חיים עכשיו

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התחלנו…

התחלנו…

מהימים הראשונים בבית אפשר לקבל הצצה לעתיד.
הפעם זה מרגיש אחרת.
שונה מדברים שחווינו בעבר.
הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי.
בהרבה רמות ומימדים.
גם מה שקורה בבית וגם מה שקורה מחוץ לבית.
מעבר חד משגרה מוכרת למצב חדש.

וכנראה שזה הקדימון.
למצב מתמשך שילך ויתעצם.
בעוד רגע זה מתגבר.
גם בבית וגם מחוץ לבית.
אנחנו כאן.
עכשיו.

**
איך עוברים תקופה אינטנסיבית של כמה חודשים?
עוברים רק את היום הנוכחי.
אין דבר כזה חודשיים או שנתיים.
יש רק את היום.

**
איך עוברים את היום הזה?
בודקים מה חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שחשוב.

ואם אי אפשר לתת מענה לכל מה שחשוב, אז בודקים מה הכי חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שהכי חשוב.

ככה.
רק היום.

**
ולא מנסים להיות מושלמים.
ולא מנסים לתת מענה להכול.
ולא מתמקדים במה שהיה חשוב אתמול, כי זה כבר לא רלוונטי.
ולא מתמקדים במה שיהיה מחר, כי אין לנו מושג. ואין לנו אנרגיה מיותרת.

**
ובסוף כל יום עוצרים.

נושמים…

חוגגים את המקומות והמצבים שהצלחנו בהם.
מכירים תודה לאנשים שתמכו בנו ועזרו לנו.
חומלים וכואבים את המקומות והמצבים שקשים לנו.

נושמים…

וסוגרים את היום.

חיים מלאים. היום.

"זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים"

בסדנת מבוא לתקשורת מקרבת שהעברתי השבוע בארגון עסקי כלשהו,
העיר אחד המשתתפים:

"זה לא עובד ככה.
בתיאוריה זה אולי נשמע יפה, אבל זה לא עובד ככה בחיים.
אנחנו לא יכולים להסתובב בעולם ולהיות עסוקים בצרכים וברגשות שלנו ושל אחרים.
אפשר אולי לקחת את זה במקרים מסוימים למשפחה, אבל בטח שזה לא משהו שאפשר ליישם בעבודה.
זה פשוט לא עובד ככה."

בעבר, כשהייתי שומע מישהו מתבטא בצורה כזו, משהו בי היה "מתגייס" לנסות לשכנע אותו.
להשפיע על תפיסת עולמו.
להראות לו שהוא טועה (ושאני צודק…).

השבוע, כששמעתי את המילים הללו ממנו, עלה בי בעיקר עצב.
עצב הנובע מהמחשבה של איך זה לחיות ככה בעולם.
עם האמונה שאין מקום או זמן לעסוק בצרכים,
שאולי מסוכן לעשות את זה, שלאנשים לא אכפת.
שחשוב להתמקד בלהילחם, בלנצח ובלשרוד,
ולא להשלות את עצמנו בחלומות על עולמות אוטופיים מדומיינים.

אני לא חושב שהוא טועה.
אני חושב שהוא כנראה צודק.
במקרה שלו… לגביו…

**
"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

את המשפט הזה פגשתי השבוע בספר "שיחות עם אלוהים".

ואוו.

שמעתי את הרעיון הזה פעמים רבות בעבר,
אבל משהו בניסוח המסוים הזה חזק מאוד עבורי.

המחשבות, המילים והפעולות שלנו, יוצרות את העולם שלנו.
העולם שלנו הוא תוצר של המחשבות, המילים והפעולות שלנו.
המשפחה שלנו, העבודה שלנו, מערכות היחסים שלנו, הבריאות שלנו, כמות הכסף שלנו,
הן כולן תוצר של המחשבות, המילים והמעשים שלנו.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

אין תשובה נכונה או שגויה לשאלה האם לאנשים אכפת או לא אכפת מאתנו.
אין תשובה אחת לשאלה האם טבע האדם טוב או רע מיסודו.
אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם עדיף לתת אמון או שזה מסוכן מדי.

התשובות לכל השאלות הללו אינן משהו שנמצא שם ושצריך לגלות אותו.
התשובות לכל השאלות הללו נוצרות כל הזמן מתוך המחשבות, המילים והמעשים שלנו.
כל יום. 
כל היום.
**
שיתוף בחגיגה:

לפני כשנה יצרתי את סדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
במהלך שנה שלמה, אחת לשבוע נשלח לנרשמים כלי מעשי בתחום התקשורת והיחסים.
את הכלים אספתי ממורים וממקורות שונים לאורך השנים או שפיתחתי בעצמי.
עד כה נרשמו ל- "52 הכלים" כ- 1200 מתרגלות ומתרגלים.

ביום ד', קרוב לחצות, סיימתי לכתוב את הכלי האחרון בסדרה.
ביום ה', 10:30 בבוקר, הוא נשלח לראשונה לשמונת האנשים שהיו הראשונים להירשם לסדרה.
הבוקר יישלח הכלי לכ-200 מתרגלות ומתרגלים נוספים, שנרשמו לסדרה לפני 51 שבועות בדיוק.

יש בי הכרת תודה עצומה למורים ולגישות השונות,
שמהם שאבתי את הכלים הללו, ושהשפעתם על חיי גדולה ומשמעותית.

אני חוגג את הבחירה שלי ליצור את הסדרה הזו ולשחרר אותה "לעולם".
אני חוגג את הכוונה שממנה נוצרה הסדרה וכל אחד מהכלים, ואת היצירה העקבית לאורך השנה.
אני חוגג את האפשרות שחייהם של אנשים, משפחות וארגונים מושפעים מהכלים הללו.

**
הנה דוגמא לאחד הכלים בסדרת "52 הכלים":

כלי 11# – להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין

א. כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. דיבור.
2. הכנה לדיבור.

בכל רגע נתון אנו מבטאים את עצמנו או מתכוננים לכך. 

כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
אנו ממוקדים בנו, במה שעובר עלינו ובדרך שבה אנו תופסים את העולם.
מטרת הקשבתנו היא לסייע לנו לשכנע, לחנך, להשפיע, לנצח.
ההקשבה היא אמצעי, לעתים מניפולטיבי, שמטרתו לדחוף את האג'נדה שלנו.

ב. כשאנו מקשיבים כדי להבין,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. הקשבה.
2. בדיקת הבנה.

בכל רגע נתון אנו מקשיבים או בודקים שהבנו נכון. 

כשאנו מקשיבים כדי להבין,
אנו ממוקדים באחר, בעולם שלו ובמה שעובר עליו.
מטרת הקשבתנו היא להבין את האחר, את מה שחשוב לו ואת הדרך שבה הוא תופס את העולם.
ההקשבה היא אמצעי להבנה מעמיקה יותר של המצב, הבנה שתהווה את הבסיס לפתרונות שיגיעו בהמשך.

ג. ברגע נתון, אפשר להקשיב כדי להשיב או להקשיב כדי להבין.
או זה, או זה.

**
אהבתם?
מעניין אתכם לקבל כלים נוספים?

אתם מוזמנים להצטרף לסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים" מהקישור הבא,
ולקבל מיידית את הכלי הראשון ישירות למייל שלכם.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עצירה לחגיגה

הרעיון לקבוצת "7 ההרגלים" נוצר לפני כחודש וחצי.

בשבועות האחרונים חלק לא קטן מהאנרגיה שלי הוקדש לבניית התוכנית ולגיבוש הקבוצה.
השלב זה מסתיים כעת, והתוכנית תחל מייד לאחר החגים.

עצירה למספר חגיגות ולהכרות תודה:

א. אני עוצר את ההרשמה במועד שהגדרתי, עומד במילה שלי. לעצמי ולאחרים.

**
ב. תהליך גיבוש הקבוצה דרש ממני "להימתח": לחשוב יצירתי, להשקיע יותר ממה שחשבתי שאשקיע, להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.

דברים שלא באים בקלות מסייעים לנו לגדול ולצמוח.
בשבועות האחרונים צמחתי.

**
ג. מספר מועמדים שבחרו להצטרף לתוכנית עשו זאת מתוך הכרות אישית איתי וניסיון עבר בתהליכים איתי.

אנשים שבוחרים לעבוד אתך שוב, ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה זה משוב חזק ומשמעותי.

**
ד. מספר מועמדים הגיעו בזכות אנשים שמכירים אותי ושהמליצו על עבודה איתי.

יש בי הכרת תודה לכל אותם ממליצים (לחלקם אני מודע ולאחרים לא…) על המתנה הזו.
המלצה אישית מהלב היא בעלת ערך עצום, אינה מובנת מאליה ולא משהו שניתן לקנות.

**
ה. עם היציאה לדרך, קיוויתי שתתגבש קבוצה יוצאת דופן, שתהווה את אחד מיתרונותיה המרכזיים של התוכנית.

לתחושתי אנחנו שם.
יש בי התרגשות מהמחשבה על העבודה עם כל אחד ואחת מהמשתתפים ועל התהליך המשותף הצפוי בחודשים הקרובים.
בין היתר, מהלמידה וההתפתחות שאני אזכה לה. מכל אחד ואחת מהם. ומהתהליך.

**
ו. כמחצית מהמועמדים ששוחחתי אתם בשבועות האחרונים לא ייקחו חלק בתוכנית.

הסיבה: מסקנה שהגענו אליה שהתוכנית אינה מתאימה למה שהם מחפשים.
אני חוגג תהליך שבו הצלחתי להחזיק את עקרון "ההתאמה ההדדית" במספר מצבים,
הכוללים הקשבה לצרכי מועמדים (בשונה מניסיון לשכנע), ויתור על הכנסה (במקומות שבהם אין התאמה) ומוכנות להגיד "לא" (שלא פשוט לומר, ולא נעים לשמוע).

**
ז. אומרים שהדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אותו.

המחויבות שלי לתוכנית "7 ההרגלים", נובעת בין היתר מרצון להטמיע את ההרגלים הללו עוד ועוד בחיי.
אני כבר יכול לחוש בהשפעה העצומה של זה עלי.

**
ח. הדרך שבה אנשים מילאו את שאלון הכוונות והפתיחות שבה הם שיתפו אותי בכך, 
מאפשרת לי הצצה לחייהם, לדברים החשובים להם ולאתגרים שהם מתמודדים עמם.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעבוד עם האנשים הללו, באזורים הללו.
השיחות השונות מילאו אותי, העמיקו את הכרת התודה שלי ולימדו אותי ענווה.
אני מחזיק כוונה שהתוכנית תתרום משמעותית לחייהם של המשתתפים במסעות השונים שהם עוברים.

**
ט. מילים רבות נאמרו ונכתבו, והתוכנית עדיין לא החלה.

יש עוד המון עבודה וחובת ההוכחה עדיין כאן. "עלי".
כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות.
השיתוף הזה הוא עצירה לחגיגה של דרך.
של הדרך עד כה.
יש בי שמחה על היכולת הזו שהתפתחה בי עם השנים:
על אפשרות להנות גם מהדרך, עוד לפני שהמטרה הושגה או הושלמה.
מבלי להתמקד אך ורק בדברים שעוד לא קרו.
מבלי ליפול לשאננות או לזחיחות.
מבלי לחשוש מעין הרע.

**

לקינוח, שני ציטוטים שאהבתי מתוך מתוך הספר "אין זמן טוב מההווה" מאת ג'ק קורנפילד 

"מסירות ומחויבות הן תכונות נפלאות שמתאזנות באופן הטוב ביותר עם אהבה ותבונה.
אתם יכולים להציב מטרות, לגייס את כל כוחותיכם, לעבוד במרץ ולעשות כמיטב יכולתכם,
אך התוצאות לעולם אינן ודאיות.
ההישגים המזהירים ביותר אף הם בני חלוף, פסגת האמנות היא הצהרה יפהפייה, והחיים ממשיכים הלאה.
החופש מצריך מסירות ומחויבות, אך בלי להיאחז בתוצאה."

**

"אלילת הקולנוע הצרפתייה ז'אן מורו אמרה פעם בראיון, 'אני אמות צעירה מאוד.'
'כמה צעירה?' שאלו אותה.
'אני לא יודעת… 
אולי בגיל שבעים, אולי שמונים, אולי תשעים.
אבל אני אהיה צעירה מאוד.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ערב ראש השנה תש"פ – סגירה, התכווננות ופתיחה

לפני שבע שנים בדיוק, בערב ראש השנה תשע"ג,
כשלרשימת התפוצה הזו היו שבעים ואחד קוראים בלבד (!!!),
שלחתי מסר שכותרתו "סגירה, התכווננות ופתיחה מחדש".
היתה בו הזמנה לתהליך בן ארבעה שלבים
המומלץ לסגירת השנה שמסתיימת ולפתיחת השנה החדשה.

עם השנים, כשחזרתי לקרוא את המסר הזה,
הוא הרגיש לי עדיין מאוד מדויק, אך היה חסר בו משהו.
החלטתי להוסיף לתהליך שלב חמישי,
שבשנים האחרונות אני מכיר בחשיבותו יותר ויותר.

אז… הנה לפניכם ועבורכם התהליך בן חמשת השלבים.
תהליך של התבוננות והתכווננות. 
סגירה ופתיחה.
חיבור לחגיגה והכרת תודה. 
לאבל ולכאב.

**
שלב 1) לעצור

להאט. 
לצאת ממצב אוטומט. 
לקחת את הזמן. לנשום. 
להקשיב פנימה בסקרנות …

**
שלב 2) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא:

גם אם יש הרבה (וסביר להניח שיש), 
האם יש צורך אחד (או שניים) שמהדהד יותר מכולם כרגע? 
שפתאום בולט ומושך את תשומת לבכם?
הרשו לעצמכם לשהות קצת עם השאלה ואל מול הרשימה.
לעתים קרובות מתחת לתשובה הראשונית והמיידית מופיעה תשובה שונה. 
לפעמים אפילו מפתיעה.
קחו את הזמן ועברו על הרשימה בתשומת לב סקרנית.
וכשצורך מסוים עולה ומתחדד, 
אפשר להודות על מה שהיה ומה שכבר נוכח פה בחיינו כרגע.
לצורך התרגיל ניתן להיעזר במאגר הצרכים הבא.

עבורי, הצורך המרכזי שעולה כרגע הוא "משמעות".
אני חווה משמעות רבה בעבודתי, במפגשיי עם אנשים ובמערכות היחסים שלי.
חלק ניכר מזמני מוקדש לדברים שאני חושב (וחש) שהם משמעותיים: משמעותיים עבורי ומשמעותיים עבור אחרים.
הבלוג הזה הוא אחד מהם. 
דברים שאני כותב ושולח מגיעים לאנשים ולמקומות שונים, נוגעים ומשפיעים.
בראש השנה תשס"ז (ספטמבר 2006), במסגרת חזון אישי שניסחתי כתבתי לעצמי את המשפטים הבאים:
"אני מוסיף ערך משמעותי לחיי אנשים, משפחות וקבוצות, נוגע בליבותיהם ועוזר להם להבין ולתקשר עם עצמם ועם הסובבים אותם.
אני גורם משמעותי בהתפתחות האישית שלהם, בהבנת הפוטנציאל הטמון בהם ובמימושו."

חלק מהדברים המשמעותיים ביותר שאני חווה, הינם דיסקרטיים ולא אכתוב או אספר עליהם בפומבי.
אני מרגיש זכות גדולה והכרת תודה עצומה לצעוד במסע כזה, לפגוש את האנשים שאני פוגש ולהיות נוכח בחייהם.
**
שלב 3) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא פחות ממה שהיינו רוצים:

זהו השלב הנוסף, החדש והחשוב,
שלא היה שם לפני שבע שנים.
חלק מסגירה, ממעבר ומתנועה קדימה,
זה לתת מקום לאבל, לכאב, לעצב, לפספוס ולהחמצה.
רבים נרתעים ממנו מכיוון שלעתים הוא פחות נעים.
מספרים על מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת,
שהוא היה פותח כל יום בחיבור ל"חגיגה" ול"אבל" שלו.
ג'ואנה מייסי שלחומריה נחשפתי בשנים האחרונות,
קוראת לזה "להכיר תודה ולכבד את הכאב שלנו".
זה בדיוק הקטע של "חיים מלאים".

כשאני מתבונן במאגר הצרכים הבא תוך כדי בדיקה סקרנית,
הצורך שעולה כרגע הוא "אומץ".
(הוא לא מופיע ברשימת הצרכים ולרגע התלבטתי אם לכתוב אותו, 
שכן יש משהו קצת מביך עבורי לציין אותו ב"קול רם").
באירועים ובמצבים שונים השנה (יותר משהייתי רוצה…),
מצאתי עצמי מונע במידה מסוימת (יותר משהייתי רוצה), מתוך פחד.
עוצר את עצמי מלומר או מלעשות דברים שרציתי מחשש לתגובה או לאיך זה ייתפש.
במקומות הללו, הושקעה לא מעט אנרגיה בדיאלוגים פנימיים ובהתבחבשות עם עצמי.
אני די בטוח שבאותם מצבים שבהם דברים לא נאמרו ופעולות לא נעשו מתוך חשש,
היה לכך מחיר והיתה לכך השפעה.

**
שלב 4) להסתכל קדימה לשנה הבאה ולהתכוונן לצורך חשוב שאנו רוצים שיתמלא:

כולם רוצים בריאות ואושר ואין ספק שאלו צרכים חשובים מאוד.
אבל, כשאנחנו מאטים ומקשיבים פנימה באמת – איזה צורך מהדהד כרגע?
(שוב, מומלץ להיעזר במאגר הצרכים)
נסו להקשיב למה שעולה בלי שיפוטיות או חשש…
הצורך שעולה אינו יותר או פחות חשוב מצורך אחר 
ואולי בעוד שעה או יומיים הוא ישתנה…
ההתכווננות אליו אינה במקום או על חשבון צורך אחר..
פשוט להקשיב בסקרנות ולראות מה יש שם כרגע עבורנו…
וכשעולה משהו, תהיו איתו…

מה שמהדהד לי ממש כרגע זה "שמחה".
הצורך שאני מאחל לעצמי יותר ממנו בשנה הקרובה הוא שמחה.
שמחה עמוקה ופנימית, לאו דווקא כזו שניתן להבחין בה מבחוץ.
שמחה שאינה תלויה בכך ש"כל הכוכבים יסתדרו",
או ששורה של אירועים חיצוניים יתרחשו באופן מסוים.
שמחה הוויתית ונוכחת, אולי בדומה להכרת התודה, שהתפתחה אצלי עם השנים,
ושהיום מלווה אותי בחלקים ובזמנים ניכרים של חיי, כולל במצבים מאתגרים.
**
שלב 5) לחשוב על אדם מסוים אחד ולבדוק מה אנו מאחלים לו מכל הלב.

ממקום של פירגון אמיתי, אהבה, חיבור 
(להבדיל ממקום של תיקון, חינוך או התנשאות).
זה יכול להיות כל אדם, קרוב יותר או פחות, 
והבחירה בו אינה על חשבון אחרים.
עבור אותו אדם – איזה צורך חשוב אתם מאחלים לו? 
מה הייתם רוצים שיתמלא עבורו בשנה הקרובה?
גם פה…קחו את הזמן…לאט לאט…
ומהמקום הזה – שילחו לו את הברכה.
בלב ללא מילים, בכתב, בע"פ או פנים אל פנים. 
פחות משנה איך ובאיזה ערוץ.
מה שחשוב זו הכוונה…וההתכווננות…

אני חושב כרגע על אדם מסוים שחווה בימים אלו תקופה מאתגרת.
אני רוצה לאחל לו עמידות, בהירות והתפתחות.
עמידות במהלך התקופה הזו שיכולה להימשך מספר שבועות ואולי אפילו חודשים,
בהירות בנוגע לדברים החשובים בחייו, לסדרי העדיפויות שלו, לבחירות שחשוב לו לקבל, 
והתפתחות משמעותית שתשרת אותו ואת הסובבים אותו
ותסייע לו לעבור מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו למקום אחר שנראה רחוק עכשיו.

**
עד כאן להיום. 
להשנה.
תהליך בן 5 שלבים לסגירת שנה ולהתכווננות לשנה חדשה.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. המחויבות הראשונה שלקחתי לעצמי לשנת תש"פ הינה תכנית "שבעת ההרגלים" המיועדת לקבוצה מצומצמת של "מיטיבי לכת" שתחל מיד לאחר החגים.

כל הפרטים על התכנית + הגשת המועמדות + שאלון כוונות בקישור הבא.

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"

עם כותרת כזו, כנראה שאחוזי הפתיחה של הפוסט הנוכחי יהיו גבוהים.
בין אם אתם מאמינים שיש ארבע התנהגויות כאלו ובין אם לא, 
יש משהו מושך בכותרת הזו שגורם לאנשים להיכנס ולהציץ.

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"
היא כותרת המשנה של ספר בשם "המנכ"ל מהדלת הסמוכה" שנכתב ע"י אלניה בוטליו וקים פאואל,
ומבוסס על מחקר שהקיף למעלה מ 2,600 מנכ"לים.

אני מאמין שכותרת המשנה הזו היא כותרת שיווקית אפקטיבית ומושכת.
אני פחות מאמין שיש ארבע התנהגויות עיקריות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים.
בעיני, החיים, העולם ואנשים הם יותר מורכבים מכך.

לשם סיפוק הסקרנות, 4 ההתנהגויות המצוינות בספר הן:
החלטיות, השפעה באמצעות שיתוף, אמינות בלתי מתפשרת והסתגלות באומץ.

**
הפוסט השבוע מוקדש למספר דברים שהעסיקו אותי ונגעו בי השבוע.
אם תנסו לחפש מכנה משותף מעבר לכך, לא בטוח שתמצאו.

חלקכם ימצאו את הפוסט הזה ארוך ומפוזר מדי.

אתם צודקים:
הוא נכתב בניגוד להמלצות השיווקיות המיועדות לכתיבת פוסטים, ספרים או מסרים:
ריבוי נושאים, חוסר במסר מרכזי אחד, אין הנעה לפעולה.
ממש בניגוד לנוסחה שלפיה נכתבה הכותרת "4 ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים".

**
השבוע, בערך בזמן שבו מורן ילדה את בנה הראשון,
איליין, אשתו של יואב, נפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

חגיגה ואבל. חיים מלאים.

**
ברגעים אלו, ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה, 
עקב החום הכבד, עדיין בוערות שריפות באזור יער בן שמן וקיבוץ הראל.
עשרות בתים נהרסו ועשרות משפחות קמו למציאות שונה מאוד מזו שחיו בה אתמול.

**
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי רק כשקיצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם,
ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות.
כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין,
ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – 
כך מתפרשים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה."

"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שערו האפור או קמטיו:
הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה.
ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה 
והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, 
האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? 
הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות."

~ הציטוטים מתוך הספר "על קוצר החיים" מאת הפילוסוף לוקיוס אנאיוס סנקה (תרגום מרומית נאוה כהן).

**
"פגישה" היא תכנית הראיונות האישיים של רוני קובן ב"כאן 11":
זמן איכותי של מפגש אנושי, ללא פרסומות או שיקולי רייטינג.
אתמול צפיתי בראיון של רוני עם סתיו שפיר.

תוך כדי צפייה בראיון שמתי לב כיצד המצב הרגשי שלי משתנה:
התרגשות.
השראה.
תקווה.
בטחון.
הכרת תודה.

הערך האנרגטי של הראיונות הללו הוא גבוה.

בדומה לערך אנרגטי של מוצר מזון, 
ההרגשה לאחר צריכת המוצר (התכנית או המזון),
יכולה להעיד על איכות המוצר (התכנית או המזון).

**
השבוע ביליתי יום שלם עם צוות של ארגון מסוים.
הם חווים קושי רב ביניהם (חלקם מכנים זאת משבר), והגעתי בכדי לנסות לסייע להם.

העבודה הזו היא דוגמא לסוג העבודות הכי מורכבות שאני עושה, והיא כוללת שלושה שלבים:

1. הכרות, למידה ואבחון.
ביקשתי מהמנכ"ל לפגוש 5 אנשי צוות בעלי תפקידים שונים המייצגים פרספקטיבות שונות, 
לשיחות אישיות בנות כשעה, שבמהלכן למדתי להכיר אותם ואת הדרך שבה הם רואים את הדברים.
בנוסף השתתפתי בישיבת צוות בת כשעה וחצי, כדי לראות את הצוות "בפעולה" ב"זמן אמת".

2. גיבוש תמונה משולבת והמלצה לתכנית פעולה.

3. עבודה מעשית, קבוצתית ואישית, לשיפור המצב.

**
כשעובדים ב-1:1 עם אנשים לומדים להכיר את האתגר והמורכבות שביצירת שינוי, ועד כמה זה אינו מובן מאליו.

כשעובדים עם זוג אנשים המצויים בקונפליקט וחווים קושי ביניהם (במשפחה או בעבודה) המורכבות הזו כפולה ומכופלת.

כשעובדים עם קבוצה או עם ארגון רמת המורכבות עצומה וגדלה בעשרות מונים: 
ריבוי נקודות מבט, הבעיות, המניעים, האג'נדות, המטענים האישיים שנצברו וסדרי העדיפויות.
כל זאת במסגרת זמן מצומצמת בעלת אילוצים ומשאבים מוגבלים.

להתערבות ארגונית שכזו מגיעים עם הרבה ענווה.
ועם הרבה כוונה.

**
"אתם נמצאים כאן.
אתם יכולים להגיע לשם.
אבל אתם חייבים להבין שמה שהביא אתכם לכאן, לא יביא אתכם לשם."

"יש סיבה לכך שאני מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לזיהוי אתגרים בין-אישיים אצל אנשים מצליחים.
הסיבה היא, שככל שמטפסים גבוה יותר, כל הבעיות קשורות יותר להתנהגות.

ברמה הגבוהה יותר בחיים הארגוניים, כל השחקנים המובילים הם אנשים מוכשרים.
כולם חכמים. כולם מעודכנים בהיבטים הטכניים של עבודתם.
אף אחד לא מתמנה, נניח, למנהל כספים, בלי לדעת לספור, לקרוא מאזן ולטפל כראוי בענייני כספים.

לכן בעיות התנהגותיות הופכות חשובות כל כך בשלבים העליונים של הסולם הארגוני.
כשכל הדברים האחרים שווים, כישוריכם הבין-אישיים (או היעדרם) באים לידי ביטוי במידה רבה יותר ככל שאתם מטפסים גבוה יותר.
למעשה, אפילו כשכל הדברים האחרים אינם שווים, כישוריכם הבין-אישיים הם שעושים הרבה פעמים את ההבדל וקובעים כמה גבוה תגיעו."

~ הציטוטים מתוך "ממנהל טוב למנהל מצוין" מאת מרשל גולדסמית.

**
מרשל גולדסמית מדגיש את חשיבות הכישורים הבין-אישיים להצלחה בקריירה.
בעיני זה הרבה מעבר להצלחה בקריירה.
זה לא רק כמה גבוה נגיע או כמה נצליח עסקית, 
אלא גם איך נרגיש.
ואיך נחיה.

**
בתחילת יוני אני מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת (מעין שבתון) בת כחודשיים.

השאלה הראשונה של רוב האנשים ששומעים את זה היא: "לאן אתה טס?"
התשובה היא שאני לא.
לפחות לא כרגע.

למעט 4.5 ימים שכבר "נעולים" ביומן, אין לי תכניות מוגדרות נכון לעכשיו.

אין תכניות ויש התכווננות:
להוריד הילוך, לשוטט, לפגוש אנשים, ללמוד, לגלות …

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?

"איפה היית בפברואר 1999?", שאלתי אתמול את הגר שעובדת איתי.
"בכיתה ב'." היא ענתה בחיוך, לאחר 5 שניות של מחשבה.

איפה אתם הייתם בפברואר 1999, בדיוק לפני 20 שנים?

**
אני יודע איפה אני הייתי.
בפברואר 1999, כשהגר קיבלה תעודת מחצית של כיתה ב', 
הייתי נשוי כחצי שנה, ללא ילדים עדיין, בעיצומם של לימודי תואר ראשון בטכניון,
והתחלתי לעבוד כסטודנט בקבוצת מערכות מידע בחברת אינטל.

עשרים שנים !!!
לא נתפס הקטע הזה.

אני..??
עשרים שנות עבודה בארגון..???
איך זה יכול להיות..????

**
את "התרסקות" כתבתי בנובמבר 2013.
למרות שהכתיבה היתה לפני למעלה מחמש שנים,
והאירוע המדובר אפילו יותר מכך,
אני עדיין זוכר היטב את הסיטואציה ואת המצוקה שהייתי בה.
ברמה מסוימת הוא עדיין חי בי ומלווה אותי בכל תהליך של תחילת עבודה 
עם קבוצות חדשות של מנהלים, הנהלות או ארגונים.
השבוע, כששיתפתי את קהילת התקשורת המקרבת שבפייסבוק בסיפור הזה,
קיבלתי לא מעט תגובות והתייחסויות.
"התרסקות" נכתב כשעל הבלוג שלי היו מנויים מאות בודדות של קוראים.
עפ"י מערכת שליחת המיילים שלי את "התרסקות" קראו 219 קוראים בלבד.
אם מעניין אתכם לקרוא על נפילה כואבת במיוחד, 
ועל כלי חשוב לטיפול עצמי במצבים הללו,
אתם יכולים לעשות את זה כאן.

**
"איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

את השאלה הזו נשאלתי לפחות 5 פעמים בשבועות האחרונים ע"י אנשים שונים.
הנה מספר נקודות למחשבה בנושא הזה:

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו מלבישים על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
עדיף לשאול איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים X או Y.

 

ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת, 
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים,
או ליתר דיוק, הוא קיים ברמה מסוימת, הוא אינו הומוגני, 
והוא מורכב מהרבה תתי קבוצות, מחלקות וארגונים.
למעשה שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות,
איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך ארגון X.

 

ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
חשוב להבין אלו צרכים אנשים מנסים למלא
כשהם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון כלשהו.
יכול להיות שמניע אותם צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ומשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי ורצון להשתכר.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.
במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון,
אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

 

ד. תקשורת מקרבת אינה משהו שמכניסים למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת, לפחות כפי שאני מבין אותה,
היא לייצר חיבור (בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים),
על מנת לאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד הכוונה או המהות קריטי בעיני:
בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון,
כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה:
במקום לחשוב איך להכניס, או לשווק, או למכור, או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד אנו יכולים לתת להם מענה.

 

ה. איך מתחילים?
מחדדים כוונה (מילוי צרכים הדדי).
מוצאים תת קבוצה אחת.
או אדם אחד.
שפתוחים לדיאלוג.
ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומנסים לזהות את הצרכים הללו.
בודקים אם ואיך אנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים. 
מצליחים יותר או פחות.
לומדים.
וחוזר חלילה..

**
בבוקר ראשון השבוע נפגשתי לראשונה עם מנכ"ל ומנהלת משאבי אנוש של חברה מצליחה בארץ.
הוא שמע על תקשורת מקרבת, שמע עלי, ורצה לבדוק האם יש מקום לשיתוף פעולה.
כשקראתי עליהם לפני הפגישה, משהו בי התחיל להילחץ:
החברה נראית מצליחה מאוד ושניהם מנוסים מאוד.
מה יש לי להציע להם…?
מה יש לתקשורת מקרבת להציע להם…?

קולות הפחד, תני ההשוואות ושדי חוסר הביטחון צצו ועלו על הבמה המרכזית שלי.
כנראה שטראומת ה"התרסקות" מלווה אותי בכל מפגש עם חברה או קבוצת מנהלים חדשה.
(ואולי טוב שכך…)

כתמיד, לקחתי לעצמי זמן לחיבור ולכוונון פנימי לפני המפגש:

– אני שם לב לחשש, ללחץ ולפחד שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– אני שם לב להתלהבות ולהתרגשות שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– המטרה שלי אינה למכור, לשכנע או לשווק משהו.
– המטרה היא מילוי הדדי של צרכים חשובים.
– כוונון פנימי: להקשיב להם, להבין את הצרכים שלהם. להקשיב לעצמי. לצרכים שלי.
– שאלה לבדיקה: האם יש פה הזדמנות למילוי צרכים הדדי?

**
בבוקר שלאחר הפגישה, כתבתי את "חידוד כוונה לדרך".

לחברים המודאגים-מסוקרנים שהתקשרו לשאול האם אני עוזב את אינטל, עניתי:

"חס וחלילה, אין לי כוונות כאלה.
מדובר בעוד חברה/ארגון/אנשים חדשים שאולי אתחיל לעבוד אתם בקרוב."

קטע שבדיוק שלושה ימים לאחר מכן קיבלתי את ברכת 20 השנים באינטל…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

חמש שאלות לסגירת שנה

השבוע הזה היה שבוע מיוחד.
גם שבוע ראשון של שנת הלימודים וגם שבוע אחרון של השנה.
שבוע של התחלה ושבוע של סיום.

שלוש פעמים בשנה אני אוהב לעצור, לקחת את הזמן ולהתבונן אחורה:
בראש השנה, בסוף השנה האזרחית וביום ההולדת שלי.

בשטף היומיומי של החיים אנחנו יכולים לפספס.
לפעמים צריך לעצור כדי לראות.
כדי לזכור, להבין, להעריך.
כשעוברים במהירות בחדר חשוך, 
אפשר לחלוף ליד דברים שונים הנמצאים בחדר ולפספס אותם.
אם מאטים את הקצב ונותנים לעיניים להתרגל לחשיכה,
מתחילים לשים לב לדברים.
רגע לפני שעוברים מחופש גדול לשנת לימודים חדשה,
רגע לפני שעוברים משנה שמסתיימת לשנה שמתחילה,
אפשר לעצור, לתת לעיניים וללב לראות, להיזכר, להרגיש…

**
סיכום שנה הוא תהליך מקובל בארגונים.
בהיבטים של ניהול ותגמול ביצועים בדרך כלל יש נוהל מקובל
שבו עובדים ומנהלים מסכמים שנת פעילות אישית בצורה מסוימת.
זה יכול להיות משהו כמו 3X3X3:
3 ההישגים המרכזיים שלך, 3 חוזקות ו-3 דברים לפיתוח או לשיפור.
שיחת 3X3X3 שבה העובד והמנהל משתפים בפרספקטיבה שלהם,
מאפשרת שיח שבמהלכו ניתן לדבר על מה שהיה, לתת ולקבל משוב, 
ולהשוות בין רמות ביצועים של עובדים שונים.
אני פחות אוהב את הפורמט הזה.
הוא מרגיש לי "תעשייתי", כזה שמתאים לקווי ייצור של אנשים.
איך אפשר לסכם שנה שלמה עם התייחסות לשלושה הישגים בלבד?
איך אפשר להכניס בן אדם לקופסה של שלוש חוזקות ושלושה תחומים לשיפור ופיתוח?

**
בשנים האחרונות פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שכבר נמצאת בשימוש בחלק מהארגונים שאני מלווה.
חמש השאלות מאפשרות קצת יותר עומק ואנושיות, ובדרך כלל מובילות לשיחות משמעותיות.
חמש השאלות מכוונת לדיאלוג בין בני אדם, ללמידה, לחיים מלאים, להכרה ולהתפתחות.
הן מצריכות רמה מסוימת של אמון, זמינות ורצון של עובדים ומנהלים לעבור אותן ביחד.
לא משהו שהייתי ממליץ לכפות כנוהל, אלא כאפשרות שניתן לבחור בה.

תפקיד העובד בשיחה: להתכונן, להגיע עם תשובות לשאלות, לשתף.
תפקיד המנהל בשיחה: להקשיב, לראות את העובד, להבין אותו ואת נקודת המבט שלו.
בהמשך (באותה שיחה או בשיחה נפרדת) תפקיד המנהל הוא לתת משוב, לשתף בפרספקטיבה שלו, להגדיר ציפיות ועוד.

שיחת חמש שאלות:
1. איזה ערך הבאת השנה? הישגים משמעותיים? הצלחות מרכזיות ?
2. מה את חוגגת? במה אתה גאה במיוחד השנה?
3. על מה אתה מתאבל? על מה את מצטערת? מה היה לך קשה, כואב ומאתגר השנה?
4. למי ועל מה את מכירה תודה השנה?
5. איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת השנה? 

אין מגבלה על מספר או גודל הדברים שאפשר להתייחס אליהם.
הישגים, חגיגות, קשיים ולמידות יכולים להיות אישיים וסובייקטיביים.
זו הזדמנות לתת מקום לדברים חשובים שלא ייכנסו לרשימת ה Top 3. 

**
חמש השאלות יכולות לשמש גם כרפקלציה אישית, שלנו עם עצמנו.
או שלנו עם משפחתנו, עם בן/בת הזוג שלנו.
זו יכולה להיות דרך לסכם שנה ולהתכוונן לשנה חדשה.
מניסיון, לוקח זמן לעשות אותה…
אני ממליץ בחום לפנות זמן ומרחב שקט,
לקחת לעצמכם כוס קפה או יין, מחברת, עט ולוח שנה,
לתת לראש וללב להוריד הילוך, להיזכר ולהרגיש.

כשלקחתי לעצמי שעה באחד הבקרים השבוע,
הופתעתי לגלות עד כמה חלק האירועים הכי משמעותיים ומשפיעים בחיי במהלך השנה,
היו בלתי צפויים ובלתי מתוכננים בערב ראש השנה הקודם.
תרגיל בענווה ובאנושיות.
אין לנו מושג.
החיים הם מה שקורה, בזמן שאנחנו מתכננים לעצמנו תכניות ומספרים לעצמנו סיפורים.

**

ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
תודה רבה על ההקשבה והנוכחות שלכם.
תודה רבה על השיתופים וההתייחסויות שאתם שולחים לי.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
שנה של חיים מלאים,
שבת של שלום,
רוני ויינברגר

בדרך…

סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" 
זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים,
בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין.
הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה:
הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים.

חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב הם ציטוטים, רעיונות, חוויות ומחשבות.
לפעמים אני יודע מראש מה "המנה" ולפעמים אני אוסף את מה שנוכח ומגלה את "המנה" תוך כדי.
לפעמים זה מתחבר בצורה ברורה ולפעמים זה אוסף של דברים שונים.

מעניין מה יצא הפעם…

**
"תארו לכם ביצה, שמונחת לה.
איש לא מתייחס אליה במיוחד, עד שיום אחד הביצה מתבקעת ומתוכה בוקע אפרוח.
כל המגזינים והעיתונים קופצים על האירוע, כותבים כתבות לרוב.
'ביצה הופכת לאפרוח !', 'המהפכה היוצאת-דופן של הביצה!'
כאילו שהביצה עברה איזושהי התמרה בן-לילה, והשתנתה שינוי קיצוני לאפרוח.

אבל כיצד נראה הדבר מנקודת מבטו של האפרוח?
זהו סיפור שונה לגמרי.
בעוד שהעולם התעלם מהביצה הנמה-לכאורה,
האפרוח התפתח, צמח, גדל, עבר את תקופת הדגירה שלו.
מנקודת ראותו של האפרוח, התבקעות הביצה היא פשוט צעד נוסף בשרשרת צעדים ארוכה שהובילה אל הרגע ההוא – 
צעד גדול, ללא ספק, אך כלל לא אותה התמרה ראדיקלית, בצעד אחד כפי שנראתה לעיני הצופים מחוץ לביצה.

זו אנלוגיה טפשית, נכון.
אבל אני משתמש בה כדי להדגיש ממצא חשוב מאוד שנבע מהמחקר שלנו.
חשבנו כי נמצא את 'הדבר הגדול האחד,' רגע הקסם שמגדיר את פריצת-הדרך.
אפילו שאפנו אליו במהלך הראיונות שקיימנו.
אבל מנהלי החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מסוגלים להצביע על אירוע חשוב אחד,
או על רגע מסוים בזמן, שממחיש את המפנה.
לעתם קרובות, הם התמרמרו על עצם הרעיון של חלוקת נקודות וקביעת סדר הקדימות
לגורמים השונים בכל חברה-טובה-שנעשתה-למצויינת."

"החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא כינו את המפנה שלהן למצויינות בשום שם.
לא נערך שום אירוע השקה, לא גזרו שום סרט, לא היתה שום תחושה של שינוי מהותי.
אחדים מהמנהלים אמרו שכלל לא חשו שמתחוללת התמרה מהותית, עד אשר היו בעיצומה.
לעתים קרובות זה היה יותר מובן מאליהם לאחר מעשה, מאשר בעת ההתרחשות."

~ מתוך "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס

**
לספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" נחשפתי לראשונה לפני כעשור וחצי,
כשהקשבתי לגרסת השמע שלו בנסיעות הלוך-חזור לעבודה.
הוא אחד מספרי הניהול והמנהיגות הכי טובים שקראתי. 
לפני מספר שנים סימנתי אותו כאחד מחמישה ספרים ששינו את חיי

ביום רביעי נזכרתי בו שוב.
זה היה במהלך מפגש עם קבוצת מנהלים שיש לי הזכות לעבוד לצדם.
הם נהנים היום מפירות של השקעה איכותית, מקצועית ומאומצת לאורך שנים.
שינוי עמוק, עקבי והדרגתי שהם ממשיכים לבנות יום אחר יום.
אני לא מאמין שיש אפשרות אחרת.
אין נוסחאות פלא.
אין קיצורי דרך.

יש דרך.

**

אתה לא מנצח כשאתה מצליח ואתה לא מפסיד כשאתה נכשל.
אתה לא מנצח כשאתה משיג את מה שרצית ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשאתה מקבל את התפקיד או את הפרויקט ואתה לא נכשל כשמישהו אחר מקבל אותם.
אתה לא מנצח כשאתה מתקבל לעבודה ואתה לא מפסיד כשאתה מפוטר מהעבודה או נאלץ לעזוב אותה.
אתה לא מנצח כשאתה מתחתן ואתה לא מפסיד כשאתה מתגרש.
אתה לא מנצח כשאתה מוציא ציון גבוה במבחן ואתה לא מפסיד כשאתה מוציא ציון נמוך.
אתה לא מנצח כשאתה זוכה במקום הראשון בתחרות כלשהי ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשמה שקורה תואם את הציפיות שלך ואתה לא מפסיד כשמה שקורה שונה מהציפיות שלך.
אתה לא מנצח כשהטיפול מצליח והמחלה נסוגה ואתה לא מפסיד כשהטיפול לא מצליח והמצב מתדרדר.
אתה לא מנצח כשמישהו שאתה אוהב נולד ואתה לא מפסיד כשמישהו שאתה אוהב נפטר.

**
ניצחון והפסד הם מושגים מדומיינים שאנו ממציאים ומלבישים על מה שקורה.
התחלה וסוף הם קביעות שרירותיות שאנו מייחסים למה שקורה.
אנחנו אף פעם לא באמת מנצחים ואנחנו אף פעם לא באמת מפסידים.
אנחנו תמיד גם וגם, תמיד לא רק זה ולא רק זה.
זה אף פעם לא הסוף וזו אף פעם לא ההתחלה.
אנחנו תמיד בדרך, תמיד בין לבין.
זה אף פעם לא מאוחר מדי.
תמיד זה זמן טוב.
גם עכשיו.
גם היום.
במיוחד היום.

**
"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך?

או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. 
המון."

~ דפנה מאיר ז"ל, ציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" מאת יפעת ארליך

**
אתמול כתבתי את "לנצח".
החלטה שרירותית לסמן תקופה של תשעה שבועות ויום.
עצירה להתבוננות.
הזדמנות להכרת תודה ולחגיגה.
לא ניצחנו ולא הפסדנו.
אנחנו בדרך.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
עכשיו אנחנו כאן.
עם זה.

שבת של שלום,
ט"ו באב שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר