את יכולת ההבנה, האהבה, השמחה וההכללה שלי
ובכדי להתמיר בהדרגה את הכעס, האלימות והפחד השוכנים עמוק בתודעתי."

**
תרגום חופשי שלי לתרגול הרביעי שנכתב על ידי טיך נהאת האן.
ניתן לקרוא את הקטע המקורי, כמו גם את ארבעת התרגולים הנוספים כאן.

חיים מלאים. היום.

אל תוותר.
זה לא מאוחר מדי.
אף פעם.

**
כן,
אני יודע שזה כואב.

נכון,
חבל שלא למדת את זה לפני עשרים שנה.

יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
מחירים שאתה ואחרים עדיין משלמים.

**
אל תוותר.
זה לא מאוחר מדי.
חכמים סיניים אומרים
שהזמן הכי טוב לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא נטעת אז, הזמן השני הכי טוב הוא לנטוע עכשיו.

התחל עכשיו.
מהמקום שאתה נמצא בו.
זה לא מאוחר מדי.

חיים מלאים. היום.

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר