שלושת הבנאים – הזוית הנוספת

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד בעבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה חשובה המאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה קתדרלה מפוארת שהעולם טרם ראה כמותה".

המסר המרכזי בסיפור "שלושת הבנאים" הוא שאנו יכולים להתייחס לבניית קיר כמשימה אפורה ומשעממת, כמקור פרנסה חשוב התורם לביטחונה הכלכלי של משפחתנו, או כמעשה אומנות ייחודי המאפשר לנו להגשים את עצמנו ואת יכולותינו וחוזקותינו.
שלוש התפיסות הללו מייצגות את ההבדל שבין הישרדות, למשמעות ולייעוד, או בין חוסר משמעות, למשמעות ולמשמעות עמוקה.

את המשל הזה אפשר להחיל על עצמנו כמעט בכל מצב:
לשום דבר אין משמעות אובייקטיבית מוחלטת.
המשמעות היחידה של כל מה שאנו רואים, פוגשים או עושים היא המשמעות הסובייקטיבית שאנחנו מעניקים לו.
יש לנו את היכולת ואת האחריות לבחור את המשמעות של מה שאנחנו עושים, רואים או פוגשים וכשאנחנו משנים את המשמעות אנו משנים את חיינו.
(להרחבה והעמקה אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט "שלושה בנאים" שכתבתי לפני כשנה)

**
השבוע התחדדה לי תובנה משמעותית נוספת שחשוב להדגיש במשל "שלושת הבנאים":
כשם שניתן לשנות פרספקטיבה, להסתכל על דברים אחרת ולחוות משמעות מוגברת או מופחתת,
כך ניתן גם לשנות את מה שאנו עושים, להפסיק משהו שכבר לא מדויק עבורנו ולהתחיל משהו אחר.

במשל הבנאים, כל אחד מהבנאים יכול לשנות לא רק את נקודת המבט שלו, אלא גם לבחור לעבוד על קיר אחר, לעבור מבניית קירות לבניית שולחנות, להחליף מעסיק או לעבוד לצד חברים אחרים.

כשם שאנו יכולים לשנות את חשיבתנו, לאמץ משמעות אחרת, להתרומם מעל תפיסת המציאות המורגלת ולהכיר בכך שכבר עכשיו יש לנו את מה שאנו רוצים-צריכים,
כך אנו יכולים גם לשנות עבודה, עיסוק או סביבה וליצור לעצמנו מרחב חדש ומיטיב שבו קל יותר למשמעות ולשמחה לנבוע.

**
" אֵלִי,
תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."

ב"תפילת השלווה" אנו מבקשים שלווה עבור הדברים שאין ביכולנו לשנות, אומץ עבור הדברים שאנו יכולים, ותבונה להבדיל בין השניים.
תבונת ההבחנה חשובה מאוד גם כאן ויכולה לסייע לנו להתמקד ביצירת שינוי פנימי (מחשבות, משמעות, תפיסה) או חיצוני (מקצוע, עבודה, סביבה).

בשונה מתפילת השלווה אני מאמין שמרבית המצבים הם פחות תוצר של יכולת או אי-יכולת קבועות, ויותר תוצר של רצון, מיקוד ומשמעת משתנים.
"מה חשוב לנו?", "מה אנחנו רוצים?" ו"במה אנו מתמקדים?" הן שאלות מפתח המשפיעות על חיינו הרבה יותר מהתכונות המולדות שלנו או מהחוזקות והחולשות הטבעיות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מפגש מחזור והכנה לחיים

בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום.
חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים.
יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות.
חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
יש תוכנית כלשהי אבל היא נתונה לשינויים והיא ממש לא מחייבת.
עושים מה שמתחשק באותו רגע ואם לא מתחשק פשוט לא עושים.

במהלך הימים הללו ממש נהניתי והתמלאתי מהשילוב של צחוקים ושל בדיחות שטותיות (חלקן אותן בדיחות מלפני 30 שנים) ושל שיחות עומק ושיתופים אינטימיים.
יש משהו בגיל הזה (כולנו באזור 50) שעוזר לקלף חלק מהשכבות והמסכות, לשאול שאלות, להתבונן ולהקשיב.

**
רגע לפני שנפרדנו, מישהו אמר שצריך להיפגש יותר, לא רק אחת לכמה שנים.
"נראה לי שניפגש שוב במהלך החודשים הקרובים," אמרתי, "ולאו דווקא בנסיבות מתוכננות."
"למה אתה מתכוון?" שאלו אותי.
"היינו פה ביחד בימים הללו ושמענו את השיתופים של חלק מאיתנו – אתגרים והתמודדויות של ליווי הורים מבוגרים וטיפול בהם. סביר להניח שבשנים הקרובות נחווה לא מעט פרידות."

אפשר לא להגיד את זה (כדי לא "לפתוח עין") או לא לחשוב על זה (כי אולי זה מלחיץ מדי) אבל זה טבע הדברים.
כשם שבגילאי 20-35 יש גל של חתונות ושל לידות כשאנשים בונים את המשפחות שלהם, כך בגילאים מתקדמים יותר ישנם גלים של פרידות מהורים, של גיוס הילדים הבוגרים ושל הולדת נכדים.

כשאמרתי את מה שאמרתי הערכתי שזה יקרה בקרוב, אבל לא הערכתי כמה קרוב.
מספר שעות לאחר הפרידה, ביום ראשון בשש בבוקר, אחד החבר'ה שלח הודעה שאביו נפטר במהלך הלילה לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
ב 15:00 נפגשנו בהלוויה להיות לצידו ולחלוק כבוד לאביו.

**
החיים הם גם וגם, והם קורים ממש עכשיו.

הטקסט שקיבלתי השבוע מסיון רהב מאיר (מומלץ בחום להצטרף למייל או לוואטסאפ היומי שלה) הרגיש לי ממש מדויק ומבטא את הרעיון הזה בצורה חדה ונפלאה:

הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים:

"אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים.
מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר:

תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים.
ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם?
התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד.
הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם.
בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו.
כל מה שקורה איתכם – זה החיים.
אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים".

**
החיים הם גם וגם.
הם שילוב של רגעים עצובים ושמחים, משמעותיים ומשעממים, קשים ומהנים.
החיים הם מה שקורה לנו ממש עכשיו ומה שאנו חווים ברגע זה.
מה שקורה כרגע (הלוויה לא מתוכננת, פקק תנועה, ביטול פגישה חשובה, אתגר משפחתי וכו') הוא לא הפרעה לחיים שצריך להתגבר עליה כדי לחזור למסלול המתוכנן.
פטירת אביו של חבר היא גם אירוע עצוב, גם משהו שמשבש את היום ומשנה תוכניות וגם הזדמנות להיות עם מישהו.
בנוסף זוהי תזכורת המזמינה אותנו לעצור ולשאול מה באמת חשוב לנו.

כל מה שאנחנו עושים וחווים עכשיו הוא לא הכנה או חזרה גנרלית לחיים.
הוא ה-חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המכתב של פרופסור לייבוביץ' לאילן רמון

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על משמעות

בשבועות האחרונים חזרתי לספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל ונחשפתי לחומרים נוספים הקשורים ללוגותרפיה ולמשמעות (ביניהם ספריהם של דוד גוטמן, אליזבת לוקאס וספרים נוספים של פראנקל).

לוגותרפיה היא גישה פסיכותראפית שפותחה ע"י ד"ר פראנקל ומהותה טיפול בעזרת גילוי ויצירת משמעות אישית.

"האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י פראנקל מתאר את חוויותיו והתנסויותיו של פראנקל במחנות הריכוז ומניח את העקרונות המרכזיים העומדים בבסיסה של גישת הלוגותרפיה.
אחד הכוחות המרכזיים שסייעו לפראנקל לשרוד את התופת היה רצונו העז לפרסם ספר המתאר את גישת הלוגותרפיה שפיתח ושהוא האמין שיש לה מקום חשוב בעולם.
כתב יד שלם שהיה ברשותו הוחרם והושמד עם תפיסתו של פראנקל ע"י הנאצים.
לימים, לאחר שיחרורו, שיחזר פראנקל את כתב-ידו והוציא אותו לאור. היום הוא ידוע בשם "הרופא והנפש" וניתן להשיג אותו במהדורה עברית בחנויות הספרים.

הנה מספר מחשבות, ציטוטים ורעיונות בנושא משמעות שהולכים איתי בימים הללו:

משמעות החיים עפ"י פראנקל היא משמעות הרגע.
משמעות החיים יכולה להשתנות לא רק מאדם לאדם אלא גם ממצב למצב ומרגע לרגע.

"לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי האדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'.
פשוט, אין לך דבר טוב כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב, אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.
הוא הדבר לעניין קיומו של האדם. אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט." (מתוך "האדם מחפש משמעות")

עפ"י פראנקל, בכל רגע ורגע אנו נדרשים להגיב למשמעות המוצעת ע"י אירוע חיים מסוים ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
בכל רגע שבו אנו נתקלים במצב מיוחד הדורש החלטה, ניתנת לנו גם הזדמנות לגילוי משמעות.
במקום לשאול "מה משמעות החיים עבורי?" אנו יכולים לשאול "מה אני יכול לעשות ברגע הזה, בשעה הקרובה או היום בכדי להיות משמעותי באירוע הנוכחי או בחייו של מישהו?"

**
חיזוק לנושא הדינמיות של המשמעות אפשר למצוא בספר "קורס בניסים" הנפתח בשני השיעורים הבאים:

שיעור 1: כל מה שאני רואה בחדר הזה אין לו משמעות.
שיעור 2: אני נתתי לכל מה שאני רואה בחדר הזה את כל המשמעות שיש לו עבורי.

הדגש בשיעורים הללו הוא על כך שלשום מצב ולאף אדם אין משמעות קיימת או מוחלטת העומדת בפני עצמה.
המשמעות היחידה היא זו שאנחנו בוחרים לייחס למצב או לאדם והיא תמיד אישית, סובייקטיבית ונכונה לרגע הזה.

**
חיבור נוסף לחשיבות של בחירת ויצירת משמעות רגעית ניתן למצוא בשלוש השאלות למיקוד אנרגיה ותשומת לב של טוני רובינס:

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?

בחירה ואחריות הינם רעיונות מרכזיים בתקשורת מקרבת ובתורת הלוגותרפיה של פראנקל.

בדרכן המעשית, שלוש השאלות של רובינס מחדדות את רעיון המשמעות הרגעית ואת נושא האחריות לבחירות שלנו: לתשומת לב, לפרשנות ולמשמעות, לפעולות.
ניתן לקרוא על כך בהרחבה כאן.

**
מספר תובנות/מחשבות על החיבור שבין משמעות לעבודה בארגונים:

1. תחושת המשמעות חשובה מאוד בעבודה היומיומית, מונעת שחיקה ומגבירה חיבור, שותפות ויצירתיות.

2. עובדים שונים חווים משמעות מפעולות ומאירועים שונים.
עבודה בפרויקט מציל חיים, שיפור תהליך עסקי ב10%, מציאת בעיות איכות קריטיות, התגייסות לעזרה בזמן משבר, מתן שירות מיטבי ללקוח, פריצת דרך טכנולוגית או חניכה של אדם פחות מנוסה הן רק מספר דוגמאות לפעולות או אירועים שעובדים יכולים למצוא בהם משמעות, או לא.
מה שמשמעותי עבורינו לא בהכרח משמעותי עבור העמיתים או העובדים שלנו.
חשוב שחלוקת המשימות בין אנשי הצוות תושפע גם מנושא המשמעות הסובייקטיבית שאנשים מייחסים לאותן משימות.

3. למרות שמשמעות חשובה לכולם, היא אינה חשובה לכולם באותה מידה.
עבור עובדים מסוימים ערך המשמעות יהיה גבוה מאוד בסולם הצרכים ואם הוא לא יקבל מענה הם יתקשו להמשיך בעבודתם.
עבור עובדים אחרים, המשמעות חשובה פחות מערכים או מצרכים אחרים כגון יציבות, רווחה כלכלית, חיבור אנושי, התקדמות או שינוי.
כעובדים חשוב שנבין עד כמה הצורך במשמעות מרכזי עבורנו.
כמנהלים חשוב להיות מודעים לצרכים הגבוהים של העובדים שלנו ולהבחין בין "מוכווני המשמעות" ל"מוכווני המשהו אחר" על מנת שנוכל לתת מענה אפקטיבי לצרכים החשובים שלהם.

4. בהתייחסו למוות פראנקל מציג בספרו "הרופא והנפש" שתי דרכי התייחסות אנושית שונות – דרך פסימית ודרך אופטימית.
הפסימיסט דומה לאדם אשר עומד לפני לוח שנה (שבו כל יום מיוצג ע"י דף נפרד), מביט על הדפים הנותרים ההולכים ומתמעטים ומרגיש דאגה ופחד כשהוא חושב על חייו המתקרבים לסיומם.
האופטימיסט לעומתו, דומה לאדם אשר מוריד את הדף שכבר נחיה, מכיר בחוויות שהוא חווה במהלכו וחוגג את מלאות חייו (השמחות, החוויות והקשיים) – הן את החלק שכבר חלף והן את החלק שעוד מצפה לו.

אני אוהב את האנלוגיה הזו ומוצא בה חיבור וחיזוק לחשיבות הרפלקציה וההתבוננות אחורה, כדרך מעשית המאפשרת לחוות את החיים בעוצמה ובמלאות.
"חמש השאלות" הוא אחד הכלים המעשיים המומלצים לרפלקציה שכזו בסיום יום, פרויקט או שנה.
פיתוח עקבי של 4 מיומנויות: הכרת תודה, חגיגות, נוכחות עם קושי ולמידה גם אפשרי וגם תורם רבות לעובדים ולארגון.

5. משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות טריגרים חזקים ללחץ ולסבל.
כישלון בפרויקט, פיטורין, סגירת חברה, כניסה לתפקיד חדש, קונפליקט מאיים עם לקוח או עם מנהל ועוד.

תזכורת:
לאף אירוע אין משמעות מוחלטת.
המשמעות היחידה שיש לאירוע היא המשמעות שאני נותן לו.

לצד הקושי, הלחץ והסבל שהם יוצרים ומעוררים, משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות גם הזדמנויות להתגייסות, להתפתחות וליצירת משמעות.

עפ"י פרנאקל האדם הוא יצור בוחר.
הוא בוחר את ההתייחסות למה שקורה לו, ואין מצב, ויהיה הקשה והאיום ביותר, שבו לא קיימת בחירה.
האדם לא חייב לקבל ללא עוררין את מה שהחיים והגורל מזמנים לו.
הוא יכול להתעלות למען אנשים אהובים, או למען סיבה ומוטרה ראויים.
אין לנו שליטה על "הקלפים" שאנחנו מגרילים, אך יש לנו את היכולת לבחור כיצד לשחק אתם.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חוזה עבודה אלטרנטיבי

לפני שמתחילים לעבוד ביחד מקובל לחתום על חוזה עבודה. 
חוזה עבודה הוא מסמך משפטי המאגד בתוכו את הזכויות וההטבות השונות שצפוי לקבל העובד ושהארגון מחויב לספק אותם בתמורה לשעות העבודה שמוסכם עליהם. 
החוזה מתמקד במידה ניכרת בדברים החומריים ומטרתו ליצור בהירות שתשרת את העובד ואת המעסיק ותמנע אי-הבנות.

לתפיסתי, ארגונים הם פלטפורמה שמטרתה לשרת את העולם ואת האנשים שעובדים בארגון ועם הארגון. 
אולי לפני שבוחרים לעבוד ביחד ולחתום על חוזה חומרי וחוקי, חשוב לחתום על חוזה של כוונה המזכיר לנו מדוע אנו מתחילים לעבוד ביחד ואיך חשוב לנו להתנהל במסגרת השותפות שאנו יוצרים.

דמיינו לעצמכם שהמילים הבאות יצטרפו לחוזה החוקי כמעין חוזה עבודה משלים, שמתמקד במימד הכוונה. 
"חוזה הכוונה" יכול לשמש אותנו בתחילתה של עבודה משותפת, וגם בכל פעם שמשהו משתנה ושמשהו שהתאים לנו עד עכשיו מפסיק להתאים לנו. 
תארו לעצמכם מעסיק אומר לעובד או עובדת חדשה את המילים הבאות רגע לפני שהם מחליטים ומתחילים לעבוד ביחד:

"אכפת לי ממך.
חשוב לי שיהיה לך טוב ושתרגישי טוב.
חשוב לי שתצליחי, שתתפתחי ושתהני מהעבודה.
זו זכותך המלאה. העבודה היא חלק חשוב מחייך. לא החלק היחיד.
אני מבין את זה, מכבד את זה ומכיר בזה.
הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון חשובים באותה מידה.

אין לי מושג איך דברים יתפתחו עם הזמן ובוודאות הם יהיו שונים מאיך שהם כרגע.
נמשיך ביחד כל עוד זה משרת את שנינו ואת הקבוצה שאנו חלק ממנה.
בקשר בינינו לא תהיה קביעות המבוססת על תואר, דרגה, תפקיד או מסמך.
בקשר בינינו הקביעות תנבע מאכפתיות, מכבוד הדדי ומערך אמיתי שנמשיך לתת ולקבל לאורך הדרך.

יש לי כוונה חזקה לקיים את החוזה הזה ומחוייבות לדיאלוג מתמשך פתוח, כן ויצירתי.
אני מקווה שנישאר ביחד הרבה שנים ושנמשיך להרוויח ממערכת היחסים הזו ביחד.
במידה ומשהו ישתנה אעשה כל שביכולתי כדי לסיים את זה בצורה מיטבית. לך ולי.
גם אז הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון יהיו חשובים באותה מידה.
החוזה הזה מחייב את שנינו. כל מה שאני מצפה מעצמי אני מצפה גם ממך.
מעבר לכך אין הרבה דברים שאני יכול להבטיח או רוצה לבקש.

מתאים לך שנתחיל לעבוד ביחד…?"

**
ככה… פשוט…
לרצות ששנינו נרוויח מהעבודה המשותפת. להתכוונן לטוב משותף. 
להקשיב למה שחשוב ולשים על השולחן את מה שחשוב. 
לבדוק בכנות, בסקרנות ובפתיחות אם יש התאמה. 
להיכנס לשיתוף פעולה אם יש ולהיפרד בידידות אם אין.

ככה… פשוט…
פתוח, אותנטי, ישיר. 
בלי לשחק משחקים, בלי תרגילים והסתרות, בלי מניפולציות שיווקיות, בלי אסטרטגיות מתוחכמות, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.

עבור חלק מהאנשים "חוזה הכוונה" יכול להישמע דימיוני, נאיבי, לא מעשי ואולי לא לגמרי מחובר למציאות.
האם ניתן בכלל ליישם "חוזה כוונה" במערכת גדולה שבה אנשים שונים מונעים מכוונות שונות ולא בהכרח מחוברים לתפיסה הזו?
אני מסכים שחוזה הכוונה מביא איתו מורכבות לא קטנה ושהוא אינו קל ליישום, בטח שלא בעולם מורכב, דינמי ומלא אינטרסים, לחצים, פוליטיקות ומגבלות.
הוא לא מתאים לכל מצב, לכל אחד או לכל מקום. כוונה היא לא משהו שניתן לכפות.

ועם זאת, כשם שאנו יודעים להביא אותו למשפחה, למעגל החברים הקרובים שלנו ולעבודה עם שותף או שותפה, ניתן לשאוף אליו ולקיים אותו בסביבת העבודה גם בהיקפים גדולים יותר. 
המהות כאן אינה הפורמט, המילים הכתובות או התוקף החוקי, אלא הכוונה העומדת בבסיס שיתוף הפעולה שאנו רוצים לפתח.
זה לגמרי אפשרי וזה תלוי במידה רבה בנו ובבחירות שלנו.

"חוזה כוונה" מתחיל תמיד בכוונה שבין שני אנשים: אנחנו והאדם שאנו רוצים לעבוד איתו כמעסיק, עובד או שותף. 
בין אם אנחנו מעסיקים או מנהלים ובין אם אנחנו עובדים, יש לנו יכולת, אפשרות ואחריות ליצור חוזה כזה ולקיים אותו.
למי ולמה אנו אומרים "כן"? למי ולמה אנו אומרים לא"? 
עם מי אנו בוחרים לעבוד, למה אנו נותנים עדיפות ועל מה אנו מוכנים לוותר?

באופן אישי, אני מרגיש בר מזל לעבוד בשנים האחרונות בארגונים ועם ארגונים שחולקים את הנחות היסוד ואת הכוונה המרכזיות העומדות בבסיס החוזה הזה: 
אכפתיות אנושית, אמון והכרה בשוויון הערך האנושי שביחד יכולים להביא להגשמה משמעותית, למצוינות ולהצלחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על פודקאסטים, למידה והתפתחות מתמדת

לפני מספר ימים פירסמתי פוסט בפייסבוק שזכה לתגובות והתייחסויות רבות.
אני שולח אותו גם כאן עבור אלו מכם שאין להם גישה לפייסבוק או שטרם קראו אותו.
אם כבר קראתם אותו בפייסבוק, אתם מוזמנים לדלג לחלקו האחרון של הפוסט ובו מחשבות המשך שהתעוררו בעקבות הפוסט.
בנוסף, עדכנתי את רשימת ההמלצות והיא כוללת יותר ממה שכתבתי בפוסט המקורי.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס מושקע במיוחד שארגנה חברת אינטל ישראל למאות המנהלים שלה. הכנס היה וירטואלי ובמהלכו הועברו הרצאות וסדנאות רבות של מרצים מהשורה הראשונה, חלקם מוכרים ומוערכים בעולם. את הרצאת הסיום למשל העביר ד"ר טל בן שחר, ולקינוח ישראל קטורזה הרים את האוירה בבדיחות על אינטל. שאפו ענק לאינטל ולצוות ההפקה של הכנס הזה.

תוך כדי הכנס שמתי לב שאני חש אכזבה מסוימת. זה הפתיע אותי שכן לדעתי זה היה אחד מהכנסים היותר מושקעים ואיכותיים שניתן להרים בתקופה כזו ורשימת ההרצאות והסדנאות היתה משובחת במיוחד. לאחר שהקדשתי לזה מחשבה נוספת, הבנתי שהאכזבה נובעת כנראה מכך שרוב התכנים ששמעתי היו מוכרים לי ולא חידשו לי יותר מדי.

הסיבה אינה משום שאני כזה חכם או מיוחד, אלא פשוט מפני שאת רוב התכנים והרעיונות כבר הכרתי ושמעתי לפני כן בפודקאסטים ובהרצאות שונות ברשת. בשנים האחרונות אני מקשיב המון לפודקאסטים ולספרי שמע שבזכותם אני נחשף לעשרות רבות של אנשים מובילים בתחומם בנושאים שמעניינים אותי, לפעמים יום או יומיים לאחר שקיימו ראיון מסוים. את התכנים הללו ניתן לצרוך "ברשת" בחינם (פודקאסטים) או בעלות נמוכה (ספרי שמע). עלות ההרצאה של טל בן שחר (כדוגמא) היא כנראה משהו שלא כל אדם או ארגון יכולים לאפשר לעצמם. ועם זאת, כל אחד יכול להקשיב לאותם תכנים בדיוק בחינם לגמרי כשטל בן שחר מדבר עם יהודית כץ בפודקסאט שלה "חושבים טוב".

תוך כדי ההשתתפות בכנס ולאחריו התחדדו לי מספר תובנות:

1. אנחנו חיים בעידן שבו מידע איכותי ורב-ערך זמין ונגיש יותר מתמיד. בעבר היה ניתן לצרוך מידע כזה בעיקר באמצעות ספרים. 
היום מגוון הפודקאסטים וספרי השמע הוא עצום וזמין מיידית. 
"הקטע" הוא שחומר איכותי מצריך פרק זמן כלשהו של הקשבה שהוא מעבר למספר דקות: מרבית הפודקאסטים משחקים על הטווח שבין חצי שעה לשעה וחצי. 
ספרי שמע איכותיים הם באורך של מספר שעות (קצת כמו הפוסט הזה שהוא ארוך יותר מפוסט טיפוסי ואני תוהה כמה אנשים באמת יקראו את כולו).

2. מי שחשוב לו להקשיב לתכנים איכותיים ולהתפתח בעזרתם יכול לעשות זאת בכל יום מכל מקום. 
תכנים איכותיים זמינים לכולם ואינם מצריכים כסף, קשרים, זכויות יתר או תלות בגורם כלשהו שיארגן את זה. 
זה לא מובן מאליו. כל מי שיש לו סמארטפון יכול להוריד ולהקשיב לתכנים באיכות גבוהה מאוד.

3. היתרון של הקשבה לפודקאסטים ולספרי שמע על פני קריאה הוא שניתן לעשות זאת במקביל לדברים אחרים (הליכה, נהיגה, שטיפת כלים),
ואף להריץ את התכנים בקצב של 1.25 א 1.5 ועדיין להבין היטב הכול מבלי להתאמץ. 
לדוגמא: במהלך שבוע ניתן להקשיב לשלושה פודקאסטים בני כשעה (סה"כ 3 שעות). ניתן לעשות זאת תוך כדי הליכה ובכך ולהרוויח השקעה חשובה הן בהתפתחות אישית-מקצועית והן בבריאות.

4. היכולת להקשיב לתכנים באנגלית חשובה מאוד. גם בעברית יש הרבה מאוד תוכן איכותי, אך מגוון הפודקאסטים והספרים באנגלית הוא אינסופי. 
כמו מיומנויות אחרות גם את המיומנות הזו ניתן ומומלץ לפתח. 
בתחילה זה יכול להיות יותר קשה ויידרש יותר ריכוז, אך עם הזמן זה משתחרר והופך להיות הרבה יותר זורם.

5. חברות וארגונים שיכולים להרשות לעצמם ימשיכו להזמין הרצאות ממרצים מובילים בתחומם, כי מעבר לתכנים החשובים זה מראה על השקעה חשובה בעובדים ותורם לאוירה. 
יחד עם זאת, הערך הגבוה באמת הוא פחות הרעיונות והתכנים שבהרצאות ויותר מה עושים עם הרעיונות הללו ואיך מיישמים אותם בשטח. 
לדוגמא: חלק מהסדנאות עסקו בניהול זמן, פיתוח אמפטיה ומיומנויות הקשבה והוצגו בהן כלים משמעותיים וחשובים. 
אדם (או ארגון) שרוצה לפתח מיומנויות מסוימות בחייו (או בקרב עובדיו ומנהליו) צריך למצוא את הדרך להכניס את התכנים/כלים הללו לחיי היום-יום האינטנסיביים שלו לצד כל הדברים האחרים שהוא כבר עושה כך שהם לא יישארו רק בגדר רעיונות נחמדים ומעוררי השראה שמתאיידים לאחר יום או יומיים. 
להקשיב להרצאה זה מעניין, תורם ונחמד. להטמיע בחיי היום-יום זה "פיצוח" אמיתי ומשמעותי שאינו מובן מאליו.

6. אחד מהעקרונות החשובים בהתפתחות אישית וביצירת שינוי הוא עיקרון החזרתיות. 
הקשבה לאותם רעיונות שוב ושוב ושוב תורמת מאוד לעיכול, לעיבוד ולהפנמה שלהם. אני לדוגמא עוסק הרבה בתחומי תקשורת אפקטיבית (אחד המודלים הוא תקשורת מקרבת), ניהול ומנהיגות. 
להערכתי הקשבתי בשנים האחרונות למאות שעות של הרצאות, פודקאסטים וספרי שמע בנושאים הללו. 
לא בכל ספר או פודקאסט אני לומד משהו חדש לחלוטין שטרם שמעתי, אך במרביתם אני מקבל זוית מעניינת, דוגמא נוספת או פרשנות חדשה לרעיון מוכר שמחזקים ומבססים אצלי את ההפנמה של רעיונות חשובים והדרך שבה הם יכולים להתחבר ליומיום שלי.

7. להלן מספר פודקאסטים מומלצים שאני נהנה להקשיב להם (בעיקר בנושאי התפתחות, ניהול, תקשורת בינאישית ויזמות):

"חושבים טוב" – יהודית כץ
"חצי שעה של השראה" – ערן גפן
"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו" – רותם כהני
"עושים שינוי" ו"כסף טוב" – ערן שטרן
"פופקורן" – ליאור פרנקל
"30 דקות או פחות" – נבות וולק ואביב פרנקל
"שיר אחד" – כאן
"הביולוגיה של הווינרים" – איתן עזריה
"חיות כיס" – כאן
סדרת "עושים היסטוריה" – רן לוי
"יחסינו לאן" – פאולה וליאון
"ביסמוט ויפרח" – הדר ביסמוט וכנרת יפרח
"הצוללת" – גלובס

The Knowledge Project – Shane Parrish
The James Altucher Show – James Altucher
Unlocking Us – Brene Brown
Akimbo – Seth Godin
Where Should we Begin – Esther Perel
Invisibilia – NPR
How I Built This – Guy Raz
Thich Nhat Hanh Dharma Talks

8. שפע גדול ואפשרויות רבות יכולים לעורר תחושת הצפה ובלבול. מה עושים עם כל זה? מאיפה מתחילים?
לפעמים הדבר החשוב הוא פשוט לעשות צעד ראשון ולהתחיל עם משהו. 
אם אתם רוצים להתחיל איפשהו, הנה מספר המלצות למספר מצומצם של פרקים מסוימים שאני אוהב במיוחד ושהקשבתי להם לאחרונה.
אלו לא בהכרח הפרקים הכי טובים, ובכל מקרה טעם ועניין הם יחסיים ותלויים בהרבה גורמים, אז אנא התייחסו להמלצות הבאות כנקודות פתיחה אפשריות וממוקדות:

א. נוחם אוחנה הוא מנכ"ל מדרג (אתר ההמלצות על בעלי מקצועות).
השיחה של נוחם וליאור פרנקל "איך ליצור את הד.נ.א. של העסק שלך" על בניית עסק שמצליח גם לעשות טוב בעולם, גם לעשות טוב לעובדים וגם להצליח כלכלית עוררה בי המון השראה ואופטימיות.

ב. פאולה וליאון משוחחים עם איציק לוי בנושא סגנונות תקשורות.
לאורך השנים למדתי כמה וכמה גישות של סגנונות תקשורת ואני גם מנחה סדנאות בתחום הזה.
הנושא הזה הוא אחד החשובים בעיניי וההשפעה שלו על חיי אנשים יכולה להיות עצומה. 
היופי בפרק הזה הוא שהנושא מצליח לעבור בארבעים וחמש דקות, לתת הרבה מידע ולעורר חשק לעוד.

ג. לפרופסור טל בן שחר תמיד כיף, מעניין ומעשיר להקשיב.
בפרק הזה יהודית כץ משוחחת איתו על היבטים שונים של פסיכולוגיה חיובית, משמעות, אושר ובריאות.

ד. "סטייק מודפס בפיתה" מבית היוצר של "הצוללת" של גלובס.
פרק שהקשבתי לו השבוע ומייד שלחתי לבתי הבכורה שהיא גם טבעונית – פותח את הראש ומעורר השראה ותקווה.
מסוג הפרקים שכשמקשיבים להם מבינים אלו התפתחויות עצומות מתרחשות סביבנו וכמה הם הרבה יותר מאוסף הכותרות שברשתות החברתיות.

שתי המלצות לפודקאסטים שבהם ראיינו אותי ואולי תרצו להקשיב להם:

ה. רותם כהני ואני משוחחים על תקשורת מקרבת בארגונים במסגרת הפודקאסט של רותם "שפת החיים"

ו. שני פרקים עם עומר גלס ורום טנא במסגרת הפודקאסט "סטודנט חופשי" – האחד על "איך תקשורת מקרבת שינתה לי את החיים", והשני על "איך ליצור לעצמך את הקריירה המתאימה לך בארגון גדול".

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הזה בעל ערך עבורכם.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים על מה הפוסט הזה מעורר בכם או על המלצות "חמות" שלכם, יעניין אותי לקרוא (ייתכן שייקח לי זמן מסוים להגיב).
מוזמנים להעביר את המייל הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

14 מחשבות על שינוי ארגוני

14 מחשבות על שינוי ארגוני

1.
פורמט סטנדרטי של שינוי ארגוני:

מנהל נוכחי עוזב תפקיד, מנהל חדש נכנס לתפקיד.
ארגון קיים נסגר או משתנה, ארגון חדש מוקם.

**
2.
ברמת המאקרו, בפרספקטיבה רחבה, שינויים מהסוג הזה מתרחשים כל הזמן.
אין פה שום דבר מרגש או יוצא דופן.

ברמת המיקרו, בפרספקיבה אישית,
השינוי משמעותי עבור המנהלים שעוזבים, המנהלים שמקודמים, העובדים שמושפעים.

**
3.
הבחירה במנהל מסוים נובעת ממחשבה של מקבלת ההחלטה,
שבמצב הנוכחי, המנהל הזה הוא האפשרות המועדפת.

ייתכן שאם מקבלת ההחלטה היתה אחרת, או אם היו אפשרויות נוספות, הבחירה היתה שונה.

**
4.
הבחירה במנהל מסוים מושפעת במידה רבה מפעולותיו ומעשיו של אותו מנהל שנבחר.
היא פרי פעולותיו, הישגיו, מעשיו, השקעתו, מערכות היחסים שלו והתנהלותו בעבר.

בחירה מסוימת ברגע נתון יכולה להיות פרי של דרך רבת שנים אשר התפתחה בהדרגה ובהתמדה.

**
5.
המקום הנוכחי שאנו נמצאים בו וההישגים שהשגנו לאורך הדרך,
הם תמיד תוצר של אינספור פעולות ואנשים הארוגים ברשת חיינו.

הבחירה במנהל מסוים היא תמיד בחירה ברשת האינסופית שהוא חלק ממנה.

**
6.
מהמקום שאנו נמצאים בו ומנקודת המבט הנוכחית, איננו יכולים לצפות כיצד דברים יתפתחו.
החיים תמיד מורכבים יותר מיכולת התפיסה שלנו ברגע נתון.

שינוי מהווה שער כניסה לדרך חדשה של אירועים, חוויות והתנסויות.

**
7.
בנקודות זמן מסוימות חשוב לעצור.
לחגוג את ההישג, לשמוח ולהכיר תודה, להתרגש מהשינוי, להנות מהרגע.

**
8.
לצד החגיגה, השמחה, הכרת התודה וההתרגשות,
נוכחים גם דברים נוספים כגון הלחץ להצליח, החשש מהעתיד והעצב על משהו שאהבנו ואולי ישתנה עכשיו.

חיים מלאים. גם וגם.

**
9.
שינוי ארגוני-חיצוני מוביל להתארגנות חדשה בהיבטים שונים:
הרכבי הקבוצות, תהליכים ונהלים, מערך הכוחות הניהוליים ועוד.

תקופת המעבר שבה מתרחש השינוי מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות.

**
10.
התארגנות חיצונית משפיעה על התארגנות פנימית.
כשהעולם החיצוני משתנה, עולמות פנימיים משתנים ומתארגנים מחדש.

תקופת המעבר שבה מתרחשת התארגנות פנימית מחדש מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות פנימית.

**
11.
כמו כל שינוי אחר, גם השינוי הזה הוא זמני.
הוא יחזיק מעמד חודשיים, או שנתיים, או פרק זמן אחר.

מתישהו תצא הודעה ארגונית נוספת שתכריז על השינוי הבא.

**
12.
שינויים ארגוניים מתרחשים בכל יום, ולא רק ביום שבו נשלחת הודעה רשמית.

משפט קצר שמישהו בוחר לומר או להימנע מלומר,
פעולה זעירה שמישהי בוחרת לעשות או לעצור,
הם דוגמאות לשינוי יומיומי שלא מוכרז בהודעה ארגונית.

אנחנו בהתהוות מתמדת.
שינוי, צמיחה וקמילה נוכחים בכל יום מימי חיינו.

**
13.
מדד אפשרי להצלחה בחיים :

– כמה אנשים ישמחו בשבילנו אם נקבל את התפקיד?
– כמה אנשים יהיו עצובים אם נעזוב?
– כמה אנשים יתגעגעו אלינו כשלא נהיה פה?

**
14.
שינוי ארגוני שאנו מושפעים ממנו, גדול ככל שיהיה,
מהווה רק מרכיב אחד במארג חיינו.

– איך השינוי הזה משפיע על חיינו וחיי משפחתנו?
– איך היינו רוצים שהוא ישפיע?
– איך לא היינו רוצים שהוא ישפיע?
– מה אנו מתכוונים לעשות בנוגע לזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פשר החיים

פשר החיים

"ספק הוא בליבי, אם יוכל רופא להשיב על שאלה זו באופן כללי.
לפי שפשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה.
לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'
פשוט, אין לך דבר כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב,
אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.

הוא הדבר לעניין קיומו של האדם.
אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט.
כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים.
כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי.
מבחינה זו אין לו תמורה, אף אין חייו יכולים להישנות.
מכאן שתפקידו של כל אדם ואדם הוא אחד ויחיד, והוא הדין לשעת הכושר המסוימת לקיימו.

הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה,
אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים.
בסופו של דבר, אל ישאל אדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל.
הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם.
ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין וחשבון על חייו.
אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות."

~ ויקטור פראנקל, מתוך "האדם מחפש משמעות"

חיים מלאים. היום.

להיות בן תמותה

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.