לחטוף ביקורת

בשבועות האחרונים אני "חוטף" הרבה ביקורת על הכתיבה שלי.
זו בעיקר ביקורת שאני מזמין:
חלקה מגיע מאנשים ששולחים לי חוות דעת מקצועית חד-פעמית על כתב היד שאני שולח להם ורוצה להפוך לספר.
ביקורת מתמשכת נוספת מגיעה אחת לכמה ימים ממישהי שמלווה אותי בכתיבת הספר, בכל פעם שאני מסיים מקטע נוסף של עבודה. 
בחודשיים האחרונים השתתפתי בסדנת כתיבה מתוך כוונה לפתח את יכולת הכתיבה שלי. במהלך הסדנה קיבלתי פעמיים בשבוע ביקורת על מטלות כתיבה שהגשתי.
זה הרבה ביקורת.
אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קיבלתי כל כך הרבה ביקורת.

חשבתי שיהיה לי יותר קל – גם בהיבט של להתקדם עם הספר וגם בהיבט של להכיל את הביקורת והמשוב שאני מקבל. 
בסרט הרומנטי שדמיינתי לעצמי אני מקבל משוב, לומד ממנו, משנה משהו בכתיבה, הכתיבה משתדרגת, אני מתפתח וכולם מבסוטים.
אחרי הכול אני כותב קבוע כבר תשע שנים. אלפי אנשים קוראים את הפוסטים שלי. 
אחוזי הפתיחה של המיילים שאני שולח גבוהים ואני מקבל בכל שבוע תגובות מרגשות ומחממות לב.
אני חי את התכנים שאני כותב עליהם כבר שנים והם עוברים חזק בסדנאות, בקורסים ובתהליכים שאני מנחה.
אז מה הסיפור…?

בפועל, זה ממש לא פשוט לי. 
קיויתי שאצטרך להשקיע הרבה פחות עבודה ושקצב ההתקדמות שלי יהיה הרבה יותר גבוה. 
שהתהליך יהיה הרבה יותר מהנה וממלא. שהוא יאתגר אותי אבל בקטע יותר נעים. 
אני מוצא את עצמי משקיע בזה המון אנרגיה ולא תמיד רואה מספיק תוצאות.
לפעמים אני מקבל משוב שחוזר על עצמו מספר פעמים ולא מצליח להשתפר מספיק בין פעם לפעם.
זה משפיע על מצב הרוח שלי. הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שזה ישפיע. 
זה מקפיץ אצלי חוסר-ביטחון ("אולי הכתיבה שלי מתאימה רק לפוסטים ולא לספר?"), 
בלבול ("האם אני בכיוון הנכון בכלל? איך להתקדם מכאן?"), 
תסכול מקצב ההתקדמות ומהתחושה שלא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה,
אכזבה שאני לא הולך לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי וגם כעס.
כעס על כל מיני דברים ועל כל מיני אנשים, שקשה לי לבטא לפעמים אבל הוא שם. 
ויש גם את העייפות המצטברת. 
כי זה נמשך כבר לא מעט זמן. 
והימים שלי ארוכים. 
וכל זה קורה במקביל לעוד דברים בחיים, והקורונה שברקע ועוד ועוד.

בתור מי שמעביר סדנאות על משוב, אני מבין שזה לא אישי.
אני יודע שזה בסה"כ לטובתי ושזה עוזר לי להתפתח.
ברור לי שאני יכול לקחת מזה מה שאני רוצה, ולוותר על מה שמרגיש לי פחות רלוונטי או חשוב. 
וזו אולי עוד סיבה, שאני מופתע מעוצמת ההשפעה של זה עלי.
כי הרי אני מבין את כל זה, אז למה זה מטלטל אותי בצורה הזו?

אולי כי זה כן אישי.
אולי כי מזמן לא חוויתי תקיעות ואי-הצלחה במשהו שאני משקיע בו לא מעט.
אולי כי חלק מהביקורת ומהמשוב שאני מקבל נוגעים בחלקים מסוימים בתוכי שהם מעבר לכתיבה. 
אולי כי תוך כדי התהליך אני מקבל מראות מסוימות להתנהלות שלי ולחיי שלא תמיד קל לי או בא לי לראות.
ואולי כי ה"סרט הרומנטי" שדמיינתי לעצמי מראש לא רלוונטי, וככה זה מרגיש כשנמצאים מחוץ לאזור הנוחות ומתמודדים עם קושי אמיתי.

בריצות מרתון של 42.2 קילומטרים, רבים מהרצים פוגשים "קיר" באזור הקילומטר ה-35. 
הקיר מופיע כקושי פיזי המתבטא בכאבים, כבדות או התכווצות שרירים ובקושי מנטלי-רגשי המתבטא לפעמים ברצון לוותר. 
רצי מרתון לומדים לחכות ל"קיר", לא להיבהל כשהוא מופיע ולהתמודד איתו.
אחד הדברים שכתבתי לעצמי השבוע הוא שכל "קיר" שאני פוגש הוא בעצם שני דברים: גם קושי שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות לחוות קושי, להתמודד ולהתפתח.
רצי מרתון שמסיימים 42.2 ק"מ לאחר שפגשו "קיר" מרוויחים גם את ההישג שבריצה וגם את תחושת הסיפוק של ההתמודדות עם הקיר וההתגברות עליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ההכנה המושלמת לחיים

בספרו "מי מת", סטפן לוין מזכיר את רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש. 
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו, חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו, הוא שלב מעבר הכרחי המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים שלנו אשר יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.

משוב קשה שקיבלתי בהפתעה לפני מספר שנים ושלקח לי זמן רב להתאושש ממנו, איפשר לי להבין משהו חשוב על עצמי ותרם רבות להתפתחות שלי.
תשובה שלילית שקיבלתי כשהתמודדתי על תפקיד מסוים שמאוד רציתי, פתחה לי את דלת לנתיב קריירה חדש לחלוטין, שכנראה לא הייתי מגיע אליו אם התשובה היתה חיובית.
הפסקת הריון כואבת ולא מתוכננת, יכולה להתפתח להולדת ילד אהוב שאיננו מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיו.

**
דון חואן השמאן, גיבור ספריו וחונכו של האנתרופולוג קרלוס קסטנדה, מלמד את קסטנדה שההבדל בין אדם מן השורה ללוחם הוא שהלוחם רואה בכל אירוע אתגר בעוד שהאדם רואה בו ברכה או קללה. 
הלוחם ניחן בחוכמה לקבל כל אירוע כפי שהוא, בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי ומבלי לדעת אילו השלכות תהיינה לו.
חוסר הידיעה שלו ואי ההיאחזות בתוצאה עתידית מסוימת הם מנופים חזקים לאושר, שלווה, שמחה ואומץ לב הממלאים את חייו.

**
אני אוהב את הרעיונות של פיטר לוין ושל קרלוס קסטנדה.
יש משהו מעורר השראה, מרגש ומחזק במחשבה שכולנו לוחמים ברמה מסוימת ושחלק ממה שאנו עוברים עכשיו הוא שלב חשוב בדרך שלנו.

כדאי לזכור שכולנו גם בני אדם.
כשהחיים מפגישים אותנו עם מחלה מאיימת, משבר כואב במשפחה, קושי מתמשך במקום העבודה או חוסר ודאות מלחיץ בנוגע לעתיד, חשוב לתת מקום גם לכאב, לפחד, לכעס ולעצב שאנו חווים.
ניסיון לעבור מהר מדי בין תפיסת משבר להזדמנות או בין התנגדות לקבלה יכול לנבוע מקושי להתמודד או מניסיון להדחיק ולברוח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר,
היא כדי שאוכל להיות לצידך, במקום הזה, היום.
 
**
ייתכן שהסיבה שאני חווה את זה עכשיו,
היא כדי שאוכל להיות אתך, במקום דומה, בהמשך.
 
**
גם אם זו לא ה-סיבה,
עצם החוויה מעמיקה את ההבנה שלי.
 
**
מכיוון שהייתי במקום דומה למקום שאתה נמצא בו עכשיו,
וחוויתי משהו דומה למה שאתה חווה עכשיו,
אני יכול להיות אתך קצת יותר היום.
 
**
תזכורת:
– עם כל הכבוד למקום שאני הייתי בו ולמה שאני חוויתי, אני זה לא אתה.
– והחוויה שלי היא לא בהכרח החוויה שלך.
– ויש הבדל עצום בין להיזכר בזה ולדבר על זה, לבין לחוות את זה עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.

אחד הקשיים הגדולים שאנשים חווים עכשיו

אחד הקשיים הגדולים שאנשים רבים חווים עכשיו, הוא הקושי שבתחושת הארעיות וחוסר הוודאות.

ב"ימים רגילים" פחות אנשים חווים או מרגישים אותו, לא בגלל היעדרן של ארעיות או של חוסר וודאות, אלא בגלל חוסר מודעות המייצר תחושות מדומות של ביטחון וודאות.

**
"כל אחד יודע שהוא ימות אבל אף אחד לא מאמין בכך. אחרת, היינו עושים דברים בצורה אחרת".

~ מורי שוורץ, מתוך הספר "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבוים.

**
האמת היא, שכל יום עלול להיות "ה-יום" שלנו (או של יקירינו), וכל יום הוא בוודאות היום הראשון של שארית חיינו.

חיים מלאים. היום.

מאסלו ואתגרים שאנשים חווים עכשיו

מאסלו ואתגרים שאנשים חווים עכשיו

אנשים שונים חווים אתגרים שונים ברמות ובעוצמות שונות.
אנשים מסוימים חווים יותר מאתגר אחד.

הבוקר יצרתי לעצמי את המפה הבאה המחברת בין סולם הצרכים של מאסלו לבין אתגרים נפוצים שאנשים חווים עכשיו:

א. צרכים פיזיולוגיים בסיסיים – חולי, עייפות, שחיקה פיזית.

ב. ביטחון וודאות – שינוי תעסוקתי, וודאות כלכלית נוכחית ועתידית, וודאות בריאותית, מתח/הצפה/חרדה מהמצב.

ג. שייכות, זהות ואהבה – בדידות, עומס, דאגה לקרובים, שחיקה ומתחים במערכות יחסים.

ד. כבוד והערכה – שינוי תעסוקתי המשפיע על מעמד ועל תפיסה עצמית וחברתית, קושי במערכות יחסים.

ה. מימוש עצמי – חוסר משמעות, שעמום, זמן "מת" שאינו מנוצל.

**
המפה מסייעת לי להבין קצת יותר את עצמי ואת מה שאני מתמודד איתו.

גם להכיר בקושי ובאתגר שאני חווה, גם לקחת את זה בפרופורציות וגם להכיר תודה על אתגרים שאיני חווה כרגע.

**
בנוסף, המפה מסייעת לי להבין קצת יותר אנשים שונים שאני באינטראקציה עמם.

היא מחדדת עבורי את העובדה שאנשים שונים מתמודדים עם דברים שונים כרגע. תזכורת לכך שהמציאות שאני חווה עכשיו שונה מהמציאות שאחרים חווים.

מוזמנים לעשות שימוש חופשי במפה, להעביר אותה הלאה ולהציע הרחבות והעמקות…

חיים מלאים. היום.

פרדוקס סטוקדייל

פרדוקס סטוקדייל נקרא על שמו של אדמירל ג'ים סטוקדייל, הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי, שהיה עצור במחנה שבויים שכונה "האנוי הילטון" בשיאה של מלחמת ווייטנאם.

הוא עונה יותר מעשרים פעמים במהלך שביו משנת 1965 עד שנת 1973, וחי במשך כל המלחמה בלא שום זכויות שבוי, ללא תאריך שחרור ובלא איזושהי ודאות אם ישרוד ויזכה לראות שוב את משפחתו.

"מעולם לא איבדתי את אמונתי בסוף הסיפור," אמר, כששאלתי אותו.

"מעולם לא פקפקתי לא זו בלבד שאני אשתחרר, 
אלא גם שאני אנצח בסופו של דבר ואהפוך את ההתנסות הזאת לאירוע המעצב והמכריע ביותר בחיי, 
דבר שכאשר אני משקיף לאחור, אינני מוכן לוותר עליו."

לא אמרתי דבר במשך רגעים רבים, ואנחנו המשכנו לצעוד לאיטנו לעבר מועדון הסגל, 
כשסטוקדייל צולע מניף הצידה את רגלו הפגועה שלא החלימה לגמרי מהעינויים הרבים שספג.

לבסוף, לאחר כמאה מטרים של דממה, שאלתי: "מי לא הצליח לצאת?"

"אה, שאלה קלה," הוא אמר. "האופטימיים."

"האופטימיים? אני לא מבין," אמרתי, וכעת הייתי מבולבל לגמרי, לנוכח מה שאמר לי מאה מטרים לפני כן.

"האופטימיים. אה, הם היו אלה שאמרו 'אנחנו נהיה בבית לפני חג המולד.' 
וחג המולד היה מגיע והיה חולף. 
ואז הם היו אומרים, 'נהיה בבית לפני הפסחא.' והפסחא הגיע והפסחא חלף. 
ואז חג ההודיה חלף ואז חג המולד הגיע שוב. והם מתו משברון לב."

היתה שתיקה ארוכה נוספת, ואנחנו המשכנו ללכת. 
ואז הוא פנה אלי ואמר, "זה היה לקח חשוב מאוד.
לעולם אין לבלבל בין האמונה שתנצח בסוף – שאסור לך להרשות לעצמך לאבד – 
לבין המשמעת הדרושה כדי להתייצב למול העובדות המרות של המציאות העכשווית, יהיו אשר יהיו."

עד עצם היום הזה אני נושא במחשבתי את דמותו של סטוקדייל הנוזף באופטימיים:
"אנחנו לא יוצאים מכאן לפני חג המולד. תתמודדו עם זה !"

~ הקטע הועתק מתוך הספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס.

**
להרבה אנשים קשה עכשיו.

למישהו קשה כי מצבה הרפואי של אימו מתדרדר, ועם כל המצב, הוא מתלבט איך  לטפל בה, האם וכמה לבקר אותה.
למישהי קשה כי היא לבד עכשיו, הכול עליה, היא "מופצצת" מכל הכיוונים, ולא מצליחה להשתלט על זה.
למישהו קשה כי הוא בקבוצת סיכון, בבית, חושש לצאת, לא ראה את ילדיו ונכדיו כבר למעלה משבוע.
למישהו קשה כי הוא פוטר, או הוצא לחל"ת, פגוע מהדרך שבה זה נעשה, אין לו מושג כמה זמן זה יימשך ומאיפה הוא יכניס כסף הביתה.
למישהי קשה כי היא עובדת מסביב לשעון, באה במגע עם אנשים רבים, חוששת להידבק ולהדביק את משפחתה.
למישהו קשה כי העסק שלו נכנס לקשיים, הוא פיטר השבוע עובדים ואין לו מושג לאן כל זה הולך.
למישהי קשה כי היא בחרדות ממה שקורה עכשיו. מצב הרוח שלה ירוד מאוד והיא לא מצליחה לצאת מזה.
למישהו קשה, פחות בגלל הקורונה ויותר בגלל שהוא מודאג מאוד מכך שהדמוקרטיה מתרסקת.
למישהי קשה כי היא חוששת לילד שלה שמעלה חום ומשתעל. 
למישהו קשה כי הוא לא מצליח לעבוד כמו שהיה רוצה וזה מחרפן אותו.
למישהי קשה כי העבודה שלה פחות רלוונטית עכשיו וחסרה לה משמעות.
למישהו קשה כי הימים האחרונים מעצימים את המתח והקונפליקטים בבית, עם בת הזוג והילדים.
למישהי קשה כי בת המצווה, או החתונה שלה נדחתה.
למישהו קשה כי בתו החיילת בצבא והוא לא בטוח מתי הם יתראו.
למישהי קשה כי בן משפחתה מאושפז עכשיו והיא ממש דואגת שמצבו יתדרדר.
למישהו קשה כי הוא בבידוד, מתחרפן משעמום, לא ראה מזמן את משפחתו ואת חבריו.
למישהי קשה כי היא לבד בבית והאינטראקציה החברתית בעבודה ממש ממש חסרה לה.
למישהו קשה כי הוא רואה את הוריו לחוצים ומוטרדים, חושש שמשהו נורא עומד לקרות ולא יודע מה לעשות.
למישהי קשה כי רשת ה wi-fi שלה לא משהו והרבה מהשיחות שלה מקוטעות.
למישהו קשה כי הבייבסיטר הודיעה שהיא כבר לא תגיע ואין לו סידור אחר בינתיים.
למישהי קשה כי חסר לה עכשיו המרחב האישי שהיא כל-כך זקוקה לו.
למישהו קשה כי הבורסות נופלות והוא מודאג שהחסכונות וההשקעות שלו ייפגעו.

להרבה אנשים קשה עכשיו.
חלק מהאנשים חווים יותר מסוג אחד של קושי.

אם קשה עכשיו, זה לא סימן שמשהו לא בסדר.
זה לא סימן לכך שלא מצאת את הפתרון שיעלים את הקושי.

חלק מהעניין הוא להבין שקשה עכשיו.
ושזה יימשך זמן מה.
ושמתישהו זה יחלוף.

חלק מהעניין זה להסכים להיות עם זה.
להצליח להיות עם זה.
לאורך זמן.
עד שזה יעבור.

קושי הוא עניין אישי ויחסי.
אנשים שונים חווים קשיים שונים בצורות ובעוצמות שונות.

**
הפניית תשומת לב לעצמי:

איזה קושי אני חווה עכשיו?

אפשר להיעזר בצ'קליסט לבדיקה אישית .

בשלב ראשון: כדאי להיות עם זה ולהכיר בכל שזה כאן.
בשלב שני, אפשר לבדוק: מה אני יכול לעשות לגבי זה? מי יכול לעזור לי?

**
התקופה הנוכחית מזמנת למשקיעים מיומנים הזדמנויות השקעה כדאיות במיוחד בשוק ההון.

התקופה הנוכחית מזמנת לבני אדם הזדמנויות השקעה חשובות ומשמעותיות במיוחד באנשים סביבם.

קושי הוא גם הזדמנות.
אחד הדברים המשמעותיים שאנו יכולים לעשות עכשיו הוא להיות עם אחרים ולסייע להם.

הפניית תשומת לב לאחר:
האדם הזה שאני חושב עליו או מדבר איתו עכשיו – מה עובר עליו? איזה קושי הוא חווה עכשיו?

אפשר להיעזר ב-10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם.

בשלב ראשון: פשוט להיות איתו ולהקשיב לו. 
בשלב שני, אפשר לבדוק: האם ואיך אני יכול לסייע.

**
בתחילת השבוע חזרתי לכתוב פוסטים יומיים.

"התהוות גומלין" ו- "התחלנו…" זכו להרבה תגובות בפייסבוק.

אתם יכולים לקרוא את כל הפוסטים באתר הבלוג היומי ואף להירשם ולקבל אותם ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
הרבה בריאות, אמונה ומשמעת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לכל אחד יש את ה"זה" שלו…

לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
"זה" יכול להיות קשור לעבודה, או לקריירה.
"זה" יכול להיות קשור לכסף, או לפרנסה.
"זה" יכול להיות קשור לזוגיות או למערכות יחסים אינטימיות.
"זה" יכול להיות קשור להורות או לעניין כלשהו עם הילדים.
יש "זה" שקשור לבריאות או למשהו פיזי.
יש "זה" שקשור להרגל, לדפוס, או לתכונת אופי מסוימת
יש "זה" שמתלבש על נסיבות חיים מאתגרות במיוחד.
יש כאלו שה"זה" שלהם הוא מחשבה עיקשת או אמונה מגבילה
(כמו למשל שהעולם מסוכן, או שהם לא מספיק מוכשרים/חכמים/…, או שהם לא ראויים לאהבה).

**
לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
לפעמים אפילו יותר מאחד.
ה"זה" שלנו הוא משהו קשה, מאיים, כואב עבורנו.
הוא יכול להפעיל (או להפיל..) אותנו בצורה לא הגיונית ולא פרופורציונית.
לאנשים אחרים ה"זה" שמפעיל אותנו הוא לא סיפור.
(כשם שה"זה" שמפעיל אותם הוא לא סיפור עבורנו).
הם אוכלים אותו בלי מלח.
אבל עבורנו, הוא סיפור, ועוד איך…
גם אם אנחנו מודעים ל"זה" שלנו ומבינים שהוא מפעיל אותו, זה לא כ"כ עוזר לנו.
הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

**
לפעמים קשה לראות את ה"זה" של אנשים אחרים.
קשה להאמין שיש להם אחד "כזה" או שהוא משפיע עליהם כפי שהוא משפיע עלינו.
מהצד זה יכול להיראות כאילו אין להם.
אבל לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
ה"זה" שלנו יכול להופיע פתאום באופן בלתי צפוי כשאנחנו לא מוכנים.
יכול להיות שה"זה" שלנו ילווה אותנו בפרק חיים כלשהו, ואז ייעלם ויפנה מקום ל"זה" אחר.
ייתכן ש"זה" מסוים ילווה אותנו בהתמדה לכל אורך חיינו.
שלא נצליח להתגבר עליו כפי שהיינו רוצים.
שאין מטפל, שיטה או תרופת פלא שיפתרו לנו אותו.
שההשפעה שלו עלינו תמשיך להיות חזקה יותר ממה שהיינו רוצים.

**
אולי חלק מהעניין הוא ללמוד לחיות עם ה"זה" שלנו.
במובן מסוים לקבל את נוכחותו בחיינו.
לזכור שלכל אחד יש את ה"זה" שלו,
ושה"זה" הזה הוא ה"זה" שלנו.

וגם לזכור, שה"זה" שלנו הוא רק חלק מחיינו.
ושלצידו יש בחיינו הרבה היבטים מבורכים.
שהם אולי "זה" של אנשים אחרים.

חיים מלאים. היום.

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר" אינו חייב להיות משפט ריק מתוכן,
תירוץ לבריחה מאחריות, אי-עשייה או אי-הכנה מספקת.

**
"יהיה בסדר" הוא תזכורת.
תזכורת לכך שאנו מסוגלים.
שכשנגיע לשם נצליח להתמודד.
שמה שזה לא יהיה, זה לא מעבר לכוחותינו.

**
"יהיה בסדר" לא מניח שלא נחווה קושי, כאב ואובדן,
או שדברים יפתחו בדיוק כפי שאנו מקווים שהם יתפתחו.

"יהיה בסדר" מניח שכשנהיה שם,
נוכל להיות עם זה.
ולעבוד עם זה.
ולעבור דרך זה.
מה שזה לא יהיה.

**
"יהיה בסדר" היא אמונה ענווה שאינה מקלה ראש במורכבות,
ועם זאת מכירה בכוחותינו ובתמיכה שאנו עטופים בה.
זוהי תזכורת שלא הכול בשליטתנו והרבה בהשפעתנו.
שאנו לא לבד.
שאנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.

חיים מלאים. היום.

מערכת אמונות בקבלת החלטות

מערכת אמונות בקבלת החלטות

אחד הדברים הכי משפיעים על קבלת ההחלטות שלנו הוא מערכת האמונות שאנו מחזיקים ביחס לעולם וביחס לעצמנו.
האדם שפגשתי השבוע ניצב בפני החלטה חשובה ומשמעותית עבורו, החלטה שהוא מתקשה לקבל.

כשחקרנו ביחד את מערכת האמונות שלו, גילינו שם 4 אמונות מרכזיות (חלקן נסתרות):

1. יש החלטות נכונות ויש החלטות שגויות (יש לבחור בהחלטה הנכונה ולהימנע מהשגויה).
2. ההחלטה המסוימת שאני ניצב בפניה היא קריטית להמשך חיי (תרומם או תרסק אותם..).
3. אני אמור לדעת איזו החלטה נכונה ואיזו החלטה שגויה עבורי (ואני לא יודע…).
4. רק אני אמור לדעת איזו החלטה נכונה עבורי. (עזרה שניתן לקבל מאחרים היא מוגבלת ובדרך כלל השלכה של תפיסת העולם שלהם…)

**
כשניצבים בפני החלטה ומחזיקים במערכת אמונות שכזו, המצוקה היא גדולה.
סביר להניח שנרגיש חרדה, לחץ וחוסר שקט.
גם אם אנו מחזיקים רק בשתיים או בשלוש מתוך ארבע האמונות הללו, עדיין נחווה את אותן תחושות.
אולי במקום להתמקד במה ההחלטה הנכונה, אפשר להתחיל בלסדוק חלק מן האמונות:

1. לא בטוח שיש החלטות נכונות ושגויות (זה יותר מורכב מזה…)
2. ההחלטה המסוימת אמנם תשפיע על חיי אך היא אינה ה-"החלטה של חיי" (אף החלטה אינה לכל החיים ויש הרבה מה לעשות לאחר קבלת ההחלטה)
3. לא בטוח שניתן לדעת בנקודת הזמן הזו איזו החלטה נכונה יותר עבורי (השלכות ההחלטה הן תוצר של אינספור פעולות והחלטות שיקרו לאחר קבלת החלטה, חלקן תלויות בי וחלקן לא)
4. אנשים ותהליכים מסוימים יכולים לסייע לי בחשיבה ובקבלת החלטות (אני לא לבד…)

חיים מלאים. היום.