תגית: קורבן

מתה להיות אני

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו

"כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו, מה אני באמת רוצה?
האם אני באמת רוצה להיות מספר אחד?
או האם אני רוצה להיות מאושר?
אם אתה רוצה הצלחה, אתה עלול להקריב את האושר שלך עבורה.

אתה יכול להיהפך לקורבן של הצלחה,
אבל לעולם אינך יכול להיהפך לקורבן של אושר."

~ טיך נהאת האן

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ב' אדר ב' – כשאילן אמר "כן" לליאת

כשליאת ביקשה מאילן עזרה עם מטלה בפרויקט שלה, אילן הסכים לעזור.

**
אילן אמר "כן" לליאת,
למרות שהוא חשב שהיא אמורה לעשות את זה בעצמה,
ולמרות שהוא היה עמוס בדברים אחרים,
ולמרות שלא הכי התחשק שלו.

**
אילן אמר "כן" לליאת,
מכיון הוא חשש לפגוע בה,
ומכיון שלא היה נעים לו לומר "לא"
ומכיון שהוא האמין שלעשות את זה יהיה יותר פשוט מהדרמה שתתפתח ביניהם.

**
שבוע אחרי שאילן אמר "כן" לליאת,
הוא גילה שזה יותר גדול ממה שהוא העריך,
ושהוא יותר עמוס ממה שהוא חשב שהוא יהיה,
ושכל הדבר הזה מציק לו מאוד.

**
שבועיים אחרי שאילן אמר "כן" לליאת,
הוא ממש כעס עליה על שהיא לא מתחשבת בו,
על שהיא הכניסה אותו למצב שכזה,
על שהיא חושבת רק על עצמה,
ועל זה שאנשים כמוה מנצלים אנשים כמוהו.

**
נקודת פתיחה של "בסדר, כי לא נעים"
מגיעה מהר מאוד ללולאת "קורבן– מתקרבן – מקרבן"
שעלותה לשני הצדדים ולמערכת היחסים יקרה מאוד.
"לא" מכבד בנקודת הפתיחה,
או "כן" של בחירה מלאה ולקיחת אחריות באותה נקודה
ינטרלו את הלולאה ההרסנית הזו.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter