תגית: רחל נעמי רמן

זה לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתםששת הערכים המובילים שליהעבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ל"ו הצדיקים [תקן זמני]

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, 
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". 
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

" לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד ו"וניקים. אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם. 
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים. 
כל זה לא חשוב. 
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי, כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם, 
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

~ הסיפור הועתק מתוך הספר "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

יכול להיות שהאדם שאנו רואים מולנו הוא מל"ו הצדיקים…? 
יש מצב שזה אנחנו…??

**
"תגיד, אומרים שאתה אחד מל"ו הצדיקים, זה נכון?", 
שאל, בחוצפה של גיל הנעורים, הסופר חיים באר את רבי אריה לוין.

הרב חשב קצת ואמר: "כן, לפעמים."
ואז הסביר של"ו הצדיקים זה לא משרה או תפקיד, זה תקן.
לא מינוי או תואר שמקבלים באקדמיה הלאומית לכל החיים, אלא רק תקן לזמן מסוים.
וכל אחד יכול.
כשאתה עושה מעשה טוב – באותם שנייה, או שעה, או שבוע – 
אתה הוא אחד מל"ו צדיקים, אלה שבזכותם העולם קיים.
"כשאני עושה דברים טובים, אני צדיק," אמר ר' אריה לוין, 
"ואחר כך מישהו אחר מאייש את התקן."

~ הציטוט מתוך הספר "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

יכול להיות שברגע זה, בדרך שבה פועלים עכשיו, אנחנו חלק מל"ו הצדיקים…?
איך אנו בוחרים לפעול או להיות כרגע, במצב הזה, בכדי למלא את "התקן" באופן זמני…?

** 
תקן זמני ולא תפקיד קבוע.
פועל ולא תואר.

אחת המנהלות בקבוצה שהנחיתי השבוע שיתפה שהיא לא מחזיקה מעצמה אדם פרואקטיבי.
יש משהו מגביל, אולי אפילו מסוכן בחשיבה הזו, שעלולה להתפתח לנבואה שמגשימה את עצמה.
במקום לחשוב במונחים סטטיים של אני "X" או "Y", 
אפשר לחשוב במונחים דינמיים של "איך אני כרגע".
"האם אני נוהג בפרואקטיביות כרגע…? באיזה אופן… ?"

אחריות היא פועל.
פרואקטיביות היא פועל.
כנות היא פועל.
אכפתיות היא פועל.
אהבה היא פועל.
וכן הלאה…

**
חדשות טובות 1#

אף אחד לא נדיב/אוהב/מתחשב/חכם/רגיש/פרואקטיבי/ממוקד/…, כל הזמן בכל מצב.
אף אחד לא מושלם.
ממש כמונו.
וזה בסדר.

**
חדשות טובות 2#

הדברים ברי-שינוי.
אנחנו ברי-שינוי.
בני אדם בתהליך.

בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לפעול בדרך שאנו רוצים.
בדרך שאנו מאמינים שהיא נכונה, מתאימה, מדויקת, ערכית, מוסרית, …
בדרך שיכולה להיות שונה מהדרך שפעלנו בה עד כה.
גם עכשיו.
וזה לא מאוחר מדי.

**
למרות שאין לי וודאות של 100%, 
אני די בטוח שזכיתי לפגוש השבוע, לכמה רגעים, 
מספר אנשים בתקן זמני של ל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנחנו קודם כל בני אדם

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, 
אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים, 
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו, 
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס, 
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
חזרתי לקרוא בספריה של רחל נעמי רמן השבוע בזכות ישראל.

ישראל הסכים להגיע לאירוע המנהלים שקיימנו השבוע,
לשתף אותנו בנקודת המבט שלו ומניסיונו.
מעבר לכך שהוא הסכים להגיע בהתנדבות,
הוא הקדיש לא מעט זמן הכנה לדיוק הסשן לצרכינו.

כשחשבנו על תשורה לישראל שתביע את הכרת תודתנו,
רחל נעמי רמן "קפצה" והתנדבה לעזור.

הלוואי שהספר של רחל יהיה משמעותי לישראל,
כפי שישראל היה משמעותי עבורנו.
**
אני עדיין זוכר את האמירה של שחר (מנכ"ל עמותה),
בסיכום אירוע מנהלים שנכחנו בו ביחד לפני כארבע שנים:
"היה אירוע מעשיר מאוד ולמדתי המון.
דבר אחד חסר לי…
אף אחד לא שאל אותי מה שלומי ואיך היתה השנה שלי.
היתה לי שנה אינטנסיבית.
קיוויתי שמישהו ישאל…"

למרות ששחר ואני חלקנו חדר באותו אירוע ושוחחנו רבות,
גם אני לא שאלתי אותו "מה שלומך ואיך היתה השנה שלך?"

אנחנו קודם כל בני אדם.

**
בזכות שחר, את אירוע המנהלים של השבוע, 
פתחנו בשאלה האישית "איך היתה לך השנה?".
איך היתה לך השנה כאדם (בהמשך נתמקד באיך היתה השנה של הפעילות שלך..)

תריסר מנהלים (יש יגידו "בכירים") יושבים במעגל, משתפים ומקשיבים.
כחמש דקות לאדם.
כל אחד בוחר כיצד להשיב ובמה לשתף.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
כשמחלקים באירוע פנקסים, מעטפות ועטים,
מזמינים את המנהלים לכתוב כמה מילים אישיות זה לזה,
ומקצים לכך זמן באג'נדה,
גדל הסיכוי שמשתתפים יעניקו מתנות זה לזה.
גדל הסיכוי שמשתתפים יקבלו מתנות זה מזה.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
בין מעגל פתיחה של "איך היתה לך השנה?" למעגל סיום של "מעטפות אישיות",
נקדיש לא מעט זמן, אנרגיה ותשומת לב לדיונים עסקיים, מקצועיים וארגוניים.

 יכול להיות שאחד התוצרים הכי חשובים ומשמעותיים בכל האירוע הזה,
הוא שמישהו ילך הביתה עם כמה מילים אישיות שהוא קיבל ממישהי,
או שמישהי תשתף במשהו אישי ואנשים יקשיבו לה ויהיו איתה.

אולי לרגעים כאלו, 
תהיה השפעה לא פחות גדולה מלדיון מקצועי או מלהחלטה עסקית כזו או אחרת.

אולי.
אין לנו מושג.
כנראה שאף פעם לא באמת נדע….

אנחנו קודם כל בני אדם.
ורק לאחר מכן בעלי תפקיד…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודת לב

"הדרכים והאמצעים של הנתינה משתנים מפעם לפעם ומתרבות לתרבות, ואולם טבעה של הנתינה לא השתנה מאז ימי בראשית.
ללא קשר לאמצעים שבהם נשתמש, הנתינה היא תמיד עבודת הלב.
לפעמים כוח המדע הוא כה מפתה עד שאנו עלולים להאמין שכל הנחוץ כדי לעזור לאחרים הוא להשתמש בו כראוי בשעת האבחון והטיפול.
אבל המדע לעולם לא יהיה נתינה, אלא אם כן הוא מתורגם קודם לעבודת הלב."

~ מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן (עמוד 199)

**
מחשבות בוקר.

התכווננות ליומיים של עבודת לב.
שבקלות אפשר להתבלבל, לשכוח ולקרוא לה בשמות אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 ציטוטים על הקשבה + סדנה

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן לפני מספר שנים שאלה המראיינת:

"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה: "העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה, 
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם. 
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

**
ענווה.
כבוד.
הקשבה לפני דיבור.
למידה לפני ייעוץ.
הבנה לפני הנחייה.
חיבור לפני פתרונות.

** 
משפט הפתיחה שלי בסשן המנטוריות שהעברתי השבוע היה שאני לא מאמין ב"מנטורים".
חלק מהאישונים התרחבו.
זה לא משפט הפתיחה הכי מקובל להדרכה של מנטוריות.
סיפרתי להן על חבר קרוב שלי, שמקבל פריחה בכל פעם שהוא פוגש מישהו המכנה את עצמו "מנטור".

הבהרה: אני לא מאמין בתואר הסטטי "מנטור".
השוק מלא באנשים המציגים עצמם כ-"מאסטרים", "מנטורים" ו"מומחים".

אני מאמין מאוד בתהליכי ליווי וייעוץ משמעותיים שבמהלכם לומדים ומקבלים ערך גבוה מאנשים בעלי ידע וניסיון רלוונטיים.

פחות חשוב מה התואר שלך, כמה שנים למדת ואיזו תעודת הסמכה קיבלת.
יותר חשוב איזה ערך אתה נותן לאדם מסוים במפגש מסוים.
בדגש על המסוים.
כל אדם עולם ומלואו.
כל מפגש בפני עצמו.

**
יש בזה משהו שיכול להלחיץ.
ואם לא יהיה לנו משהו חכם להגיד?
ואם לא תהיה לנו עצה טובה לייעץ?
ואם לא נספק את הסחורה?

אפשר להפסיק לדאוג.
יש סיכוי של 100% שזה יקרה.
לפעמים לא יהיה לנו משהו חכם לומר.
לעתים לא תהיה לנו עצה מדהימה לייעץ.
אולי אפילו כבר במפגש הקרוב.
**
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי. 
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים, 
קרוב לוודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר, 
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם. 
גם אם זה חתול או ציפור, 
אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, 
הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים
ועליך להמתין לאותו "מישהו", לאותו יצור שנמצא שם, 
שיהיה בקשר איתך. 
זה נראה לי הדבר החשוב ביותר."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (Focusing)

**
איזה מזל.
אפשר להישען אחורה.
מותר לא להיות פיקחים-טובים-בוגרים-חכמים.
כדאי להתחיל מאנושיים ומקשיבים.

**
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה, במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, 
לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו – 
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט
כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר
ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן (עמוד 85).

**
טיך נהאת האן, יוג'ין ג'נדלין ורחל נעמי רמן:

שלושה אנשים שבקלות יכולים להתהדר בתארי מאסטר למיניהם.
שלושה אנשים בעלי השפעה אינסופית ובלתי נתפשת.
שלושתם מדברים על כבוד וענווה.
שלושתם חיים למידה מתמדת.
שלושתם נוכחים בהקשבה.

**
הזמנה לפיתוח הקשבה:

"הקשבה לשם שינוי" היא סדנה שפיתחתי ושניתן לקבל אליה גישה מיידית.

בין היתר תמצאו שם את הכלי לאבחון חמשת התנאים הפנימיים להקשבה,
הנוסחא להקשבה אמפטית, מה לעשות כשמנסים להקשיב ולא מצליחים,
ואיך לפרוץ דרך במצבים תקועים כשהצד השני לא משתף פעולה.

גישה מיידית חינמית להקלטת הסדנה (כשעה וחצי), למצגת ולדפי עבודה בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. ** 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שבעה קטעים משבוע סוער

את השבוע הזה יתאים לך לשכוח.

לא מסוג השבועות שאיחלת לעצמך.
כשנכנסת אליו לא תיארת לעצמך איך הוא יתפתח.
איך הוא עדיין מתפתח.
בהתמקדות למדתי, שאנחנו לא יכולים לנוע יותר מהר מהחלק הכי איטי שלנו.
לפעמים החלק הכי איטי שלנו הוא ממש איטי.
הרבה יותר איטי ממה שהיינו רוצים שהוא יהיה.
איטי וכואב ונמוך ועצוב.
וכבד ועייף ומותש וחלש.

[כאן יכולים להיכנס משפטי עידוד, חיזוק, חשיבה חיובית ופרספקטיבה. 
נוותר עליהם.]

זה השלב שלך עכשיו.
עניינים מסוימים צריכים את הזמן שלהם.
אולי אפילו נצח.
בהצלחה עם סוף השבוע.
בטח יהיה לך קשה.
אני כאן. 
אתך.

**
הדברים שעשית השבוע ייזקפו לזכותך לעולמי עולמים.

מרחל נעמי רמן למדתי, 
שעזרה מייצרת בתוכנו סיפוק ושנתינה מייצרת בתוכנו הכרת תודה.
אני לא יודע מה הכותרת למה שעשית ולאיך שהיית השבוע.
אולי קדושה.

**
מותר לך.

מותר לך לפנות זמן לעצמך.
מותר להיות עם המשפחה שלך.
מותר לך לצחוק, ליהנות, לבלות, לחגוג.
מותר לך לעצור. מותר לך לנוח.
מותר לך לרדת מכוננות 24/7.
מותר לך להוריד את הגלובוס מהכתפיים שלך.
לא נשכרת להציל את העולם.
מותר לך להגיד לא לאחרים.
מותר לך להציב גבולות.
מותר לך לבקש עזרה. 
מותר לך להתפרק.
מותר לך להישען.
גם לך.
אפילו לך.

**
הסיפור שאנו מספרים יוצר את חיינו ומעצב אותם.

הדרך שבה נספר אותו לאחרים ישפיע על התגובה שלהם אלינו ועל מערכת היחסים בינינו.
יכול להיות שהסיפור שנספר יביא לנו את התפקיד הבא או ירחיק אותו מאתנו.
חשיבות הסיפור החיצוני שאנו מספרים לאחרים גדולה.
חשיבות הסיפור הפנימי שאנו מספרים לעצמנו עצומה.
"שלושה פרויקטים מרתקים ומשמעותיים בסביבות עבודה שונות" 
ו- "דשדוש קריירה ומעבר בין תפקידים זמניים"
הם שני סיפורים שונים המתארים את אותה מציאות.
אחד מהם יכול להוביל להתלהבות, פתיחות, התקדמות והכרת תודה,
השני לחוסר שקט, מתח, תסכול, לחץ, תקיעות וחוסר ביטחון.

**
אנחנו לא אלוהים ולא הסגן שלו.

יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות, לסדר, לארגן, ללהק, לביים.
התפקיד שלנו אינו להניע אנשים לעשות משהו שאנו בטוחים שהוא נכון.
התפקיד שלנו אינו לגרום לדברים לקרות בסדר המסוים שאנו מאמינים בו.
גם כשאנו מאוד רוצים, זה לא תפקידנו וזה מעבר ליכולתנו.
יש משהו מלחיץ בלשכוח את זה.
יש משהו משחרר בלהיזכר בזה.

**
לפני השינה הוא ואני מתאמנים בהכרת תודה.

ביום טוב אנחנו מוצאים שלושה דברים להכיר עליהם תודה.
ביום פחות טוב, אנחנו מוצאים חמישה.
וביום ממש רע, אנחנו מתחילים משבעה.

**
תאהבו את הילדים שלכם.
תאהבו את בני ובנות הזוג שלכם.
תאהבו את ההורים שלכם.
תאהבו את עצמכם.
תכבדו את החיים.
עכשיו זה הזמן.
היום זה היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יוצאים לדרך חדשה

"השיעבוד שלנו מונע מאיתנו ללכת בעקבות הטוב שבנו, והוא העבדות הפנימית.
אנו לכודים בתחושות של חוסר ערך והערכה עצמית, של תשוקה, חמדנות או בורות,
משועבדים למושגי קורבן או זכות.
זהו סיפור על הפחד משינוי, על היצמדות למקומות מוכרים ולהתנהגויות קטנות ומזיקות,
רק מפני שהשחרור מהם משמעותו עימות עם הלא נודע."

**
"הבחירה היא אף פעם לא בין עבדות לחירות.
תמיד נצטרך לבחור בין עבדות לבין הלא נודע.

החירות מפחידה עכשיו כשם שהיתה לפני אלפי שנים.
היא תמיד תדרוש נכונות להקריב את המוכר ביותר למען האמיתי ביותר.
יתכן שכדי להיות חופשיים, נצטרך לפעול ביושר ובאמון ולעיתים במשך זמן רב."

**
"מעטים מאיתנו חופשיים באמת.
כסף, פרסום, כוח, הערצה, נעורים – כל אלה משעבדים אותנו.
לעיתים קרובות אנו משרתים אדונים אלה באופן לא מודע.
רבים מהדברים המשעבדים אותנו מגבילים את לחיות את חיינו במלואם ולעומקם.
הם גורמים לנו לסבול ללא צורך.
הארץ המובטחת יכולה להיות דברים שונים לאנשים שונים.
לאחדים זו בריאות שלמה ולאחרים זו חירות מרעב או מפחד, מאפליה או מאי-צדק.
אבל אולי ברמה העמוקה ביותר, הארץ המובטחת זהה בשביל כולנו,
והיא היכולת לדעת לחיות על פי הטוב שבתוכנו,
להעניק ולהשתייך זה לזה ולחיים."

~ ציטוטים מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן

*****
אנחנו יוצאים לדרך חדשה היום.

יוצאים לפגוש זה את זה.
יוצאים לפגוש את עצמנו.
מתקדמים אל הלא-נודע.

לפעמים זה יהיה נעים, משעשע, כיף, ממלא, מרגש או מרומם.
לפעמים זה יהיה מאיים, מאתגר, מעייף, מכאיב או מעצבן.

שנדע לחיות על פי הטוב שבתוכנו.
להעניק ולהשתייך זה לזה.
ולחיים.

בהצלחה לנו…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הברכה

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ט שבט – ההגנה הנכונה

"לפני שנים רבות היה לי חלום מוזר.
היתה זו תמונה בודדת אך התעוררתי ממנה מוטרדת מאוד.
הדימוי היה חי ביותר:
ראיתי פקעת של נרקיס טמונה באדמה ועליה מונח סלע גדול וכבד.
בגלל הסלע הנרקיס לא יכול היה ללבלב.
לא היה לי מושג חגבי משמעות החלום,
אך חשתי שהיה בו מסר עבורי.
הוא עורר בי רגשות עזים של עצבות ותחושת מלכוד.

במשך שבועות לא יכולתי להוציא מראשי את החלום הפשוט ורב – העוצמה הזה.
בסופו של דבר תיארתי אותו לחברתי שהיה לה עניין רב בחלומות ופשרם, והיא שקעה במחשבות.
'אולי מתנהלת פה שיחה בין הסלע לבין הנרקיס,' היא אמרה, 'מדוע שלא תקשיבי?'
מופתעת, הבנתי שאני מכירה את השיחה היטב.
הסלע אמר: 'זהו עולם מסוכן. אל תלבלב ! אני אגן עליך'.

התחלתי לצחוק.
'הסלע נשמע כמו אבא שלי,' אמרתי לה.
'וגם שלי,' היא צחקה.
בעודה צוחקת היא שאלה אותי אם אני יכולה לשמוע גם את הצד השני בשיחה,
מה אמרה הפקעת לסלע?
'אני מוכרחה ללבלב,' אמרתי לה, 'הלבלוב הוא מטרת חיי'.

פתאום הבנתי כיצד הרגיש הסלע: הוא פחד לתת לנרקיס ללבלב.
הוא ידע את ערכו של הנרקיס והיה נחוש שלא להניח לו להיפגע.
אם ילבלב הנרקיס הוא עלול להיחשף בפני כל ועלול להינזק.
לראשונה גם הבנתי שאם הנרקיס לא ילבלב, הוא עלול למות.

הישרדות היתה ערך נכבד במשפחתנו.
הישרדות היתה עניין של עקשנות ושל דגש רב על ביטחון, כשיקול החשוב מכל.
החיים, לעומת זאת, היו עניין של תשוקה וסיכון, של מציאת עניין בעל חשיבות ושירותו.
של עשיית הנחוץ כדי לחיות כמו שצריך.

ייתכן שמציאת ההגנה הנכונה היא האחריות הראשונית המוטלת על מי שרוצה להשפיע בעולם.
אכפתיות גדולה הופכת אותנו לפגיעים,
אך אי אפשר לקדם דברים ללא חשיפה ומעורבות, ללא סיכון, תהליך וביקורת.
אלה הרוצים לשנות דברים, עשויים להיתקל באכזבה, אובדן או אפילו לעג.
אם אתם מקדימים את זמנכם, אנשים יצחקו מכם באותה תכיפות שימחאו לכם כף.
להגיע ראשונים משמעו, בדרך כלל, בדידות.
אולם, הגנתנו אינה יכולה לעמוד בינינו לבין מטרתנו.
הגנה נכונה היא משהו בתוכנו ולא בינינו לבין העולם.
הגנה נכונה היא מציאת מקום מפלט וכוח, לא מקום מחבוא."

~ רחל נעמי רמן, מתוך "ברכות סבי", עמודים 119-121.

שבת שלום. חיים מלאים. יום יום.

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כב' תשרי – לאלף. להורות. לחנך.

לאלף – Domesticate
שב.
תן יד.
רגלי.
רוץ תביא.

תעשה בדיוק מה שאני אומר לך.
כי אני בעל הבית.
כי ככה בא לי עכשיו.
צייתנות כערך עליון.

להורות – Train
כתוב את הספרה מלמעלה למטה.
עבוד בדיוק לפי סדר הפעולות הזה.
עשה כך ולא אחרת.

יש דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות את זה.
הדרך שאראה לך היא הנכונה (לפעמים אפילו אסביר לך למה).
השאר לא רלוונטי.
לאחר שאלמד אותך אבדוק אם אתה עושה את זה כמו שצריך.
חשוב שתעשה זאת בדרך הנכונה כי כל דרך אחרת מסוכנת או פחות טובה.

לחנך – Educate
הנה דרך אחת לעשות זאת.
אחת מני רבות.
איך אתה היית עושה זאת?
מה הדרך שמתאימה לך? למה?

שורש המילה Education הוא Educare.
המשמעות היא לאפשר לשלמות החבויה שבאדם לצאת ולהתגלות.
חינוך מאפשר גילוי עצמי, מטפח ביטחון פנימי, נותן מקום ליצירתיות
ומעודד התפתחות ביטוי מלא לזהות הייחודית של הלומד.

*****
באינטראקציה הבאה עם הילד, העובד, הלקוח, או בן בת-הזוג שלכם:
בדקו – האם את מאלפים, מורים או מחנכים?

את ההשראה והזרעים לפוסט הזה קיבלתי מרחל נעמי רמן שכתבה על ההבדל שבין Training ל- Education. .

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter