תגית: מעשים

חמש תזכורות שמתאמצים לשכוח

חמש התזכורות / טיך נהאת האן

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי האמיתי היחיד. אין מנוס מהשלכות מעשי. מעשי הם הקרקע לרגלי.

**
The Five Remembrances / Thich Nhat Hanh

1. I am of the nature to grow old. There is no way to escape growing old.
2. I am of the nature to have ill health. There is no way to escape ill health.
3. I am of the nature to die. There is no way to escape death.
4. All that is dear to me and everyone I love are of the nature to change. There is no way to escape being separated from them.
5. My actions are my only true belongings. I cannot escape the consequences of my actions. My actions are the ground upon which I stand.

**
כעת, כשאני חווה וזוכר/ת את זה :

מה חי בי כרגע…?
מה חשוב לי עכשיו…?
לאן אני מפנה את תשומת לבי כרגע …?
עם מי ואיך אני בוחר/ת להיות היום…?
מה אני בוחר/ת לעשות כעת…?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ה סיון – סיפור = מציאות = חיים

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה
הוא רק סיפור.
הוא לא באמת מה שקורה.
הסיפור אינו "המציאות".

התחושות והרגשות שאנו חווים
כתוצאה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו
הם אמיתיים. לגמרי.
הם מה שקורה.
גם אם הקשר בין הסיפור לבין המציאות רופף או לא קיים
המילים והמעשים שלנו הם המציאות.

גם כשהסיפור שלנו מדומיין
הסבל, הכאב, הפחד והכעס שלנו אמיתיים ומורגשים.
כמו גם, האושר, השמחה והאהבה.
כולם קורים במציאות ומשפיעים עליה.

הסיפור שלנו יוצר מציאות ומשנה אותה.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
גם עכשיו.

מה שאנו מספרים לעצמנו
על עצמנו על אחרים
משפיע מיידית על חיינו,
על החיים של מי שסביבנו
ועל הסביבה.

הסיפור שלנו
על ילדינו,
על הזוגיות שלנו,
על המנהלת שלנו,
על העמיתים שלנו,
על הלקוחות שלנו,
על החברים שלנו,
על הפגישה האחרונה,
על האימייל ששלחו לנו,
על ההודעה שקיבלנו,
ועל מה שעשו או אמרו לנו
הוא רק סיפור.

זו רק פרשנות.
מאוד אישית,
מאוד סובייקטיבית.
100% שלנו,
הכול מדומיין.

ולמרות כל זאת –
הסיפור שלנו הוא המציאות שלנו.
הסיפור המדומיין שלנו, הוא בעצם,
הדבר הכי מציאותי שיש.

סיפור = מציאות = חיים

כמה שאלות חשובות:
– מה הסיפור שלך כרגע?
– אלו "תפקידים" אתה מעניק לעצמך ולאחרים בסיפור הזה?
– למה חשוב לך להמשיך להחזיק בסיפור הזה?
– איך הסיפור שלך שינה את חייך השבוע?
– איך הוא משנה את חייך ברגע זה?

**
השבוע פורסמו הפוסטים הבאים במסגרת הבלוג היומי:

אין סיכוי שתגיד את זה – גם אני לא הייתי אומר במקומך
האחיין של אסתר – מה גיליתי בזמן שהייתי עסוק?
שותפות בגובה עיניים – אני יכול להבין למה כעסת עלי הבוקר
חיה ותן לחיות – שיעור בוקר מהזבוב, היתוש, הנמלה והעכביש
שש שתיקות – איזו שתיקה אתם שותקים עכשיו?
מחלת זמן – מגיפה שכולנו סובלים ממנה

עד כה פורסמו (החל מראש השנה) בדיוק 291 פוסטים יומיים ברצף.
ניתן לקבל את הפוסט היומי ישירות למייל, טרי-טרי, לאחר הרשמה קצרה באתר.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יג' כסלו – שני פוזלים

שני פוזלים הולכים ברחוב ומתנגשים זה בזה.
"למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך???" שואל הראשון בכעס.
"למה אתה לא הולך לאן שאתה מסתכל ??!!" משיב השני.

*****
האם אתה ב"מסלול התנגשות" ?
אם המחשבות, המילים והמעשים שלך לא מסונכרנים, סביר להניח שכן.

האם תשומת הלב, המח והגוף שלך (כרגע, היום, השבוע) בהלימה לדברים החשובים בחייך?
אם לא, סביר להניח שתפגשי "קיר" בקרוב.
השאלה היא רק איזה קיר, באיזו עוצמה ומה תהיה מידת הנזק.
כשזה יקרה, זה יהיה (כנראה) פחות מצחיק מבבדיחה.

(** תודה לדודי היקר י. על הבדיחה שכל פעם מצחיקה אותנו מחדש).

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ד חשוון – כף היד

כף היד

"עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתב את 'מיין קמפף'
או את 'פו הדב' "

– ויסלבה שימבורסקה

*****
לחבר שלי א. יש רק ארבע אצבעות באחת מכפות ידיו.
זה לא באמת כל כך משנה.
עשרים ושבע עצמות, שלשים וחמשה שרירים,
או פחות.
איזה סיפור אתה כותב היום במו ידיך?

הלשון הינה איבר מורכב המכיל ששה עשר שרירים שונים.
איזו מציאות את יוצרת בשניה הזו עם ששה עשר השרירים הללו?

*****
אתמול השתתפתי כצופה בקורס לכמאה מנהלים יחסית מנוסים בארגון מסוים.
בשלב כלשהו התחילו לעלות שאלות והערות מהחדר.

אחד המנהלים אמר:
"אני מצפה שתסכמו (מארגני ומנחי הקורס) את כל הדברים החשובים שעולים פה כדי שהם לא ילכו לאיבוד"

מנהלת אחרת שאלה:
"מה אתם יכולים לעשות עבורנו בכדי שבאמת נצליח ליישם את הכלים שאנו לומדים כאן לאחר שנחזור למציאות האינטנסיבית היום-יומית שלנו?"

בעיני המנהל והמנהלת פספסו קטע חשוב.
העניין הוא לא המערכת, ההנהלה הראשית, מנחי הקורס או מארגניו.
העניין הוא הם עצמם.
אנחנו.
כל אחד מאיתנו.
כף יד – עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים.
לשון – ששה עשר שרירים.

אנחנו יוצרים מציאות כל יום. כל רגע.
במחשבות, במילים ובמעשים שלנו
"מיין קמפף" או "פו הדב".
לבחירתנו.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter