תגית: פחד

לפעמים אתה לא יכול לעבור מפחד לקבלה.
לפעמים את לא יכולה לעבור מכעס לאהבה.
לפעמים אתה לא יכול לעבור מלחץ לשלווה.
לפעמים את לא יכולה לעבור מייאוש לתקווה.

לפעמים אנחנו לא יכולים לעבור ממצב מצוי למצב רצוי.
לא תמיד ישנה דרך זמינה וישירה מכאן לשם.
וזה בסדר.

**
אולי זה פשוט הזמן לצעד האפשרי הבא:

מפחד, לקצת פחות פחד.
הקבלה תחכה.
וזה בסדר.

מכעס, לקצת פחות כעס.
האהבה תורגש בהמשך.
וזה בסדר.

מלחץ, לקצת פחות לחץ.
שלווה ביום אחר.
וזה בסדר.

מייאוש, לקצת פחות ייאוש.
כרגע מוקדם מדי לתקווה.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם,
או רע,
או לא בסדר,
או לא מספיק אחראי,
או רודף בצע,
או טיפש,
שבגללו זה קרה.

**
אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן,
או שינוי ארגוני מתאים שאפשר לעשות,
או נוהל חסר שאפשר להוסיף,
או בקרה חדשה שאפשר לשים,
או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,

אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו
שמשהו כזה לא יקרה שוב.
וגם שמשהו דומה לא יקרה שוב.
שהבעייה תיפתר.
שהסיכון יעלם.

**
אבל אי אפשר למצוא רק גורם אחד,
או רק אדם אחד,
או רק תהליך אחד,
שאחראים.

**
ואי אפשר להבטיח שזה, או שמשהו דומה לזה,  לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב.
גם אחרי שנמפה את כל התהליכים,
ונשתמש בכל הטכנולוגיות,
ונאכוף את כל הנהלים,
ונעניש את כל האשמים.

**
זה עלול לקרות שוב.
גם לנו.
גם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

חיים מלאים. היום.

מקומות "אמיתיים"

יש הרבה על "הצלחת".
יש הרבה מה להפסיד, והרבה מה להרוויח.
אי-וודאות. מתח. קושי.
מה שאנחנו עושים משנה.
הדרך שבה אנו חושבים ומתקשרים משנה.
אפשר לחשוב על מה שאפשר לעשות, או על מה שאי אפשר.
אפשר להתמקד במה שבשליטתנו, או במה שאינו בשליטתנו.
אפשר לחשוב על חצי הכוס המלאה, או על חצי הכוס הריקה.
אפשר לפעול מתוך אהבה, או מתוך פחד.
אפשר לפעול מתוך חמלה, או מתוך כעס.
אפשר לקחת אחריות, או לברוח ממנה.
אפשר להתקרב, או להתרחק.
אפשר לגדול, או להתכווץ.
מקומות "אמיתיים".
זמן אמת.

חיים מלאים. היום.

הכרה

יש את העניין עם הכאבים.
ויש את העניין עם העצירות.
ויש את העניין עם הבלבול.
ויש את העניין עם אי השקט.
ויש את העניין עם חוסר הסבלנות.
ויש את העניין עם הכעס והעצבנות.
ויש את העניין עם הפחד.
ויש את העניין עם התלות.
ויש את העניין עם המוגבלות.
ויש את העניין עם רגשות האשם.
ויש את העניין עם אי הנעימות.
ויש את העניין עם חוסר הוודאות.
ויש את העניין עם העייפות.
ויש את העניין עם חוסר השינה.
ויש את העניין עם הבירוקרטיה והטפסים.
ויש את העניין עם המנהלות, התיאומים והתורים.
ויש את העניין עם השינויים הלא צפויים.
ויש את העניין עם חוסר האונים.
ויש את העניין עם הזמן שלא עובר.
ויש את העניין עם הבדידות.
ויש את העניין עם התהייה. עד מתי ולשם מה.

לא פלא שקשה…
יש הרבה עניינים עכשיו…

זמן לנשום…

חיים מלאים. היום.

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

יום המעשים הטובים

להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
בלי לדעת מה באמת הטוב המשותף.
בלי להיצמד לדעה, אמונה או תכנית פעולה.

**
להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
להתלבט.
לשאול שאלות.
לתהות ולהטיל ספק.
להרשות לעצמנו לא לדעת.
לשים לב לחשש שאנו יכולים לטעות.
להיות עם הפחד שאנו עלולים לפגוע או להיפגע.

**
להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
לקחת אחריות.
לבחור.
ללכת על זה.
לעשות כמיטב יכולתנו.
לזכור שאנו בני אדם.

**
יום המעשים הטובים.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

שלוש רמות של פחדים

1. הרמה החיצונית "שמעל פני השטח":

דברים שקורים לנו או דברים המצריכים פעולה שלנו.

דוגמאות:
הזדקנות, חולי, מוות, מלחמה, פיטורים, גירושים, פרישה, תאונה, …
קבלת החלטה, ראיון עבודה, דיבור בפני קהל, שינוי קריירה, ביצוע בדיקה, שינוי מערכת יחסים, …

**
2. רמת "מצבי התודעה הפנימיים":

תחושות, רגשות ותפישות שלנו את עצמנו ואת מה שקורה לנו.
תחת כל פחד ברמה החיצונית מצוי פחד אחד לפחות ברמת התודעה הפנימית.

דוגמאות:
דחייה, הצלחה, כישלון, חוסר אונים, פגיעות, איבוד זהות, …

**
3. רמת "אני לא מסוגל/ת להתמודד עם זה !"

בבסיס כל אחד מהפחדים ברמה החיצונית (רמה #1) או ברמת התודעה הפנימית (רמה #2)
מצוי הפחד היסודי שלא נוכל להתמודד עם זה.

דוגמאות:
לא אוכל להתמודד עם זקנה.
לא אוכל להתמודד עם המחלה.
לא אוכל להתמודד עם האובדן.
לא אוכל להתמודד עם השינוי.
לא אוכל להתמודד עם הדחייה.
לא אוכל להתמודד עם הכישלון.
לא אוכל להתמודד עם הכאב.
לא אוכל להתמודד עם אי-הוודאות.

**
על פי מודל שלוש הרמות,
כל פחד שאנו חווים, במאה אחוז מהמקרים והמצבים,
מבוסס על האמונה או החשש היסודי שלא נוכל לעמוד במה שהולך לקרות.

שאלה:
אם היית יודע/ת שיש ביכולתך להתמודד עם כל מה שמגיע, האם עדיין היית מפחד/ת? ממה?

[מפת "שלוש רמות הפחדים" מתוך ספרה של סוזן ג'פרס – "להרגיש את הפחד ובכל זאת…לעשות"]

חיים מלאים. היום.

להכיר את הפחד

"אי אפשר להיות נוכחים בהווה כל עוד אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
תוכלו להתנסות בזה ולראות איך זה משנה אתכם.
הארעיות נוכחת יותר בהווה, וכך גם החמלה, הפליאה והאומץ.
כך גם הפחד.
למעשה, כאשר אנחנו ניצבים על סף הלא נודע,
בנוכחות מלאה בהווה, בלי נקודת התייחסות,
אנחנו חווים חוסר יציבות.
במצב כזה ההבנה שלנו מעמיקה,
כאשר אנחנו מגלים שרגע ההווה הוא מקום פגיע למדי
וכי במצב כזה אפשר לחוש בו-זמנית ערעור גמור ורוך מוחלט.

אנחנו מכוונים כאן לתהליך של היכרות עם הפחד,
התקרבות על הפחד, היכולת להישיר אליו מבט – לא כדרך לפתרון בעיות
אלא כביטול מוחלט של האופן שבו נהגנו עד כה לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולחשוב.
האמת היא שכאשר אנחנו מתחילים לפעול כך באמת,
אנחנו כל הזמן נתקלים בגבולות יכולותינו.
פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות על האמת.
כאשר אנחנו מחוייבים להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים,
החוויה שלנו נהיית ברורה יותר.
העניינים מתבהרים מאוד כאשר אין לאן לברוח."

~ "להרגיש נוח עם חוסר וודאות" / פמה צ'ודרון

**
סיפורים שפגשתי אתמול.
דרמות מנופחות מבוססות פחד.
בתוכי וסביבי.

95% פחד, היצמדות ובלבול,
5% אמת ונוכחות.

אולי.
ואולי זה גם סיפור.

חיים מלאים. היום.

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

"אלה המשקיעים עצמם בתרגול התעוררות בודהיצ'יטה נקראים בודהיסטוות או לוחמים –
לא לוחמים הורגים אלא לוחמים שנמנעים מתוקפנות וקשובים לבכיו של העולם.
לוחמי בודהיסטווה מתמודדים עם מצבים מאתגרים כדי להקל על הסבל.
הם מוכנים לפרוץ את התגובתיות האישית והרמייה העצמית.
הם מקדישים עצמם לגילוי אנרגיית היסוד הצרופה של בודהיצ'יטה.

הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט 
ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר, בתקווה לחיים נוחים ובטוחים.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מן ההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד.

תרגול הלוחם יכול להתבצע בכל מקום.
הכלים שברשותנו כוללים מדיטציה בישיבה, טונגלן, תרגול מנטרות 
וטיפוח ארבע המידות הבלתי מוגבלות, שהן טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושוויון נפש.
בעזרת האימונים הללו נמצא את רגישות הבודהיצ'יטה בצער ובהכרת תודה,
מעבר לקשיחות הזעם ולחרדת הפחד.
בבדידות, כמו גם בטוב הלב, נחשפת המקודה הרגישה של הטוב הבסיסי.
אבל בתרגול בודהיצ'יטה אין שום הבטחה לסוף טוב.
לחלופין, אותו 'אני' שמבקש למצוא ביטחון – שמבקש להיאחז במשהו – 
ילמד סוף-סוף להתגבר.

כאשר מתעורר בנו ספק אם מתאים לנו בכלל לתרגל את דרך הלוחם,
אנחנו יכולים להתעמק בשאלה הבאה:
'האם עדיף להתבגר ולהתייחס לחיים כפי שהם, או לבחור לחיות ולמות בפחד?' "

**
בדיוק היום אני חוגג יום הולדת.
הציטוט מתוך ספרה הנפלא של פמה צ'ודרון "להרגיש נוח עם חוסר ודאות"
שפרגנתי לעצמי כמתנת יום הולדת.

היום שמסתיים בעוד דקות ספורות היה יום הולדת של חיים מלאים.
ממש כמו בספרים.
נראה שה"הפקה" עשתה את העבודה שלה "כמו שצריך" 🙂

שיהיה שבוע מבורך,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כשאנחנו חושבים איך אנחנו יכולים לעזור
ומה אנחנו יכולים לעשות
הדגש הוא יותר עלינו
ופחות על האדם האחר.

**
הכול מכוונות טובות:
אכפת לנו.
אנחנו דואגים.
באמת חשוב לנו לעזור.
אבל העניין המרכזי הוא לא אנחנו.
העניין המרכזי הוא האדם האחר.

**
במצבים מסוימים אין לנו תפקיד ראשי.
לפעמים זה זמן לפנות את הבמה.
להסכים להיות בתפקיד משני.
לדאוג למנהלות.
לפנות מרחב.
לסגור פינות.
לייצר שקט.

**
במצבים שבהם אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות
אחד הדברים החשובים הוא לנהל את עצמנו.
אם אנחנו לא יכולים לעזור, לפחות שלא נפריע.
אם אנחנו לא יכולים להקל, לפחות שלא נעמיס.
חשוב שנחזיק את חוסר האונים, הלחץ והדאגה שלנו.
שניקח אחריות על הצורך שלנו לעזור ולהיות משמעותיים.
כך שהעיסוק ברגשות ובצרכים שלנו לא יהפוך לעוד מעמסה על מישהו אחר.
כך שהאדם שצריך עזרה יוכל להתעסק יותר בענייניו ופחות בענייננו.

ואולי לנהל את עצמנו ולהתעסק בענייננו זה לא מעט.
אולי זה אפילו הרבה.

חיים מלאים. היום.