תגית: נוכחות

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.
יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,
ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.
אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.
שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין נוכחת, גם שבוע אחרי, וזה מרגש.

לקראת סוף הסדנה, מספר משתתפים ביטאו עצב על שהסדנה עומדת להסתיים.
הם ביטאו את הכרת התודה הגדולה שלהם ליורם ולאסיסטנטים/יות של הסדנה (היו כעשרה כאלה),
שהיו שם בשבילם בהקשבה, ברגישות, בתשומת לב ובתמיכה מלאה.
החוויה של נוכחות במרחב כל כך עדין, אכפתי, קשוב, אותנטי ומקבל חזקה מאוד.
לפעמים זה מרגיש כמו עולם מקביל, בועה בתוך העולם "האמיתי".
הם ביטאו את הפער שבין החיים בסדנה לבין החיים שמחוץ לסדנה,
ואת הכמיהה הגדולה שלהם לכך שגם ב"חיים הרגילים" בבית ובעבודה,
הם יוכלו לחיות בסביבה מכילה, רגישה וקשובה, בנוכחות אנשים שאכפת להם באמת מאתנו,
שיש להם את הרצון והיכולת להיות אתנו, להקשיב לנו ולתמוך בנו,
ושנרגיש מספיק נוח ובטוח לבטא את עצמנו באותנטיות כשאנו איתם.

**
העצב והכמיהה הזו מוכרים לי היטב.
גם מתוך החוויה האישית שלי, וגם כי הם עולים בכל סדנה מהסוג הזה.

אבל הפעם, לצד התחושות והחוויות המוכרות, חוויתי משהו קצת אחר, מפתיע ודי עוצמתי:
בבוקר שאחרי הסדנה, "נפל לי אסימון", שהפער בין מה שהיה בסדנה לבין חלקים גדולים בחיי הוא לא כזה גדול.
פתאום קלטתי, שברמה מסוימת, אני וחבריי לעבודה, הצלחנו ליצור סביבת עבודה ייחודית,
שהאכפתיות האנושית, הרגישות, ההקשבה, הרצון להיטיב, התמיכה ההדדית והאותנטיות,
הם חלק מרכזי מהיום-יום שלנו, לצד כל האתגרים, הקשיים והפערים.

יכול להיות שהנקודה שהתחדדה לי ושהיתה מרגשת מאוד עבורי,
היא שזה כבר משהו מערכתי, לא שיגעון של בן אדם אחד, שאנחנו מחזיקים את זה ביחד בארגון של 250 אנשים,
ושאנחנו אשכרה חיים את זה בעולם עסקי אמיתי שהוא סופר תחרותי, תובעני ואינטנסיבי.

המחשבה הזו העלתה בי הכרת תודה עצומה על שאני זוכה להיות חלק מזה ולחוות את זה,
ושיש לי כל כך הרבה מערכות יחסים תומכות, אכפתיות ומזינות ביום-יום התעסוקתי שלי.

ואז עלתה בי התרגשות עצומה מהמחשבה על כך שאולי הארגון שאני חלק ממנו הוא הוכחה לכך שזה אפשרי.
שבאמת ניתן ליצור משהו כזה בעולם אמיתי ולא רק לדבר עליו בסדנאות או לחלום עליו.

התחושה הבאה שעלתה בי היתה עצב ואבל:
אמרתי לעצמי שכל כך הרבה תנאים צריכם להתקיים בכדי שזה יקרה.
שכל כך הרבה אנשים ומשאבים מושקעים בזה במשך שנים, בכדי לבנות ולשמר את זה.
ושהחוויה הזו היא כל כך ייחודית ויוצאת דופן,
סוג של יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל ואולי אפילו מחדד את הפער.

**
בשלב מסוים התחילה לעלות בי שיפוטיות עצמית.
אולי עדיף לא לשתף בחוויה ובמחשבה הזו.
כי קודם כל זה עלול להישמע שחצני ומתנשא.
שהרי הדברים ממש לא מושלמים, ויש כל-כך הרבה קשיים ופערים.
מה יחשבו הקולגות והעובדים בארגון שלי שיקראו את זה ושחושבים-מרגישים אחרת ממני?
וגם, למה לחגוג בקול רם משהו, שעלול לעורר תחושת כאב ועצב אצל אנשים שהחויה שלהם שונה מאוד?
זה בסדר לחגוג את זה ולהתרגש מזה לעצמי, אבל למה להתפאר בזה בפומבי?

בסופו של דבר בחרתי לשתף בזה ולא להצניע או להסתיר.
כי באמת יש פה משהו חזק ומרגש עבורי.
כי בא לי לצעוק לעולם שזה אפשרי, ושזה רחוק מלהיות מושלם.
כי משהו בי מקווה לעורר קצת תקווה והשראה (לצד העצב והכאב) בשיתוף הזה.
ולבסוף, כי אני לא רוצה לתת לפחד של איך זה ייתפס על ידי אחרים לעצור אותי.

**
עד כאן השיתוף האישי, ועכשיו ארבע הזמנות לקראת השנה החדשה:

1. תהליך אישי לסגירת שנה והתכווננות לשנה החדשה –
תהליך מובנה בן מספר שלבים שמאפשר לכם התבוננות רפלקטיבית על השנה החולפת, והתכווננות לקראת השנה הקרובה.
התהליך הוא ברוח תקשורת מקרבת עם מיקוד ותשומת לב בצרכים.
זה תהליך בן כחצי שעה-שעה שאני אוהב לעשות עם עצמי, לרוב לקראת ערב ראש השנה,
ובכל פעם שאני עושה אותו עולה שם משהו חדש, רענן, משמעותי, לפעמים אפילו מפתיע.
לפני מספר שנים כתבתי פוסט שבו גם הסברתי על התהליך וכיצד לעשות אותו עם עצמכם,
וגם שיתפתי בפתיחות במה שחוויתי תוך כדי שעשיתי אותו עם עצמי ובאיך הוא התפתח עבורי.
רוצים לקרוא עוד? כל הפרטים כאן.

**
2. רפלקציה בסגנון קצת אחר, שגם היא משמעותית מאוד, היא "שיחת 5 השאלות":
אתם יכולים לקיים אותה עם מישהו אחר, או עם עצמכם.
הרעיון המרכזי כאן הוא להאט, לעצור ולשאול את עצמכם 5 שאלות ממוקדות,
שכל אחת מהן ממקדת את תשומת הלב בהיבט חשוב אחר של תנועת החיים שלכם.
השילוב של חמש השאלות, עוזר ליצור התבוננות הוליסטית (שאולי איננו מורגלים בה) על עצמנו ועל חיינו,
ולתת מקום להיבטים שונים וחשובים של חיינו.
רפלקציית "חמש השאלות" מצריכה קצת יותר זמן, כשעה-שעה וחצי לפחות,
ולרוב היא גם מניעה תהליך פנימי שנמשך מספר ימים ומתפתח תוך כדי תנועה.

בפוסט הזה תמצאו את חמש השאלות והסבר על התהליך.

**
3. בתחילת הפוסט הזכרתי את סדנת סוף השבוע הקודם של יורם מוסנזון,
שזכיתי להשתתף בה בתור אסיסטנט-תומך ושהיתה כל כך משמעותית עבורי.
למעשה, אני עדיין חווה אותה, וההשפעות שלה עלי עדיין חיות ונוכחות מאוד.
בסוף השבוע הקרוב, ימי חמישי-שבת הבאים (ממש לפני כיפור),
יורם מעביר סדנה נוספת בשם "להיות הצורך שאני רוצה לראות בעולם".
הסדנה מיועדת למשתתפים בעלי ניסיון של 100 שעות לפחות בגישת התקשורת המקרבת.
אם אתם עומדים בתנאי הסף הזה, אני ממש ממש ממש ממליץ לכם לקרוא על הסדנה ולשקול להירשם.
אני מתכוון להיות גם בסדנה הזו (כאסיסטנט-תומך) וההתרגשות לקראת האירוע כבר מתחילה לעלות בי.

הפרטים המלאים על הסדנה כאן.

אם יש לכם שאלות מוזמנים ליצור קשר בוואטסאפ עם גוני לטלפון 054-5618877 או למייל gonizil88@gmail.com 

**
4. אם אתם מחפשים לעצמכם תוכנית התפתחותית לשנה הקרובה,
ו/או להיות חלק ממסגרת לימודית משמעותית ויוצאת דופן,
אני ממש, אבל ממש ממש ממש, ממליץ לכם לבדוק את "רקמה" –
תכנית ייחודית, מרגשת ופורצת דרך המשלבת בין עולמות ידע חדשניים בפיתוח קהילות וארגונים.
התוכנית נפתחת ממש אחרי החגים, ותימשך שנה שלמה.
מנחי התוכנית הם שרון כרמל וחן צבי, שאת שניהם זכיתי להכיר באופן אישי בשנים האחרונות.
עבורי חן צבי הוא אדם מעורר השראה וחוקר פורץ דרך בעל ידע עצום וסקרנות אינסופית.
לפני כשנתיים למדתי איתו קורס בקבלת החלטות קבוצתית שהיה מעורר, מחדש ומפרה.
שרון כרמל היא מנחת תקשורת מקרבת מנוסה המביאה מלללאאאאא ניסיון וידע מעולמות ותהליכים קהילתיים, מעגלים מאחים ועוד ועוד.
תוכנית "רקמה" היא פרי יצירתם של שרון וחן, כנראה התוכנית המרכזית והכי משמעותית שהם יובילו בשנה הקרובה.
הם מביאים לתוכנית הזו לא רק את הידע והניסיון העצומים שלהם אלא גם את כל הלב והנשמה.
ניתן לקרוא עוד על תוכנית "רקמה" כאן.
בנוסף, מוזמנים להשתתף במפגש זום ששרון וחן יקיימו ביום ד' הקרוב בנושא "3 המימדים לשינוי ארגוני-קהילתי מוצלח".
זו אחלה הזדמנות לפגוש אותם ולראות אם אתם מתחברים אליהם ואל התכנים שלהם.
הנה הקישור להרשמה למפגש הזום שיתקיים ביום ד' 20.9 בשעה 20:30.

**
עד כאן לבינתיים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ומיטיב עבורכם ושהשיתוף או ההזמנות תורמים/יתרמו לחייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים אישיות במייל חוזר יעניין אותי לקרוא.
אני מבטיח להשיב לכל מייל באופן אישי, וייתכן שיקח לי מספר ימים לחזור אליכם.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מה שלומך? איך אתה?" שאל אותי חבר לעבודה בראשון לספטמבר לפני כמה וכמה שנים טובות,
כשששלושת ילדיי היו בגילאי בית ספר יסודי וחטיבת ביניים.

אני לא יודע אם הוא באמת התעניין בשלומי,
או שזו היתה מחווה נימוסית רגע לפני שאנחנו קופצים לענייני עבודה.

"זה אחד הימים הטובים בחיי" עניתי לו וראיתי את ההפתעה על פניו.
לא תכננתי לענות ככה, וזה לא היה איזשהו נוסח מורגל שאני מרבה להשתמש בו.
זו היתה תשובה ספונטנית שיצאה והפתיעה גם אותי.
משהו בזרם המתוכנן והרגיל של השיחה נקטע והסקרנות שלו התעוררה.

"ואללה, למה? מה קרה היום?" הוא שאל.

"החופש הגדול נגמר.
המשפחה שלי בריאה.
כולם התחילו כיתות חדשות והלכו בכיף לבתי הספר,
אין איזה עניין גדול ש"יושב עלי" ושאני מוטרד או לחוץ ממנו.
יש אחלה מזג אויר,
ואפילו הספקתי לשבת לקפה של בוקר עם מאיה.
כל זה מעלה בי הרבה שמחה, רוגע והכרת תודה."

"נשמע טוב," הוא אמר,
"אבל מה כל כך מיוחד בזה שמבחינתך זה אחד הימים הטובים בחייך?"

"אני לא בטוח שזה יום מיוחד או יוצא דופן," השבתי,
לא אמרתי שזה היום הכי טוב בחיי או אחד מהחמישייה המובילה שלי.
היום הזה יכול להחשב "רגיל" או שגרתי.
זה פשוט אחד מהימים הטובים בחיי.
חוויתי כבר לא מעט ימים כאלו והלוואי שאחווה עוד הרבה."

מה צריך להתרחש ביום מסוים, כדי שהוא ירגיש כמו אחד הימים הטובים בחייכם?
האם צריך לקרות בו משהו מיוחד או יוצא דופן?
האם הכול צריך להיות "מושלם" או קרוב לכך?
איפה עובר הקו שמפריד בין "אחד הימים הטובים" ל"יום גרוע" או "לא משהו"?

ומה לגבי היום?
איך הייתם מגדירים אותו?

**
הזמנה לסיום:
ביום ראשון הקרוב, 10.9.23, אתארח בכנס וירטואלי לאנשי טיפול, מאמנים ויועצים.
את הכנס מובילים רחל ומאיר שרפר ובמהלכו הם יציגו כיצד התפיסות והכלים של תקשורת המקרבת,
יכולים להעצים את יכולתם של מטפלים, מאמנים ויועצים להיות יותר נוכחים, קשובים ואפקטיביים בעבודתם.

בראיון שמאיר ואני נקיים, אני מתכוון לספר קצת על המסע שלי עם תקשורת מקרבת (איך זה התחיל והתפתח..)
ובעיקר להתמקד באיכויות שיש לגישה המופלאה הזו להציע לאנשי אימון, טיפול וייעוץ.

הכנס הוא חינמי ומתקיים בזום בשעות 2030-2230. כל הנרשמים יקבלו את הקלטת הכנס.
כל הפרטים + אפשרות להירשם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, כמו בכל שבוע, שוב פגשתי קושי.

החיים שלנו מלאים בקשיים שונים שאנחנו פוגשים בכל יום מימי חיינו –
מקשיים קלים המעוררים בנו אי-נוחות מסוימת ועד קשיים מורכבים המשפיעים בצורה ניכרת על חיינו.

מספר דוגמאות טריות מהשבוע שקרו לי או לאנשים בסביבתי:
התדרדרות של מצב רפואי ואשפוז בבית חולים, הודעה על אי-קבלה למשרה שממש רצינו,
התפתחות לא צפויה בפרויקט, איחור לפגישה, משפט מעצבן שנאמר לנו,
מישהו שחותך אותנו בכביש, כותרת חדשותית מדאיגה.

ניתן לכנות את כל אותם דברים שנאמרים או נעשים לנו "טריגרים".
טריגרים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל אמירה של מישהו או פעולה ואירוע שאנו מושפעים מהם,
והם יכולים להיות גם פנימיים, כמו למשל מחשבה שעולה בתוכנו ומעוררת בנו כעס או כאב.

בחלק גדול מאוד מהמקרים הקושי, הסבל והכאב שאנו חווים מופיע כתגובה לטריגר חיצוני או פנימי.

מה ניתן לעשות כשטריגר מפעיל אותנו?
איך ניתן לפתח את יכולתנו להתמודד עם קשיים ולצמוח מהם?

**
אני מבחין בשלוש תנועות מרכזיות שהן בעלות פוטנציאל עצום במפגש עם קושי, סבל וכאב. 

שלוש תנועות שפיתוח המיומנות בהן משפיע בצורה מיטיבה על איכות חיינו ועל התוצאות שאנו משיגים.

תנועה מרכזית אחת היא הכרה בטוב והעמקת הנוכחות שלנו עם זה.
אחד האתגרים העיקריים בתנועה הזו הוא שהיא מנוגדת לחיווט הפיזיולוגי שלנו שהרבה יותר רגיש לסכנות ולאיומים.
באופן טבעי אנחנו ממוקדים במה שמאיים עלינו ומסכן אותנו.
משקל תשומת הלב שמקבלים רגשות כגון דאגה, כעס ופחד גדול יותר ממשקלן של שלווה, שמחה והכרת תודה.
האימון שלנו למעשה הוא "חיזוק השרירים" של חלקי המוח המתקדמים שלנו,
על מנת שישמשו אותנו יותר בשגרת היום-יום ובכך יתרמו לאיכות חיינו.

**
תנועה מרכזית שניה היא נוכחות מקבלת עם קושי ועם סבל.
מבלי לברוח מהם, לנסות להדחיק אותם וגם מבלי לשאוף להעלים אותם מעולמנו.
קושי וסבל הם חלק אינטגרלי ממציאות חיינו, משהו שנפגוש כל עוד אנו חיים.
הם אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר או שאנחנו לא בסדר.
האימון שלנו בתנועה הזו מתמקד בפיתוח המוכנות והיכולת לקבל קושי וסבל ולהיות בנוכחות איתם,
במיוחד במצבים שבהם ההשפעה שלנו מוגבלת.

**
תנועה מרכזית שלישית היא לקיחת אחריות ונקיטת פעולה פרואקטיבית לשינוי מציאות ולשיפור המצב.
כשאנחנו מתמקדים בשאלה מה אנחנו יכולים ובוחרים לעשות,
אנחנו מפנים את תשומת ליבנו למעגלי ההשפעה שלנו,
ולוקחים אחריות על שינוי המצב הקיים ויצירת המציאות הרצויה.
האימון בתנועה זו מתמקד בהעברת תשומת הלב ממיקוד שליטה חיצוני (אחרים, העולם) למיקוד שליטה פנימי (אנחנו),
וממה שאנו לא רוצים למה שאנחנו רוצים.
ההתפתחות בתנועה הזו מגבירה את תחושת המסוגלות שלנו ומחזקת את ביטחוננו.

**
שלוש התנועות הללו משלימות ומחזקות זו את זו.
כל אחת מהן מתמקדת באיכות אחרת ועובדת על סוג שונה של "שרירים".

כשטריגר מסוים מופיע בסביבתנו ומפעיל אותנו, הוא מאפשר לנו אימון בכל אחת מהתנועות הללו.
טריגר הוא צלצול פעמון המזכיר לנו שאימון התפתחות נוסף שלנו יכול להתחיל.
הוא מזמין אותנו לבחור במה אנו רוצים להתאמן ואיזו תנועה מתחשק לנו לפתח.

אימון התפתחות בשלוש התנועות הללו מגיע עם רווח כפול, בהווה ובעתיד.
הרווח העתידי נובע מההתפתחות שנעשה לאורך זמן ומשינוי המציאות שייווצר כתוצאה מבחירותינו ופעולותינו.
הרווח בהווה מתבטא בשינוי אנרגטי מיידי הנובע משינוי התפיסה והגישה שלנו,
ומלקיחת שליטה פרואקטיבית על זרקור תשומת הלב שלנו.

טריגר אחד.

בחירה אחת.

שלוש תנועות.

אימון לכל החיים.

מתחשק לך לכתוב לי כמה מילים בעקבות קריאת הפוסט הזה?
יעניין אותי לקרוא ואני מבטיח להגיב בימים הקרובים ..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש סרטים מסוימים שלאחר שאני צופה בהם בפעם הראשונה,
אני מקנא באנשים שטרם צפו בהם ושעומדים לעשות זאת.
זה תופס גם לגבי ספרים.
למרבית הספרים והסרטים הללו אני חוזר שוב ושוב,
נהנה מהם גם בקריאה שניה או בצפייה שלישית,
אבל הפעם הראשונה היא חוויה ייחודית שאין לה תחליף.

הסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, הוא אחד כזה.
בפעם הראשונה שצפיתי בו, ישבתי מרותק ומסוקרן לכל אורך הסרט, מתענג על כל רגע.
כשהוא הסתיים אפילו חשתי קצת עצב, כי רציתי שהוא יימשך עוד קצת.

השבוע פגשתי ספר כזה.
נתקלתי בו כבר לפני מספר שבועות בחנות ספרים כשהתלבטתי אם לקנות אותו.
קראתי את העמודים הראשונים ונמשכתי, ובסוף, לאחר התלבטות, ויתרתי עליו ולקחתי ספר אחר במקומו.
הפגישה המחודשת שלנו התרחשה השבוע כשהורדתי לעצמי גירסת שמע שלו (באנגלית) והתחלתי להאזין לו.
בלעתי אותו בשקיקה בנסיעות, בשעות השקטות של הלילה, ובכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.
אני ממש לקראת סופו, נשארו לי שלושה פרקים אחרונים, וחלק ממני מתאבל על כך שעוד רגע הוא מסתיים.

לספר קוראים "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" והוא כתוב מעניין, שנון, מצחיק, נוגע ומרגש.
לורי גוטליב, מתארת בספרה חמישה תהליכי טיפול שמתפתחים במקביל, ארבעה מהם עם מטופלים שלה,
ואחד שהיא עוברת בעצמה כמטופלת עם הפסיכולוג שלה.
כקוראים אנחנו מקבלים הצצה לחדר הטיפולים,
ולעיסוק באהבה, אובדן, סיומים והתחלות, זוגיות, הורות, התמכרויות וקריירה.

**
יש הרבה ספרים וסרטים מעולים שאני נהנה לחזור אליהם,
ועם זאת, לא הייתי מכניס את רובם לקטגוריה של "מקנא באנשים שעוד מעט יפגשו בהם לראשונה".

אז מה הופך ספר, סרט או סדרה לכזה..?
מה יש במפגש הראשוני עם "המשפחה" הזו ששונה ממפגש ראשוני עם סרטי/ספרי מופת אחרים?

עבורי יש כאן שילוב של שלושה מאפיינים:
הוא מרתק-מסקרן, הוא מהנה-מענג, והוא מפתיע.

מאפיין ההפתעה הוא זה שעושה את ההבדל.
כשאנחנו פוגשים בספר או בסרט לראשונה,
אנחנו עוברים את המסע "בזמן אמת" ביחד עם הגיבורים שלו,
מופתעים ביחד איתם מהתפתחויות בלתי צפויות,
נחשפים ביחד איתם לנקודות העיוורון שלהם ושלנו.

בסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, קבוצת חברים נפגשים לארוחת ערב.
בתחילת הסרט יש ביניהם סודות נסתרים ומערכות יחסים שעדיין לא נחשפו.
במהלך הערב, בתהליך שמתפתח בצורה יפהפייה, גם הם וגם אנחנו מגלים יותר ויותר.
הפתעת הגילוי אפשרית רק במפגש הראשוני.
כשצופים בסרט הזה בפעם השנייה, לאחר שאנחנו כבר יודעים,
נוכל לשים לב לניואנסים שהחמצנו בצפייה הראשונה לפני שידענו,
ונגלה משמעויות חדשות של משפטים או מחוות,
אך כבר לא נוכל לחוות את הפתעת הגילוי הראשונית.

מבלי לעשות ספויילרים לספר,
בתהליכים שלורי עוברת עם מטופליה ועם המטפל שלה, יש כמה רגעים מכוננים, מפתיעים ומרגשים במיוחד.
ההתגלויות הללו מחדדות מאוד את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת,
שלכולנו יש נקודות עיוורון בנוגע לעצמנו,
ושאנחנו לא באמת יודעים מה עבר או עובר על האדם שמולנו.
תוך כדי הקשבה לספר השבוע נזכרתי בהרצאה הנהדרת של סטיב ג'ובס,
שבה הוא מתאר תחנות שונות בחייו וטוען שאת הנקודות היוצרות את קו חיינו ניתן לחבר רק בדיעבד,
כי בזמן אמת אין לנו יכולת לראות אותם.

הדגש כאן הוא פחות על חוסר הוודאות "הרגיל" בחיים ועל הפער שבין התוכניות שלנו לבין מה שצופן העתיד,
אלא דווקא על מה שכבר כאן, נמצא סביבנו ואולי אפילו בתוכנו, ושאיננו מסוגלים לקלוט.
עד ש… ייפול האסימון, תתחדד התמונה, ופתאום נצליח לראות.

**
הרעיון שלכולנו יש נקודות עיוורון,
ושנקודות מסוימות בחיינו כבר מחוברות למרות שאיננו מסוגלים לראות זאת עדיין,
מעורר בי סקרנות רבה בנוגע לאלו שלי.

איזה שינוי עברתי ואני עדיין לא מבין שכבר עברתי?
על איזה נתיב ברור אני נמצא, מבלי להיות מודע לכך שאני על הנתיב הזה?
אילו חיים עתידיים נוצרים בהווה שלי, בעקביות ובהתמדה, שאני לא מצליח לראות?

**
הספר "אולי כדאי לך לדבר על זה עם מישהו",
מאפשר להתלוות לתהליכי מסע שעוברים גיבורי הספר.
אבל לצד המסע שלהם, הוא גם שולח אותנו למחשבות על חיינו,
ובעצם מעביר אותנו גם מסע משלנו.

כשאני מקשיב לספר אני לא ממהר להגיע לסופו.
אני נהנה מהדרך (גם מהקטעים המצחיקים והמרגשים, וגם מאלו הכואבים והעצובים),
משתוקק שהיא תימשך,
וחווה סקרנות ופליאה לצורה שבה היא מתפתחת.

איך אפשר לחיות את החיים באותה צורה גם מחוץ לספר?
להתענג על הדרך ועל שלל החוויות שהיא מזמנת לנו,
לצד תחושת סקרנות, פליאה ותשוקה לחיים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מה הסרטים-ספרים-סדרות שנכנסים לקטגוריית "מפגש ראשוני יוצא דופן" ?

פחד הוא אחד הכוחות החזקים שמנהלים ומפעילים אותנו.
כיון שלא תמיד נעים להודות בו או לחשוף אותו, לפעמים הוא נחבא מתחת לכעס או לתסכול.
בספרה המצוין "להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות" מציעה סוזן ג'פרס מודל מעניין לחקירת פחד ולהבנתו.

על פי ג'פרס ישנן שלוש רמות של פחדים:

הרמה הראשונה נקראת הרמה החיצונית או הרמה ש"מעל פני השטח".
ברמה הזו אנו פוחדים שמשהו שאיננו רוצים בו יתרחש במציאות או בחיינו.
לדוגמא: שנזדקן, שנחלה, שמישהו יקר לנו ימות, שניכשל במבחן, שהרפורמה תעבור או שהחקיקה תיעצר.
היבט נוסף של הרמה החיצונית הוא הפחד מפני פעולה מסוימת שעלינו לבצע.
לדוגמא: לקבל החלטה, לשנות מקום עבודה, לדבר בפני קהל, להתחתן או להתגרש.

**

הרמה השניה, נקראת רמת "מצבי התודעה הפנימיים".
תחת כל פחד מהרמה הראשונה נמצא פחד עמוק יותר הנובע מתחושות ומרגשות שאיננו רוצים לחוות.
לדוגמא: כשלון, דחייה, חוסר אונים, פגיעות, עצב, מתח, חוסר-וודאות, דיכאון, אובדן או בדידות.
בכדי להבין טוב יותר את הפחדים שלנו וכיצד הם משפיעים עלינו, מומלץ לרדת מהרמה שמעל פני השטח,
לרמה הרגשית-תחושתית ולבדוק מה לא היינו רוצים להרגיש או לחוות.

**

הרמה השלישית והעמוקה מכולן היא רמת הבסיס. השורש.
עפ"י ג'פרס, בבסיסם של כל הפחדים נמצא תמיד את אותו פחד שורשי ויסודי:
הפחד שלא נוכל להתמודד עם מה שיקרה או עם מה שנחווה.
שזה יהיה גדול עלינו.
שלא נעמוד בכך.

**
למרות שקראתי את ספרה של ג'פרס לפני שנים רבות, המודל המסוים הזה נחקק בי ואני חוזר אליו שוב ושוב.
אני מוצא אותו אפקטיבי עבורי בכמה היבטים.

ראשית הוא מרגיע אותי.
הוא מסייע לי להתבונן בפחד שלי ולהרגיש אותו.
החקירה והמעבר בין הרמות מחלישים את ההזדהות שבין הפחד שלי לביני ומסייעים לי להיות יותר באמפטיה לעצמי.
זה לא שהפחד נעלם לגמרי מרגע שהבנתי משהו, אך העוצמה שלו קטנה, והנוכחות שלי גדלה.

**

שנית הוא מסייע לי לקחת יותר אחריות במקום להטיל אותה על אחרים.
המעבר מהסתכלות החוצה (מה קורה במציאות ומה אנשים אחרים עושים)
להסתכלות פנימה (איך ארגיש ומה אחווה כשמה שאני חושש ממנו יקרה)
עוזרת לי להתמקד במעגלי ההשפעה שלי ומגבירה את הפרואקטיביות שלי.
במקום שהפחד ינהל אותי, אני יכול להתנהל איתו ולפעול לקדם את מה שחשוב לי.

**

שלישית הוא מגביר את החיבור שלי עם אנשים אחרים.
גם אם על פני השטח המרחק בינינו נראה גדול ולפעמים אפילו בלתי ניתן לגישור,
מתחת לפני השטח הפחדים שלנו דומים.
מתנגדי "ההפיכה המשטרית" פוחדים שהחקיקה תימשך בעוד שתומכי "הרפורמה המשפטית" חוששים שהחקיקה תיעצר.
למרות שעל פני השטח אלו קצוות מנוגדים, מתחת לפני השטח, הפחדים של כולנו דומים, אולי אפילו זהים.
ההבנה הזו מאפשרת הקשבה הדדית לפחד ויוצרת חיבור.
במקום לספר לי בעד מי אתה ולהסביר לי מדוע אתה צודק ואחרים טועים,
האם תהיה מוכן לחלוק איתי את הפחדים שלך?
האם תרצה לשמוע את שלי?

**

ורביעית, הוא נותן לי פרופורציות ומרחיב את נקודת מבטי.
בסופו של דבר, השורה התחתונה תמיד זהה:
אני פוחד שמה שיקרה יהיה כבד מנשוא ושלא אחזיק מעמד.
יכול להיות שמתי שהוא זה אכן יקרה, אבל עד עכשיו, בכל שנותיי על הכדור הזה, זה עדיין לא קרה.
עד כה, רווי ניסיון של אינספור פחדים וחששות, התמודדתי בהצלחה יחסית עם כל מה שחוויתי.
החזקתי מעמד ואני כאן.
סיכוי גבוה (ולא מובטח) שכך יהיה גם מחר.

**
לסיכום, הנה תהליך קצר ואפקטיבי בן 5 שלבים לנוכחות ולעבודה עם פחד:

1. מה אני פוחד שיקרה? ומה יקרה אם זה יקרה? ומה יקרה אז?
2. מה אני פוחד שאחווה אם כל זה יקרה?
3. האם משהו בי פוחד שזה קשה מנשוא עבורי…?

4. לתת לזה מקום… לנשום…להיות עם זה בחמלה ובאמפטיה…

5. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדמירל ג'ים סטוקדייל הוא הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי.
בשנים 1965-1973 הוא עבר עינויים קשים, חי במשך כל המלחמה בלא שום זכויות שבוי,
ללא תאריך שחרור ובלא איזושהי ודאות אם ישרוד ויזכה לראות שוב את משפחתו.

בראיון לספר המופת "גלגל התנופה: מטוב למצוין" הוא סיפר למחבר הספר ג'ים קולינס:

"מעולם לא פקפקתי לא זו בלבד שאני אשתחרר,
אלא גם שאני אנצח בסופו של דבר ואהפוך את ההתנסות הזאת לאירוע המעצב והמכריע ביותר בחיי,
דבר שכאשר אני משקיף לאחור, אינני מוכן לוותר עליו."
(מילים שמזכירות במידה רבה את ויקטור פרנקל בספרו "אדם מחפש משמעות").

בניסיון להבין מה בונה חוסן, ומסייע לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להישבר,
שאל קולינס את סטוקדייל מה אפיין את האנשים שלא החזיקו מעמד ונשברו.

תשובתו של סטוקדייל היתה מפתיעה ובמבט ראשון אפילו מנוגדת לציטוט שלו:
לדבריו מי שלא החזיקו מעמד היו "האופטימיים".
"האופטימיים" הם אותם אנשים שהאמינו שאוטוטו הם ישתחררו.
שבקרוב הכול ייגמר והם יחזרו הביתה למשפחותיהם.
שעד החג הקרוב, או האביב הכול יהיה מאחוריהם.

וכשזה לא קרה הם פשוט התרסקו ונשברו.

לעומתם, מי שהחזיקו מעמד, שרדו פיזית ונפשית, ואפילו צמחו מכך, היו אנשים בעלי העמדה המשולבת הבאה:
האמונה העמוקה שבסופו של דבר יהיה בסדר והם יצאו מזה כשידם על העליונה,
לצד המחויבות העמוקה והנחושה להתייצב ככל שיידרש מול העובדות המרות של המציאות הנוכחית.

כשסטוקדייל מדבר על "להתייצב אל מול העובדות המרות",
הוא קורא ללקיחת אחריות אישית ולנקיטת פעולות אקטיביות עקביות, מתמידות ונחושות,
השונה מ"חשיבה חיובית מדי" המנותקת מהמציאות, מהטמנת הראש בחול או מה-"יהיה בסדר" הישראלי.

פרדוקס סטוקדייל מלווה אותי מזה שנים רבות, ואני נזכר ומשתמש בו במיוחד בתקופות קשות.
הוא מזכיר לי להיזהר מאופטימיות-יתר ומפסימיות נואשת.
הדברים הם לא מושלמים והם גם לא סוף העולם.

תפקידי – תפקידנו הוא לעשות כמיטב יכולתנו ככל שיידרש,
ולהאמין שבסופו של דבר הדברים יתפתחו לטובה.

"סטוקדייל" זה עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע מצאתי את עצמי עסוק במגוון גדול של עניינים,
בעלי משרעת עצומה ביניהם.
הם נעו בין עניינים אישיים לעניינים של עבודה,
מפגשי 1:1 פרטניים למפגשים קבוצתיים,
משימות קצרות טווח למשימות ארוכות טווח,
מצבים נעימים, כיפיים ומשמחים, לצד מצבים מורכבים, עצובים וקשים.

אחד האתגרים הגדולים עבורי בשבוע שכזה,
הוא שינויי ההקשר והמעברים החדים שבין עניין לעניין.
לא פשוט לפגוש קושי, מתח וחוסר אונים בשיחה מורכבת עם עובד,
ורגע לאחר מכן לעשות סיעור-מוחות יצירתי בנוגע לפעילות קבוצתית באירוע מחלקה.

כשאנחנו מוצפים בעומס של אנשים, נושאים ומשימות הדורשים את תשומת ליבנו,
וכשאיננו יכולים להתפנות לכל מה שהיינו רוצים,
זה הופך להיות עוד יותר מאתגר, כיון שזה מצריך מאיתנו לומר "לא", לתעדף נושאים,
ובמקרים מסוימים לאכזב אנשים או לפגוע באיכות של משימות ותהליכים.

אחד הכלים האפקטיביים עבורי במצבי העומס והלחץ הללו,
הוא כלי בן שלוש שאלות, שאני שואל את עצמי שוב ושוב.

א. איפה חשוב שאהיה?
ב. עם מי חשוב שאהיה?
ג. איך חשוב שאהיה?

השאלות הללו עוזרות לי להתמקד ולהתכוונן,
ותורמות במידה רבה לאפקטיביות ולנוכחות שלי.

**
א. איפה חשוב שאהיה עכשיו?

שאלת האיפה מתייחסת לנושא או למשימה.
מבין כל המשימות והפגישות שיש לנו על הצלחת או ביומן
באיזו מהן חשוב שנתמקד בחצי השעה הקרובה?

לדוגמה:
בחצי השעה הקרובה, מה בעדיפות הכי גבוהה עבורי?
לקיים פגישת עבודה מתוכננת עם מנהל בארגון,
לבטל את הפגישה ולעזור לצוות שלי במשימה שמתארכת,
או לנצל את הזמן כדי להכין פגישה חשובה שצפויה להתקיים מחר.

**
ב. עם מי חשוב שאהיה?

השאלה הזו מכוונת לאנשים המקיפים אותנו ושאנו באינטראקציה איתם.
היא עוזרת לנו לתעדף נוכחות עם אנשים מסוימים שחשוב לנו להיות איתם.
השאלה הזו חשובה כיון שלפעמים האנשים שחשוב שנהיה לצידם,
לא דורשים את תשומת ליבנו ולא מאיצים פנו להתפנות אליהם.

לדוגמה:
יכול להיות שאני רוצה לדבר עם קולגה בעבודה שעובר תקופה אישית קשה,
וחשוב לי מאוד שזה יקרה למרות עומס הפרויקטים שלי.
אולי אני רוצה לעזור לבני להתכונן למבחן במתמטיקה,
ובכדי לעשות זאת אני מעדיף לדחות פגישת עבודה מתוכננת ליום אחר.

**
ג. איך חשוב שאהיה?

שאלת ה"איך" מדייקת את הנוכחות שלנו ואת דרך ההתנהלות שלנו עם האדם ו/או המשימה.
האם אנו רוצים להיות בנוכחות מקשיבה, סקרנית ואמפטית?
אולי אנו מעדיפים להיות בנוכחות דוחפת, מובילה ומכווינה?
לדרך שבה נדבר ונפעל תהיה השפעה עצומה גם על האנשים המקיפים אותנו וגם על המשימה.

לדוגמה:
כשאפגש בעוד כשעה עם המנהל שלי, האם אני רוצה יותר להקשיב או יותר להשמיע? ואולי לבקש עזרה?
כשאני בוחר להשאר בבית היום ("איפה") עם בני שלא מרגיש טוב ("מי"),
איזו איכות של קשר ונוכחות אני רוצה להביא לזמן שלנו ביחד?

**
חשוב לזכור שהשאלות הללו רלוונטיות גם לזמן ולנוכחות שלנו עם עצמנו.
הצרכים שלנו הם לגיטימיים וחשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
תשובה אפשרית ולגיטימית היא שחשוב לנו להיות עם עצמנו בשעה הקרובה,
לעבד חוויה מורכבת, להנות מתחביב כלשהו, לנוח או לאכול צוהריים.

**
שש סיבות שהופכות את השאלות הללו לכל כך אפקטיבית ומשמעותיות עבורי:

1. השאלות הן תזכורת לכך שאני אחראי ושיש לי יכולת לבחור במה למקד את האנרגיה שלי.

2. הן עוזרות לי לחדד את סדרי העדיפויות שלי ולתת מקום לדברים ולאנשים החשובים יותר.

3. הן מגבירות את הערנות והגמישות שלי למצבים מתפתחים ולשינויים לא מתוכננים.

4. הן מחדדות לי את העובדה שאיני יכול לעשות הכול, ושבדר"כ אני יכול לעשות פחות מכפי שהייתי רוצה.
יש בזה משהו מרגיע שעוזר להנמיך את רף הציפיות הבלתי אפשריות.

5. כשברור לי איפה, עם מי ואיך אני רוצה להיות, זה מדייק אותי, נותן לי שקט ומעצים את הנוכחות והמיקוד שלי.

6. כשאני מצליח להיות במקומות ועם האנשים שחשובים לי, זה מעורר בי תחושות של סיפוק, משמעות ושמחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנות" ו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אני" ו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר