תגית: כאב

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.
…
…
בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר" אינו חייב להיות משפט ריק מתוכן,
תירוץ לבריחה מאחריות, אי-עשייה או אי-הכנה מספקת.

**
"יהיה בסדר" הוא תזכורת.
תזכורת לכך שאנו מסוגלים.
שכשנגיע לשם נצליח להתמודד.
שמה שזה לא יהיה, זה לא מעבר לכוחותינו.

**
"יהיה בסדר" לא מניח שלא נחווה קושי, כאב ואובדן,
או שדברים יפתחו בדיוק כפי שאנו מקווים שהם יתפתחו.

"יהיה בסדר" מניח שכשנהיה שם,
נוכל להיות עם זה.
ולעבוד עם זה.
ולעבור דרך זה.
מה שזה לא יהיה.

**
"יהיה בסדר" היא אמונה ענווה שאינה מקלה ראש במורכבות,
ועם זאת מכירה בכוחותינו ובתמיכה שאנו עטופים בה.
זוהי תזכורת שלא הכול בשליטתנו והרבה בהשפעתנו.
שאנו לא לבד.
שאנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.

חיים מלאים. היום.

שני כאבים

כאב הבדידות נובע מהמחשבה שאנחנו לבד. 
שאנשים לא רואים אותנו, לא מבינים אותנו, 
או שאולי רואים ומבינים אותנו אבל שלא אכפת להם מאתנו.

כאב חוסר-המשמעות נובע מהמחשבה שמה שאנחנו עושים לא משנה. 
שבין אם נעשה את זה ובין אם לא, 
זה לא ישנה דבר וממילא לאף אחד לא יהיה אכפת.

כשבדידות וחוסר-משמעות מגיעים ביחד, הם קטלניים.

בדידות וחוסר-משמעות הם לא משחק ילדים.

**
סיפורים

המחשבה שאנו לבד ושלאנשים לא אכפת מאתנו היא רק סיפור.
אנחנו יותר מחוברים ממה שנדמה לנו.
אנחנו אף פעם לא באמת לבד.

גם המחשבה שאין משמעות למה שאנו עושים היא רק סיפור.
השיעור הראשון ב"קורס לניסים" הוא שלשום דבר שאנו רואים אין משמעות.
השיעור השני באותו קורס, הוא שהמשמעות היחידה של כל דבר שאנו רואים היא המשמעות שאנו מעניקים לו.

בדידות וחוסר-משמעות אינם קיימים באמת בעולם.
הם תוצר של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

**
נוכחות היא התשובה לבדידות

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק למישהו היא הנוכחות שלנו. 
רק להיות עם מישהו.
להקשיב לו.
לראות אותו.
בלי לנסות לתקן אותו או לייעץ לו, 
בלי לפתור עבורו בעיות, 
בלי לקפוץ להציל אותו.

**
האמת השלישית של אן למוט

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר. 
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה. 
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי. 
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו. 
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם. 
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם. 
את צריכה לשחרר אותם. 
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת. 
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד. 
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה. 
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה". 
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה. 
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

תודה לאייל בר-איתן שבזכותו נחשפתי להרצאה הזו.

**
עזרה באישור בלבד

המילים של אן הזכירו לי את אחד השיעורים החשובים ביותר שקיבלתי בלימודי הרייקי.
רייקי הינה שיטת טיפול אנרגטית המחזקת את יכולת המטופל להתמודד עם מה שעובר עליו.
אנרגיית רייקי הינה אנרגיית ריפוי המועברת במגע או ללא מגע.
בעזרת הרייקי, ניתן לטפל גם באנשים שאינם בקרבתנו ושאין לנו תקשורת ישירה עמם.

על פי הרייקי, תנאי הכרחי לטיפול באדם כלשהו, הוא קבלת אישור ממנו.
גם כשאנו בטוחים שאנו יכולים לעזור או להציל, גם כשמדובר במחלות קשות ובענייני חיים ומוות,
אין לבצע טיפול רייקי באדם ללא הסכמתו המלאה.

כשאנו מציעים עזרה או טיפול והאדם מסרב לקבל אותם (מכל סיבה שהיא),
אנו מכבדים את בחירתו ונמנעים מלטפל בו.

זהו שיעור בכבוד ובענווה.
אנחנו לא אלוהים וגם לא הסגנית שלו.
אין לנו מושג מה באמת עובר על האדם ואיך המצב הנוכחי משרת אותו.

**
משמעות היא התשובה לחוסר-משמעות

אנחנו רוצים לדעת שמה שאנחנו עושים משנה.
משנה למישהו.
משנה למשהו.
חשוב לנו להביא ערך.
אנחנו רעבים למשמעות.

**
לעשות משהו משמעותי ביחד

בהרצאת פיתוח קריירה שהעברתי השבוע,
העליתי את הרעיון שארגונים בעולם החדש יכולים להיות פלטפורמות.
פלטפורמות ליצירת ערך המשרת עולם ואדם ולא מנועים למקסום רווח המשרת את בעלי המניות.
מהות הארגונים וההצדקה לקיומם היא שירות.
שירות ומתן ערך לעובדים, ללקוחות, לספקים, לעולם, וכן…וגם לבעלי המניות.

משפחות וארגונים יכולות להיות פלטפורמות לעשייה של משהו משמעותי ביחד.
כשאנחנו עושים משהו משמעותי ביחד אנו נוגעים במתנות הנוכחות והמשמעות בעת ובעונה אחת.

**
נדיבות

יכול להיות שמתנה גדולה נוספת, 
אולי אפילו לא פחות גדולה ממתנת הנוכחות שבובר העלה, 
היא לאפשר למישהו להיות משמעותי עבורנו. 
להעניק לו את הזכות לסייע לנו, 
לתרום בדרך כלשהי לחיינו. 
לפעמים הנטייה שלנו היא לנסות להסתדר לבד.
אנחנו חוששים להכביד על אנשים אחרים ונמנעים מלהיעזר בהם.
על פי גישת התקשורת המקרבת, לבקש משהו ממישהו זה להיות נדיב איתו.
זה לאפשר לו להיות משמעותי עבורנו ולעשות משהו שיתרום לחיינו.

**
קורות חיים

לחלק מהאנשים הסובבים אותי,
(את חלקם אני מכיר באופן אישי, ועל אחרים אני קורא או שומע), 
יש קורות חיים מרשימים מאוד.
יש כאלו שהמציאו מוצר או רעיון ששינה ומשנה את העולם.
יש כאלו שהקימו חברות וארגונים בעלי השפעה עצומה חוצת גבולות ויבשות.
יש כאלו בעלי תפקידים מנהיגותיים ואסטרטגיים הנדרשים להחלטות משמעותיות והרות גורל.
יש כאלו המנהלים אלפי אנשים וחולשים על תקציבי ענק.
יש כאלו שהובילו תהליכים או מהפיכות ששינו ומשנים את פני החברה והמדינה.
ויש עוד ועוד ועוד…

השבוע, לאחר ערב יחידה מרגש במיוחד, עלתה בי מחשבה,
שאני לא יכול לכתוב בקורות חיי
על המצאה מיוחדת שהמצאתי,
על תפקידי ניהול בכיר שמילאתי,
על ארגונים פורצי דרך שהקמתי, 
על תהליכים משני חברה שהובלתי.

יכול להיות שקורות החיים שלי, 
וחשוב מכך – החיים שלי,
הם לא יותר מאוסף של רגעים, של נגיעות, של מפגשים…
עם אנשים שונים, בתפקידים שונים, במקומות שונים, בשלבי חיים שונים.
אוסף רגעים שלא ניתן לסכום למשהו אחד גדול ומשמעותי,
אוסף רגעים שבלתי אפשרי לכמת או להציג בפורמט כזה או אחר.
אוסף של רגעים אנושיים בעלי השפעה ומשמעות כלשהי, אינסופית ומוגבלת בעת ובעונה אחת,
שאת רובם איני זוכר ולחלקם הגדול אף איני מודע.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כאב הגעגוע הוא אמיתי.
הגעגוע לשיחה, למגע, לחיוך, לריח הוא אמיתי.
הגעגוע לשותפות, לתמיכה, לביחד הוא אמיתי.

**
המחשבה שזה נגמר מוקדם מדי היא סיפור.
המחשבה על כל מה שהיא לא הספיקה היא סיפור.
המחשבה על איך יהיו חייהם בלעדיו היא סיפור.
המחשבה שזה היה אמור לקרות אחרת היא סיפור.
המחשבה על מה יכול היה או מה צריך היה להיות היא סיפור.

סיפור כואב אמנם, כואב מאוד, ועדיין סיפור.

**
המחשבה שהוא הספיק המון היא סיפור.
המחשבה שחייה היו מלאים באהבה ובחוויות היא סיפור.
המחשבה שהכול מלמעלה וכך היה צריך להיות היא סיפור.
המחשבה שצריך להודות על השנים שזכינו להן היא סיפור.

סיפור פחות כואב, ועדיין סיפור.

חיים מלאים. היום.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מתנערים מאחריותנו לגבי הדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו לא מכירים בבחירה שלנו, מאמינים שאין לנו ברירה ומספרים לעצמנו שעלינו לעשות משהו כי כך מקובל או כי צריך.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מאשימים את האחר בכאב שאנו חווים ומאמינים שמגיע לו לסבול או להיענש בשל כך.

חיים מלאים. היום.

שני דברים מבדילים בין פעולות לא אלימות לפעולות אלימות:
ראשית, אתה לא רואה בצד האחר אויב.
שנית, כוונתך אינה לגרום לצד האחר לסבול.

**
אלימות צומחת כשאנו מאמינים שהסבל שלנו נובע מאנשים אחרים ושלאותם אנשים מגיע להיענש.

לא צריך ללכת רחוק…
אנשים לדוגמא:
בני / בנות הזוג, הילדים, ההורים, האחים שלנו.
העובד, המנהלת, הספק, הלקוח, הקולגה שלנו.
הגננת, המורה של הילדים שלנו.
הנהג ברכב שלידנו, הקופאית, נציג השירות, הרופא, האחות, המוכרת, המלצר, …

**
כשאני "משתמש" בתקשורת מקרבת לא-אלימה אני אף-פעם אף-פעם אף-פעם לא מקשיב למה שאנשים חושבים עלי.
אם לא תקשיבו למה שאנשים חושבים עליכם, תחיו יותר.
תיהנו יותר מהחיים.
במקום זאת הקשיבו לאמת.
האמת היא שכשאנשים אומרים לכם מה לא בסדר אתכם, יש להם צורך חשוב שלא מקבל מענה.
הקשיבו לכך שהם במצוקה.
הקשיבו לצורך שלהם שלא מקבל מענה.
אל תקשיבו לאנליזה שלהם עליכם.

~ כל הטקסטים הינם תרגום חופשי או בהשראת ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת.

חיים מלאים. היום.

הקמפיין שמקבל הכי הרבה לייקים וזוכה להכי הרבה שיתופים,
הוא לא בהכרח הקמפיין הכי חשוב, עמוק או יצירתי.

האירוע שזוכה להכי הרבה כותרות וסיקורים,
הוא לא בהכרח חשוב יותר מאירוע אחר שזוכה להרבה פחות, אם בכלל.

מעטים האנשים שיקחו את הזמן כדי להכיר ולהבין משהו לעומקו,
לפני שיבחרו אם הם בעדו או נגדו.

כשמחפשים את העובדות לא תמיד קל או אפשרי למצוא אותן.
כשמוצאים אותן (או חלק מהן) לא תמיד מצטיירת תמונה ברורה ופשוטה.

קל יותר לתמוך במשהו שמתרחש ביום מסוים, במרכז תל-אביב באמצע יולי,
מאשר במשהו שמתרחש כל השנה, במקומות מרוחקים יותר, פיזית או תודעתית.

**
ככה זה.
זה נכון לכולנו.
זה לא "טוב" או "רע".
אין פה עניין של צדק והוגנות.
זה לא רלוונטי איך דברים "אמורים" להיות לפי דעתנו ואיך הם בפועל.

**
אנשים שמבינים את זה, עובדים עם זה.
אנשים שיודעים מה לעשות עם זה, משתמשים בזה.
ומי שלא, לא.

ככה זה.

חיים מלאים. היום.