תגית: מוות

הכול-כלול

בחופשת "הכול-כלול",
כלול הרבה יותר ממה שצריך.
הרבה יותר ממה שמספיק.
הרבה יותר אוכל, הרבה יותר שתיה,
הרבה יותר אלכוהול, הרבה יותר קינוחים.
כשהשפע הזה זמין עבורנו,
קשה מאוד לא להיענות לו.
גם כשלא באמת צריך.
גם כשזה יותר מדי.
גם כשזה מכביד עלינו או פוגע בנו.

בחנות הג'מבו שברודוס,
יש הרבה יותר ממה שבאמת צריך.
מאות אנשים שלא באמת צריכים אף מוצר,
יוצאים עם עגלות עמוסות ומפוצצות
במיני פריטים וחפצים שתופסים מקום.
לא רק במזוודות.
גם בבתים.
ובחיים.
קונים כי זה שם.
כי זה זמין.
כי זה מזמין.
כי (לכאורה) זה לא יקר.
כי אפשר.

**
לא הכול כלול

בחופשת "הכול-כלול" לא הכול כלול.
משחק הסנוקר, הכספת, המסאז'ים, ספורט המים, הבינגו והרכב לא כלולים.
וגם אם הם היו כלולים, אז דברים אחרים לא היו כלולים.
ליתר דיוק "הכול-כלול", הוא בעצם "הרבה-כלול".
הרבה מעבר למה שצריך בהיבטים מסוימים,
ולא מספיק בדברים אחרים.

**
כיף מפנק

יש משהו כיפי בשפע הזה.
גם כשזה יותר מדי.
למספר ימים, הכול זמין ונגיש.
אפשר פשוט לגשת ולקחת, בלי לחשב ובלי לחשבן.
בלי לבשל, בלי לפנות, בלי לשטוף כלים.
בלי לתכנן, בלי לתאם, בלי לחכות.
כשזה למספר ימים, זו יכולה להיות חוויה מפנקת, מהנה ומשחררת.
גם כשזה יותר מדי. 
גם כשזה לא הכי בריא. 
גם כשזה לא הכי איכותי.
גם כשזה לא הכי מדויק.

עדיף שזה יישאר כך, 
חוויה ייחודית ושונה במסגרת חופשה מוגבלת בזמן,
ולא סטנדרט של חיים.

**
לצאת לחופשה, להיכנס לחופשה

לצאת לחופשה זה לעזוב שגרה.
זה להסכים לשחרר אחריות.
זה להתנתק, לוותר על שליטה.
זה להאמין שהעבודה יכולה לקרות בלעדינו.
זה לסמוך על מי שמחליף אותנו.

להיכנס לחופשה זה לשנות מוד.
זה להיכנס לאווירה אחרת.
זה להישען אחורה, להרפות.
זה להיפתח, לזרום, להתמסר.
זה לחוות, ליהנות, להיות נוכח.

חופשה היא הוויה.

**
הנאה היא עניין של החלטה

בבוקר היום השני זה היה נראה לא משהו:
הספקנו להתאכזב מהאוכל.
השמיים מעוננים עם צפי לגשם.
המים בבריכה קרים.
צוות הבידור משמים.
"הקלפים" שהגרלנו נראים לא משהו.

כשאנחנו מחליטים ליהנות, 
אנו עוברים מעמדת צופים פאסיביים, הבוחנים את מה שקורה ונותנים לו ציון,
לעמדת שחקנים אקטיביים המשפיעים על ההתרחשות ופועלים לשנותה.
הכוונה אינה להנמיך סטנדרטים או להעמיד פנים שאנחנו נהנים כשאנחנו לא.
הכוונה היא להחליט לשחק הכי טוב שאנו יכולים עם הקלפים שקיבלנו ועם האפשרויות העומדות לרשותנו.
הבחירה במקרה הזה היא לשנות תכנית, להפסיק לרטון, לשכור רכב (למרות שהוא לא כלול..), לצאת מהמלון ולנסוע לטייל.
כשזה קורה, זה משפיע מיד על מצב הרוח ועל הדינמיקה הפנימית.
לפעמים זה גם עוזר לשמש לצאת, לצוות הבידור להתרומם ולאוכל להשתפר.

**
יש לנו אחריות להנאה

כשיוצאים לחופשה, אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לביטחוננו:
רוכשים ביטוח נסיעות, בוחרים מסלול טיסה מסוים,
מסתובבים במקומות שמתאימים לנו ומקיימים פעילויות שאינן מסוכנות מדי עבורנו.
בנושא האחריות לביטחון יש פחות סימני שאלה.
ברור שזה עלינו.

בדומה לאחריות לביטחון, יש לנו גם אחריות להנאה.
הנאה אינה משהו שנגזר עלינו כתוצאה מגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו.
יש לנו אחריות ליהנות.
גם כשמזג האוויר שונה ממה שקיווינו שהוא יהיה.
גם כשהאוכל פחות איכותי ממה שציפינו שיהיה.
גם כשיש תקלה כזו או אחרת במלון.
גם כשאנשי צוות פחות נחמדים אלינו ממה שהיינו רוצים שיהיו.
אנחנו לא שולטים בקלפים שאנו מקבלים, 
אנו שולטים בצורת המשחק שלנו עם הקלפים הנתונים.

כהורים, מורים ומנהלים, יש לנו אחריות להנאה ולהפקת המירב מהמצב.
הרבה מזה בידיים שלנו. 
זה חלק חשוב מתפקידנו כמובילי משפחות, כיתות, עובדים וארגונים.
אנחנו אחראים גם להצלחת החופשה (הפרויקט, המשימה) וגם לעיצוב השיח, התרבות, ההתנהלות.
אין לנו שליטה על מה שאנו "מגרילים" (מזג אויר, תלמידים, מחנכת לכיתה, תקלה בפרויקט, …) ויש לנו השפעה גדולה. 
מה שנגיד ואיך שנתנהל ישנה. 
כשאנו תופסים את עמדת הצופה הפאסיבי או המתלונן-הסדרתי אנו חוטאים לתפקידנו ובורחים מהאחריות שלנו.
החופשה, העבודה והחיים הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנו יוצרים.
בכל רגע ורגע, תוך כדי תנועה.

**
רגעים קסומים

שוטטות בעיר עתיקה ומלאת חיים.
שעות על מרפסת עם נוף מדהים ובריזה מטורפת.
ים.
גבינה בולגרית בוקר, צהריים וערב. 
בירה צהריים וערב.
להיות ביחד. 
להיות לבד. 
מפגש מפתיע עם חוף מדהים שלא ידענו על קיומו.
משחק קטאן משפחתי עד 01:00 בלילה גשום.
שמש המגיחה פתאום מבעד לעננים שחורים והופכת את העולם לבהיר.
שדרוג לא צפוי ל"ביזנס" בדרך חזרה.

מספר רגעים קסומים.
חלקם לא מתוכננים.
לא האטרקציות הכי מדוברות.
לא חייבים הכול-כלול.
לא חייבים חו"ל.
לא צריך המון. 
מספיק כמה.

**
תזכורת

אתמול התקיימה האזכרה העשירית לזכרם של איתי ואבירם פסטרנק,
שני אחים יקרים שהיו גם חברים קרובים, ובמקרה שלי גם בני-דודים.
אבירם ואיתי נהרגו לפני כעשור בהתרסקות מטוס קל בשדות בצרה.

אזכרה היא גם תזכורת.
תזכורת לארעיות החיים.
תזכורת למה שחשוב.

"תראו – תסתכלו על העולם דרך הלב ולא דרך העיניים".

"תצמחו – בכל פעם שאני מזהה פחד ונוגע בו, הנשמה שלי גדלה ויש בה את הכוח להפיץ את האור".

"תלחמו – לוחמי חופש מאמינים גדולים באהבה".

המילים הללו היו יכולות להיכתב בקלות ע"י פאולו קואלו.
הם נכתבו ע"י אבירם ואיתי בזמן שטיילו בעולם וחיו חיים מלאי חוויות, חברים ואהבה.
במקרה שלהם אלו לא מילים ריקות מתוכן, אלא שיקוף של דרך חיים.

**
נקודת התערבות

תוך כדי הערב לזכרם של אבירם ואיתי, 
נכנסה הודעה ממועמד שאמר לפני מספר ימים "כן" להצעת עבודה שלנו.

כשנכנסתי להודעה לאחר האירוע, 
קראתי שהוא מתנצל, מושך את החלטתו ובוחר להגיד "כן" להצעת עבודה אחרת.

פרופורציות.
יש משהו סמלי בכך שהודעה כזו מגיע במהלך ערב שכזה.

התבוננות בזרם המחשבות והתחושות המיידיות :

"הוא לא בסדר.
אם כבר נתת מילה, קח עליה אחריות ועמוד בה.
כעס…
ככה לא מתנהגים.
הלוואי שתצטער על הזגזוג הזה".

פה המקום לנקודת התערבות.
ללקיחת אחריות על המחשבות והרגשות שלנו.
זה לא בא לבד.
חשוב לעבוד על זה.
חשוב לעבוד עם זה.

תזכורות:
– אין דבר כזה "צריך" או "אמור".
– אני לא יודע מה עבר או עובר עליו.
– אין לי מושג איזו החלטה מדויקת יותר עבורו ועבורנו בטווח הארוך.
– פעולות הם מעבר ל"טובות" או "רעות", "נכונות" או "שגויות".
– אנשים הם מעבר ל"בסדר" ו"לא-בסדר".
– תפקידי אינו לשפוט או לחנך אותו.
– אני מעדיף להתעסק בענייני.
– חשוב לי להשקיע את האנרגיה במה שחשוב לי.
– אני רוצה לקחת אחריות על ההתנהלות שלי ולשחק הכי טוב שאני יכול עם הקלפים שברשותי.

רבי נחמן מברסלב אמר:
"אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

מהמקום הזה, עכשיו, אני יכול לקחת אויר,
לאחל לו מכל הלב (בלי מרירות או ציניות) שיצליח, 
לשחרר אותו,
ולחזור להתמקד בענייני ובמה שחשוב באמת.

מעניין את מי נזכה לפגוש בקרוב…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

היום דיברנו על ערך.
ועל קריירה מבוססת ערך.
ועל שאלה מרכזית אחת שמנחה קריירה מבוססת ערך:
"איך אני יכול/ה להגדיל את הערך שאני מביא לאנשים ולעולם?"

**
היום דיברנו על חיים.
ועל משפחה ועבודה שהם חלק כל-כך חשוב בחיים.
וכשדיברנו על החיים הזכרנו גם את המוות.
ואת התרגיל של סטיבן קובי שממליץ לדמיין את ההלוויה שלך.
ואת ארבעת האנשים שיספידו אותך.
ואת ארבעת ההספדים שלהם.
ואת מה שאתה רוצה שהם יגידו בהספדים הללו.
ועכשיו, אחרי שנגענו בזה,
איך אפשר "לגזור אחורה" ולחיות את חיינו כמו שאנו רוצים לחיות אותם.

**
ודיברנו גם על שותפות.
ועל אחריות.
ועל בחירה.
ועל ענווה.
ועל התמדה.
ועל המוכנות לא לדעת.
ועל המוכנות להתבחבש.

**
ולא דיברנו על דרגות.
ולא דיברנו על איך כותבים קורות חיים.
ולא דיברנו על שיווק ועל איך לקדם את עצמך.
ולא דיברנו על טכניקות מכירה לסגירת עסקה.
ולא דיברנו על משפטי מעלית בני חצי דקה.

**
תודה ליבני, שזרעה את הרעיון להרצאה לפני כשנה וחצי.
תודה לתפארת, שהזמינה, ארגנה, תיאמה ונתנה את הבמה.
תודה לכל מי שנכחה היום, והשקיעה יותר מרק את זמנה.
תודה לחברה כזו, שמאפשרת לאירוע כזה להתרחש בין כתליה.

חיים מלאים. היום.

כאב הגעגוע הוא אמיתי.
הגעגוע לשיחה, למגע, לחיוך, לריח הוא אמיתי.
הגעגוע לשותפות, לתמיכה, לביחד הוא אמיתי.

**
המחשבה שזה נגמר מוקדם מדי היא סיפור.
המחשבה על כל מה שהיא לא הספיקה היא סיפור.
המחשבה על איך יהיו חייהם בלעדיו היא סיפור.
המחשבה שזה היה אמור לקרות אחרת היא סיפור.
המחשבה על מה יכול היה או מה צריך היה להיות היא סיפור.

סיפור כואב אמנם, כואב מאוד, ועדיין סיפור.

**
המחשבה שהוא הספיק המון היא סיפור.
המחשבה שחייה היו מלאים באהבה ובחוויות היא סיפור.
המחשבה שהכול מלמעלה וכך היה צריך להיות היא סיפור.
המחשבה שצריך להודות על השנים שזכינו להן היא סיפור.

סיפור פחות כואב, ועדיין סיפור.

חיים מלאים. היום.

היום תיערך אזכרה לאיתי לוי ז"ל, חבר יקר ובן מחזור.
כשישבנו בחצר של ארמוזה, בסוכות לפני שנתיים,
שבועות ספורים לאחר פטירתו של איתי מאירוע לב,
החלטנו לעשות סבב איחולים לשנה החדשה.

הראשון התחיל ב"הכי חשוב בריאות, כל השאר בונוס."
"לא נכון," העיר מישהו, "איתי היה בריא מאוד. איש ברזל.
רק בריאות זה לא מספיק. 
חשוב גם אריכות ימים.
בריאות ואריכות ימים."

יש בזה משהו, הסכמנו.
בריאות ואריכות ימים. 

**
השבוע חגגה אמי יום הולדת 79. 
בחודשים האחרונים היא "מאותגרת רפואית" ומבלה חלק ניכר מזמנה בבדיקות, טיפולים וניתוחים. 
אחד הדברים שאיחלתי לה היה "איכות-חיים בחודשים ובשנים שנשארו".

תוך כדי שכתבתי חשבתי שאני מאחל את זה גם לעצמי.
ולכל האנשים היקרים לי בסביבתי.
בלי קשר לגילם ולמצבם הרפואי.

אנחנו, כולנו, לא באמת יודעים כמה שנות חיים נשארו לנו.
ייתכן שעשרות רבות.
יכול להיות שהרבה פחות.
אין לנו מושג.
החיים הם כאן ועכשיו.

קל למדוד את מספר השנים בחיים.
קשה יותר למדוד את איכות החיים בשנים.

איכות חיים היא הרבה מעבר לרמת ההכנסה, שעות העבודה, מספר הטיסות לחו"ל או גודל הדירה.
איכות-חיים היא הגדרה סובייקטיבית, אישית ומשתנה.

**
עפ"י אנטוני רובינס איכות חיינו היא כאיכות התקשורת שלנו.
התקשורת שלנו, עם עצמנו ועם אחרים, משפיעה על מערכות היחסים שלנו ועל איכות חיינו.
התקשורת שלנו מתחילה במחשבות שלנו ובסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
פעמים רבות הסיפורים הללו על מה שקורה, שונים מאוד ממה שבאמת קורה.
הסיפורים הללו משפיעים יותר מכל דבר אחר על איך נרגיש ומה נעשה.

זה היה אחד הדברים שסיפרתי לאבי, התחקירן של "פותחים יום",
בשיחה שערכנו לקראת השתתפותי בתכנית.

**
אתמול בבוקר כשהגעתי לאולפן הייתי יותר לחוץ מכפי שקיוויתי שאהיה.
בזמן ההמתנה, דופק מואץ, מספר רגעים לפני עלייה לשידור,
תפס את עיני עמוד מודפס ובו מספר המלצות לאורחי התכנית.

הנה כמה מהן:

1. חשבו מה אתם רוצים להגיד.
ארגנו את מה שיש לכם לומר כך שהחשוב ייאמר בהתחלה,
כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה הסוף,
ובדרך כלל הוא מגיע מוקדם משתכננתם.

4. דברו את העניין שלכם פשוט.
אם לא תכבירו מילים, הצופים יתחברו ויבינו.
אם תרבו בפרטים, תאבדו את הצופים, ואולי גם אותנו….

6. כשנגמר הזמן, הוא נגמר.
זה לא באחריותנו, זה מוכתב ואין לנו גמישות לשחק איתו.
אל תיכנסו אתנו למאבק על עוד כמה שניות,
זה ייראה רע ובסוף יסתיים לא נעים.

7. פעמים רבות הריאיון נגמר כשעוד לא אמרתם הכול.
זה קורה לכולם, אל תתעצבו.
טלוויזיה היא מהירה ותזזיתית, ולמרות שאנחנו מנסים לתת זמן ונשימה לכל אורח,
בסוף הקצב של המדיה גדול מהקצב הפנימי שלנו.

8. קחו את הסיטואציה בקלות.
עם כל הכבוד לנו, זאת רק תכנית בוקר, במדינה קטנה במזרח התיכון.
זה לא הרה גורל.

נחמד, נכון?
בתור אורח די לחוץ שלא מורגל בסיטואציה הזו,
ההנחיות הללו עוררו בי תחושה נעימה, מרגיעה וסייעו לי "להיכנס לעניינים".

**
אחרי המפגש עברתי שוב על ההמלצות.
הן נראות לי רלוונטיות לחיים, לא רק לתכניות בוקר בטלוויזיה.

נסו לקרוא אותן שוב בדרך קצת אחרת:
החליפו את המילים "ראיון" או "תכנית" במילה "חיים".

נכון, זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
אבל זה תמיד עניין של חיים.

**
בשש הדקות שהיו לי בחרתי לשתף את נועה וירדן, מנחות התכנית,
בחשיבות הסיפור הפנימי שאנו מספרים לעצמנו,
תוך כדי הדגמה של "ארבע דרכים להגיב למסר קשה".

כשמישהו אומר או עושה משהו שאיננו אוהבים, יש לנו לפחות 4 אפשרויות תגובה:
א. שיפוטיות החוצה.
ב. שיפוטיות פנימה.
ג. אמפטיה פנימה.
ד. אמפטיה החוצה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה משפיע עלינו, 
על התגובה שלנו ועל מה שקורה.
כשאנו משנים את הסיפור שלנו על מה שקורה, 
אנחנו משנים את הרגשות והתגובות שלנו.

יש יותר מתגובה אפשרית אחת למשהו שמישהו עושה ושאיננו אוהבים.
באפשרותנו לבחור בתגובה מסוימת או בתגובה אחרת.
באחריותנו לבחור בתגובה שאנו מעדיפים.

אתם יכולים לצפות בראיון הקצר (6 דקות)
שבו אני מדגים את ארבע הדרכים להגיב למסר קשה.

**
"ארבע דרכים להגיב למסר קשה"
יהיה אחד מהכלים שיוצגו ויודגמו בהרצאת התקשורת המקרבת
שאעביר ביום רביעי הקרוב 5/9 באושילנד כפר סבא.
יהיו שם כלים נוספים, לצד דוגמאות שונות והעמקה בהנחות היסוד העומדות בבסיס הגישה.
ההרצאה מסובסדת ע"י עיריית כפר סבא ותכנית עיר ללא אלימות.

פרטים והרשמה כאן.

**
את הפוסט "פותחים יום" העליתי דקות ספורות לפני שעזבתי את הבית לכיוון האולפן.

בין היתר כתבתי בו: 
"כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, 
זה מעורר בי סקרנות."

בשונה מסיפורים אחרים, הסיפור המסוים הזה מהווה עבורי תזכורת לענווה המעוררת בי סקרנות.

אין לנו מושג.
נדמה לנו שאנחנו יודעים ואנחנו לא.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזה דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

כשעתיים לאחר התכנית, כשנכנסתי לחשבון הפייסבוק שלי, חיכתה לי הודעה:

"היי רוני. 
מה שלומך? 
ומה שלום אמך?
במקרה הבוקר בזמן הליכה עם מטופל עברתי ליד הטלוויזיה וראיתי אותך מתארח בתכנית הבוקר.
צפיתי רק בחלק ממה שדיברת אבל זה היה נראה מעניין מאוד. 
רציתי לשאול אותך, האם יש אפשרות שתבוא להרצות לצוות שלנו בנושא?"

זו לא סתם הודעה…
זו הודעה שנשלחה על ידי הפיזיותרפיסטית ממרכז השיקום
שטיפלה באמי במשך שבועות ארוכים בחודשים האחרונים 
וסייעה לה לחזור לעמוד על רגליה.

כמובן שאמרתי כן.
זכות גדולה.
הזדמנות להכיר תודה.

אין לנו מושג.
אין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומי רואה אותנו.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזו דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע
מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים
לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.
ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
תזכורת:
אנחנו כאן לזמן מוגבל.
אנחנו חלק מהטבע, אורחים זמניים על הכדור הזה.
כולנו מחוברים, משפיעים זה על זה, מושפעים זה מזה.
אנחנו אף פעם לא לבד.

קצת יותר חמלה.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר הוקרה.

**
כשפגשתי לראשונה את הקטע הזה לפני כשנתיים,
העדפתי להביא אותו כפי שהוא מחשש שהתרגום יפגע במקור.

הבוקר, כשפגשתי בו שוב, הוא היה לא פחות חזק עבורי.
הפעם, בחרתי לתרגם אותו כמיטב יכולתי, לצד הציטוט המקורי המומלץ מאוד לקוראי אנגלית.

**
“Each of us lives in and through an immense movement of the hands of other people.
The hands of other people lift us from the womb.
The hands of other people grow the food we eat, weave the clothes we wear, and build the shelters we inhabit.
The hands of other people give pleasure to our bodies in moments of passion, and aid and comfort in times of affliction and distress.
It is in and through the hands of other people that the commonwealth of nature is appropriated and accommodated to the needs and pleasures of our separate, individual lives.
And, at the end, it is the hands of other people that lower us into the earth.”

~ James Stockinger

חיים מלאים. היום.

בערב יום העצמאות נפגשנו אצלך בפלאפל.
לפני שבועיים נפגשנו אצלך בפלאפל.
בשבוע שעבר נפגשנו אצלך בבית, בשבעה על בתך שנפטרה במפתיע.
אתמול נפגשנו שוב אצלך בפלאפל.
פיתה, כדורים, סלטים, שתייה.

כאילו כמו לפני שבועיים-שלושה, אבל אחרת…
לא ייאמן שהחיים ממשיכים.
איכשהו…

חיים מלאים. היום.

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.

סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.

סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ ציטוט מתוך "מי מת" מאת סטפן לוין

חיים מלאים. היום.

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

"אחרי שעברתם מבחן, אתם מרגישים די טוב לזמן מה ואז משהו חדש קורה, 
אתם מתעוורים, או שהשלשול שלכם חוזר או שמשהו כזה או אחר קורה. 
כולנו מגלים, אתם יודעים, מה נמצא מאחורי כל זה. 
ושוב אתם נלחמים, אם אתם טיפוסים שלוחמים, 
ואם אתם כאלה שנכנעים במהירות, אז אתם נכנעים במהירות, 
אבל הבעיה לא עומדת להיעלם, 
לכן אם אתם יכולים להפיק ממנה משהו שאפשר ללמוד ממנו, 
ואם אתם בחברת מישהו שאכפת לו, 
אולי תגיעו לשלב הקבלה.

זה טיפוסי לא רק לגסיסה. 
בעצם אין לזה שום קשר לגסיסה, 
אנחנו רק קוראים לזה 'שלבים של גסיסה', מכיוון שאין הגדרה טובה יותר. 
אם אתם מאבדים חבר או חברה, או אם אתם מאבדים מקום עבודה 
או אם מפנים אתכם מהבית שבו גרתם במשך חמישים שנה ואתם מוכרחים לעבור למוסד סיעודי,
ואפילו אם רק איבדתם את התוכי או את עדשות-המגע, 
אתם עשויים לעבור את אותם שלבים של גסיסה.

זו, אני חושבת, המשמעות של הסבל: כל הקשיים, כל המבחנים והזעזועים, כל הסיוטים והאבדות 
עדיין נתפסים כקללות בעיני רוב האנשים, כעונשים מאלוהים, כמשהו שלילי.
אילו רק ידעתם ששום דבר שקורה לכם אינו שלילי! ואני מתכוונת לשום דבר. 
כל המבחנים והזעזועים והאבדות הגדולות ביותר שתחוו אי-פעם שגורמים לכם לומר,
'אם הייתי יודעת איך זה יהיה, לא הייתי מצליחה לעבור את זה', הם מתנות שקיבלתם.

כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. 
צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. 
לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. 
אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, 
אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, 
אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או קללה, 
אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים."

~ מתוך "המוות חשוב לחיים" / ד"ר אליזבת קובלר-רוס

**
6 דברים שהתחדדו לי השבוע:

"עובדת זרה" יכולה להיות אישה בת גילי,
אלמנה המפרנסת את ילדיה שאותם לא ראתה מזמן,
שנולדה במדינה אחרת, למשפחה אחרת, בתנאים אחרים,
אשר תטפל במסירות במישהי יקרה לי, תשמור על כבודה,
תיתן מענה 24X7 לצרכים חשובים שלה, 
ותרוויח משכורת חודשית שאני יכול להרוויח בסדנה חד פעמית.

**
"בשורות טובות" הוא אחד האיחולים הנפוצים והמקובלים,
כשמחכים לתשובות או לתוצאות של בדיקות.
"בשורות טובות" נאמר באותם מקומות
שבהם "תרגישו טוב" או "החלמה מהירה" לפעמים אינם אופציה.

**
אחד העניינים המרכזיים במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מורכב
הוא לוגיסטיקה פשוטה שאי אפשר בלעדיה.
אם למשל, אתה מגלה יום לאחר בדיקה,
שה-CD שקיבלת אתמול ושאתה צריך לפגישה הקרובה אינו תקין טכנית,
ייתכן שתשקיע שעתיים וחצי בנסיעה נוספת לבית החולים, 
בהמתנה לצריבת CD חלופי ובנסיעה חזרה הביתה.
שעתיים וחצי שלא בנית עליהם ושבמהלכם לא תעשה משהו אחר.
דוגמא אחת מני רבות.

**
גם (אפילו) במצבים רפואיים מאתגרים במיוחד,
חלקים גדולים מהאנרגיה מושקעים באשמה והאשמה, 
ייסורי מצפון, בושה, "חשבונאות", ריצוי, "צריכיזם" ו-"עניינים-לא-סגורים",
ואינם מושקעים בריפוי או בנוכחות עם מה שקורה.

**
גם (אפילו) במצבים רפואיים מאתגרים במיוחד,
מחוות אנושיות קטנות עושות הבדל עצום:
חיוך.
מגע.
מבט.
התעניינות כנה.
אמפטיה.
אכפתיות.
כוס קפה.
"מה שלומך?"

**
מעבר להגדרות של טוב או רע, של שלילי או חיובי,
אנחנו מקבלים הזדמנות להתקרב,
לעזור ולהיעזר,
לזכור ולהיזכר,
להיות ביחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר