יוצאים לדרך חדשה

"השיעבוד שלנו מונע מאיתנו ללכת בעקבות הטוב שבנו, והוא העבדות הפנימית.
אנו לכודים בתחושות של חוסר ערך והערכה עצמית, של תשוקה, חמדנות או בורות,
משועבדים למושגי קורבן או זכות.
זהו סיפור על הפחד משינוי, על היצמדות למקומות מוכרים ולהתנהגויות קטנות ומזיקות,
רק מפני שהשחרור מהם משמעותו עימות עם הלא נודע."

**
"הבחירה היא אף פעם לא בין עבדות לחירות.
תמיד נצטרך לבחור בין עבדות לבין הלא נודע.

החירות מפחידה עכשיו כשם שהיתה לפני אלפי שנים.
היא תמיד תדרוש נכונות להקריב את המוכר ביותר למען האמיתי ביותר.
יתכן שכדי להיות חופשיים, נצטרך לפעול ביושר ובאמון ולעיתים במשך זמן רב."

**
"מעטים מאיתנו חופשיים באמת.
כסף, פרסום, כוח, הערצה, נעורים – כל אלה משעבדים אותנו.
לעיתים קרובות אנו משרתים אדונים אלה באופן לא מודע.
רבים מהדברים המשעבדים אותנו מגבילים את לחיות את חיינו במלואם ולעומקם.
הם גורמים לנו לסבול ללא צורך.
הארץ המובטחת יכולה להיות דברים שונים לאנשים שונים.
לאחדים זו בריאות שלמה ולאחרים זו חירות מרעב או מפחד, מאפליה או מאי-צדק.
אבל אולי ברמה העמוקה ביותר, הארץ המובטחת זהה בשביל כולנו,
והיא היכולת לדעת לחיות על פי הטוב שבתוכנו,
להעניק ולהשתייך זה לזה ולחיים."

~ ציטוטים מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן

*****
אנחנו יוצאים לדרך חדשה היום.

יוצאים לפגוש זה את זה.
יוצאים לפגוש את עצמנו.
מתקדמים אל הלא-נודע.

לפעמים זה יהיה נעים, משעשע, כיף, ממלא, מרגש או מרומם.
לפעמים זה יהיה מאיים, מאתגר, מעייף, מכאיב או מעצבן.

שנדע לחיות על פי הטוב שבתוכנו.
להעניק ולהשתייך זה לזה.
ולחיים.

בהצלחה לנו…

חיים מלאים. היום.

הברכה

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

י"ט שבט – ההגנה הנכונה

"לפני שנים רבות היה לי חלום מוזר.
היתה זו תמונה בודדת אך התעוררתי ממנה מוטרדת מאוד.
הדימוי היה חי ביותר:
ראיתי פקעת של נרקיס טמונה באדמה ועליה מונח סלע גדול וכבד.
בגלל הסלע הנרקיס לא יכול היה ללבלב.
לא היה לי מושג חגבי משמעות החלום,
אך חשתי שהיה בו מסר עבורי.
הוא עורר בי רגשות עזים של עצבות ותחושת מלכוד.

במשך שבועות לא יכולתי להוציא מראשי את החלום הפשוט ורב – העוצמה הזה.
בסופו של דבר תיארתי אותו לחברתי שהיה לה עניין רב בחלומות ופשרם, והיא שקעה במחשבות.
'אולי מתנהלת פה שיחה בין הסלע לבין הנרקיס,' היא אמרה, 'מדוע שלא תקשיבי?'
מופתעת, הבנתי שאני מכירה את השיחה היטב.
הסלע אמר: 'זהו עולם מסוכן. אל תלבלב ! אני אגן עליך'.

התחלתי לצחוק.
'הסלע נשמע כמו אבא שלי,' אמרתי לה.
'וגם שלי,' היא צחקה.
בעודה צוחקת היא שאלה אותי אם אני יכולה לשמוע גם את הצד השני בשיחה,
מה אמרה הפקעת לסלע?
'אני מוכרחה ללבלב,' אמרתי לה, 'הלבלוב הוא מטרת חיי'.

פתאום הבנתי כיצד הרגיש הסלע: הוא פחד לתת לנרקיס ללבלב.
הוא ידע את ערכו של הנרקיס והיה נחוש שלא להניח לו להיפגע.
אם ילבלב הנרקיס הוא עלול להיחשף בפני כל ועלול להינזק.
לראשונה גם הבנתי שאם הנרקיס לא ילבלב, הוא עלול למות.

הישרדות היתה ערך נכבד במשפחתנו.
הישרדות היתה עניין של עקשנות ושל דגש רב על ביטחון, כשיקול החשוב מכל.
החיים, לעומת זאת, היו עניין של תשוקה וסיכון, של מציאת עניין בעל חשיבות ושירותו.
של עשיית הנחוץ כדי לחיות כמו שצריך.

ייתכן שמציאת ההגנה הנכונה היא האחריות הראשונית המוטלת על מי שרוצה להשפיע בעולם.
אכפתיות גדולה הופכת אותנו לפגיעים,
אך אי אפשר לקדם דברים ללא חשיפה ומעורבות, ללא סיכון, תהליך וביקורת.
אלה הרוצים לשנות דברים, עשויים להיתקל באכזבה, אובדן או אפילו לעג.
אם אתם מקדימים את זמנכם, אנשים יצחקו מכם באותה תכיפות שימחאו לכם כף.
להגיע ראשונים משמעו, בדרך כלל, בדידות.
אולם, הגנתנו אינה יכולה לעמוד בינינו לבין מטרתנו.
הגנה נכונה היא משהו בתוכנו ולא בינינו לבין העולם.
הגנה נכונה היא מציאת מקום מפלט וכוח, לא מקום מחבוא."

~ רחל נעמי רמן, מתוך "ברכות סבי", עמודים 119-121.

שבת שלום. חיים מלאים. יום יום.

 

כב' תשרי – לאלף. להורות. לחנך.

לאלף – Domesticate
שב.
תן יד.
רגלי.
רוץ תביא.

תעשה בדיוק מה שאני אומר לך.
כי אני בעל הבית.
כי ככה בא לי עכשיו.
צייתנות כערך עליון.

להורות – Train
כתוב את הספרה מלמעלה למטה.
עבוד בדיוק לפי סדר הפעולות הזה.
עשה כך ולא אחרת.

יש דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות את זה.
הדרך שאראה לך היא הנכונה (לפעמים אפילו אסביר לך למה).
השאר לא רלוונטי.
לאחר שאלמד אותך אבדוק אם אתה עושה את זה כמו שצריך.
חשוב שתעשה זאת בדרך הנכונה כי כל דרך אחרת מסוכנת או פחות טובה.

לחנך – Educate
הנה דרך אחת לעשות זאת.
אחת מני רבות.
איך אתה היית עושה זאת?
מה הדרך שמתאימה לך? למה?

שורש המילה Education הוא Educare.
המשמעות היא לאפשר לשלמות החבויה שבאדם לצאת ולהתגלות.
חינוך מאפשר גילוי עצמי, מטפח ביטחון פנימי, נותן מקום ליצירתיות
ומעודד התפתחות ביטוי מלא לזהות הייחודית של הלומד.

*****
באינטראקציה הבאה עם הילד, העובד, הלקוח, או בן בת-הזוג שלכם:
בדקו – האם את מאלפים, מורים או מחנכים?

את ההשראה והזרעים לפוסט הזה קיבלתי מרחל נעמי רמן שכתבה על ההבדל שבין Training ל- Education. .