יג' כסלו – שני פוזלים

שני פוזלים הולכים ברחוב ומתנגשים זה בזה.
"למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך???" שואל הראשון בכעס.
"למה אתה לא הולך לאן שאתה מסתכל ??!!" משיב השני.

*****
האם אתה ב"מסלול התנגשות" ?
אם המחשבות, המילים והמעשים שלך לא מסונכרנים, סביר להניח שכן.

האם תשומת הלב, המח והגוף שלך (כרגע, היום, השבוע) בהלימה לדברים החשובים בחייך?
אם לא, סביר להניח שתפגשי "קיר" בקרוב.
השאלה היא רק איזה קיר, באיזו עוצמה ומה תהיה מידת הנזק.
כשזה יקרה, זה יהיה (כנראה) פחות מצחיק מבבדיחה.

(** תודה לדודי היקר י. על הבדיחה שכל פעם מצחיקה אותנו מחדש).

חיים מלאים. יום יום.

כ"ד חשוון – כף היד

כף היד

"עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתב את 'מיין קמפף'
או את 'פו הדב' "

– ויסלבה שימבורסקה

*****
לחבר שלי א. יש רק ארבע אצבעות באחת מכפות ידיו.
זה לא באמת כל כך משנה.
עשרים ושבע עצמות, שלשים וחמשה שרירים,
או פחות.
איזה סיפור אתה כותב היום במו ידיך?

הלשון הינה איבר מורכב המכיל ששה עשר שרירים שונים.
איזו מציאות את יוצרת בשניה הזו עם ששה עשר השרירים הללו?

*****
אתמול השתתפתי כצופה בקורס לכמאה מנהלים יחסית מנוסים בארגון מסוים.
בשלב כלשהו התחילו לעלות שאלות והערות מהחדר.

אחד המנהלים אמר:
"אני מצפה שתסכמו (מארגני ומנחי הקורס) את כל הדברים החשובים שעולים פה כדי שהם לא ילכו לאיבוד"

מנהלת אחרת שאלה:
"מה אתם יכולים לעשות עבורנו בכדי שבאמת נצליח ליישם את הכלים שאנו לומדים כאן לאחר שנחזור למציאות האינטנסיבית היום-יומית שלנו?"

בעיני המנהל והמנהלת פספסו קטע חשוב.
העניין הוא לא המערכת, ההנהלה הראשית, מנחי הקורס או מארגניו.
העניין הוא הם עצמם.
אנחנו.
כל אחד מאיתנו.
כף יד – עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים.
לשון – ששה עשר שרירים.

אנחנו יוצרים מציאות כל יום. כל רגע.
במחשבות, במילים ובמעשים שלנו
"מיין קמפף" או "פו הדב".
לבחירתנו.

חיים מלאים. יום יום.

ל' תשרי – לפחות 95%

אומרים שלפחות 95% מהמחשבות שאנו חושבים היום הן מחשבות "ממוחזרות" ושחוקות שחשבנו כבר.
רק 5% הן מחשבות טריות וחדשות שטרם חשבנו.

אומרים שבזמן קונפליקט לפחות 95% ממה שקורה בינינו קשור לעבר (היסטוריה, דפוסים, אמונות, תפישות).
רק 5% קשור למה שקורה כאן ועכשיו.

*****
איך היו נראים החיים אם לפחות 15% מהמחשבות שלנו היו טריות ורעננות?
אם בכל יום היינו פוגשים עוד כמה אנשים / רעיונות / דוגמאות / כלים / מחשבות / תובנות / חוויות חדשים ושונים?

איך היתה נראית מערכת היחסים אם היינו מצליחים לראות ברגע קונפליקט עוד 10% מהאדם שמולנו ופחות 10% מהתמונה הסטטית שיש לנו עליו?
איך היה נראה הקשר בינינו אם היינו מצליחים לראות זה את זה כאן ועכשיו (עם כל הכאב, הפחד, הפגיעות, הכעס, הייאוש, התסכול, הכמיהה)
ובלי כל סיפורי העבר (האמיתיים והמדומיינים) שאנו מספרים לעצמנו או שמישהו אחר מקפיד להאכיל אותנו בהם?

*****
תרגילים במודעות – בדקו עם עצמכם:
– האם המחשבה שאני חושב עכשיו טריה או פגת תוקף?
– אלו מחשבות / תובנות / חוויות / למידות חדשות פגשתי היום?
– האם אני רואה כרגע את האדם שמולי או תמונה סטטית שלו?
– מה עובר עליו כרגע? מה חי ונוכח עבורו בשניה הזו?
– מה עובר עלי כרגע? מה חי ונוכח עבורי בשניה הזו?

*****
אני חוגג עם עצמי ואתכם כתיבה רצופה של שלושים פוסטים יומיים וסגירה של חודש ראשון.
אני חוגג אתכם ועם עצמי את העובדה שחלק גדול מהמילים, הרעיונות, הדוגמאות והמחשבות שעלו כאן החודש הן בקטגוריית ה " 5% " שלי.
תודה על שאתם שם בקריאה, בתגובות ובהקשבה…

כח' תשרי – ג'ודו, מחשבות ומדוזות

אפשר לראות את זה בכל תחרות ג'ודו:
שני המתחרים נעים זה מול זה.
הם מושיטים ידיים קדימה ומנסים לאחוז בחולצת היריב.
ברגע שהצליחו, הם מקרבים אותו אליהם ומפעילים עליו "תרגילים" שונים בכדי לנצח.
מתחרה שנתפס בידי יריבו מנסה להתחמק במהירות בכדי להחזיר לעצמו את החופש.
הוא יודע שהוא בסכנה, נתון לשליטת היריב שיכול להכניעו בצורות שונות.

אחת המיומנויות הנרכשות החשובות היא להשתחרר מאחיזת היריב.
ישנם כמה תרגילים אפקטיביים בדרגות קושי שונות שנועדו לשרת את המטרה הזו.

בדומה ליריב בג'ודו, לפעמים המחשבות שלנו תופסות אותנו ומגבילות את החופש שלנו.
בשונה מג'ודו, פעמים רבות איננו מודעים לכך שמחשבותינו אוחזות בנו.
כשזה קורה (אחיזה ללא מודעות) אנו מזדהים עם מחשבותינו ומתקשים להפריד ביננו לבינן.
המצב הזה יכול להיות מסוכן ולהיחוות מפחיד, כואב, מייאש ומתסכל.

כשאנו מצליחים לייצר הפרדה בינינו לבין המחשבות שלנו משהו נפתח ומשתחרר.
כשאנו מצליחים להתנתק מהאחיזה של המחשבות שלנו, אנו מגבירים נוכחות ומקבלים בחזרה את החופש שלנו.

יש דרכים שונות להשתחרר מהאחיזה של המחשבות שלנו בנו.
(על כך אולי יותר בפוסטים אחרים).
העקרונות המרכזיים דומים:
1. מודעות שיש כאן מחשבה עכשיו.
2. שימת לב שאנו מזוהים עם המחשבה (שהיא "תפסה" אותנו)
3. הפרדת המחשבה מאיתנו (אנו הרבה יותר מרק המחשבה הזו).
4. בחירה בתגובה ו/או בפעולה

דוגמא נוספת:
כשמדוזה צורבת אותנו אנו מרגישים כאב.
כשזה קורה, איננו מחליטים להתגרש או לשנות מקום עבודה.
בדרך כלל גם איננו כועסים על ילדינו ואיננו מאשימים אחרים במצבנו.
במקום זאת אנו עוברים את תהליך ארבעת השלבים:
1. מודעות לכאב.
2. שימת לב שהוא מגיע ממדוזה שהתיישבה לנו על הירך.
3. הפרדת המדוזה מהירך שלנו.
4. פעולה להרגעת הצריבה.