תגית: התפתחות

כשנובאק ג'וקוביץ' הפסיד לרוג'ר פדרר 3:0 בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס בשנת 2007,
זו היתה הפעם הלא יודע כמה שהוא מפסיד לו.
באותה נקודת זמן היו לפדרר כבר 12 זכיות בטורנירי גראנד סלאם, ולרפאל נדאל (הצעיר מפדרר) 3 זכיות.

וכמה היו לג'וקוביץ'?
אפס עגול.

מרבית הכתבים והפרשנים אמרו שהוא לא ב"ליגה שלהם".
רבים האמינו שהוא גם לא יהיה כי אין לו את הטניס האיכותי של פדרר או את האופי החזק והנחישות של נדאל.

תחשבו לרגע על הסיטואציה הזו:
אתם מקדישים את כל חייכם למשהו והופכים להיות אחד השחקנים הטובים בעולם בתחום הזה,
אבל לרוע מזלכם, התזמון שלכם לא משהו,
כי ממש באותה תקופה, יש שני שחקנים טובים מכם ששולטים בענף וגם זוכים באהבת הקהל.

אילו כוחות נפשיים צריך בכדי לא להתייאש או להישבר, לא לאבד את האמונה בעצמכם,
להמשיך להתאמן במלוא המרץ, לדחוף קדימה, להתפתח ולהשתפר?

**
ביום ראשן השבוע נובאק ג'וקוביץ' זכה בגמר הרולאן גארוס ונכנס לדפי ההיסטוריה,
כשהפך להיות הטניסאי בעל מספר הזכיות הרב ביותר בטורנירי גראנד סלאם.
הוא השלים את זכייתו ה-23 ועקף את נדאל (22 זכיות) ואת פדרר שכבר פרש (20 זכיות).
("גראנד סלאם" הוא כינוי ל-4 טורנירי הטניס הגדולים הנערכים מדי שנה באנגליה, צרפת, ארה"ב ואוסטרליה).

בנאום הניצחון שלו, לאחר שפירגן למי שהתמודד מולו, למשפחתו ולצוות האימון שלו,
הוא ביקש לנצל את הבמה בכדי להעביר מסר חשוב לצעירות וצעירים ברחבי העולם, וכך אמר:

"לא משנה מה אתה מנסים להשיג בעולם, טניס, ספורט או כל דבר אחר.
הייתי ילד בן שבע כשחלמתי שאוכל לזכות בווימבלדון יום אחד ולהפוך לטניסאי מספר אחד בעולם.

דבר אחד בטוח.
אני מרגיש שהיה לי את הכוח ליצור את הגורל שלי.
ניסיתי לדמיין כל דבר בחיי. לא רק להאמין בזה אלא ממש להרגיש את זה עם כל תא בגופי.

ואני רוצה לשלוח מסר לכל צעיר וצעירה:
היו ברגע הנוכחי.
תשכחו ממה שקרה בעבר, העתיד הוא משהו שפשוט הולך לקרות.
אבל אם אתם רוצים עתיד טוב יותר, דעו שאתם יוצרים אותו.
קחו את האמצעים בידיכם, האמינו בזה, צרו את זה."

**
בראיונות שלאחר המשחק ג'וקוביץ' התייחס ליריבות הגדולה ורבת השנים שלו עם נדאל ופדרר:
לדבריו, שני היריבים העקשים והמצוינים הללו הגדירו אותו כשחקן.
הם תרמו להצלחתו יותר מכל גורם אחר ועיצבו אותו כספורטאי וכאדם.
הוא מי שהוא, בזכות מי שהם.
אלמלא הם, לא היה הוא.

המילים של ג'וקוביץ מעוררות בי הרבה ענווה, השראה, התרגשות ותקווה:

אנחנו אחראים לעתידנו ויש לנו יכולת ליצור אותו.

אנחנו מי שאנחנו בזכות האנשים המקיפים אותנו.

אנחנו גדלים בזכות הקשיים שאנו חווים והאתגרים שאנו פוגשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מומלץ לצפות בנאום הניצחון של ג'וקוביץ' בקישור הבא.
הפנייה לצעירים מתחילה בדקה ה- 7:10 של הסרטון.

ניהול זמן, בדומה למערכות יחסים, היא מיומנות קריטית שתמיד אפשר לפתח יותר,
ושתרומתה והשפעתה על חיינו היא אדירה.
יש משהו קצת מיושן, מקטין ולא מדויק בכותרת "ניהול זמן", כאילו זמן זה משהו שאפשר לנהל אותו.
המושג שהרבה יותר מדבר אלי הוא "ניהול אנרגיה ותשומת לב".
למי ולמה אנו מקדישים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו?

מנהלת שפגשתי בשבוע שעבר סיפרה לי על בעיית ניהול זמן של אחד העובדים שלה:
הוא עובד מצטיין, איש צוות נהדר, חכם וחרוץ והיא מאוד שבעת רצון ממנו.
לדבריה אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו ושעלולה לפגוע בהתפתחות העתידית שלו קשורה לניהול זמן.

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.
"היומן שלו תמיד מפוצץ והוא כל הזמן בלחץ.
הוא מתקשה לתעדף דברים ולהבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות.
בעיה נוספת שיש לו היא שהוא אומר 'כן' כמעט לכל דבר שמבקשים ממנו.
לא סתם הוא כל הזמן בלחץ ורודף אחרי הזנב של עצמו".

"או קיי, נראה לי שהבנתי", אמרתי, "ומה את מתכננת לעשות עם זה?"
"תיכננתי לשבת איתו קצת על כל הנושא של ניהול זמן ולתת לו טיפים וכלים שיוכלו לעזור לו.
למשל, לסגור זמן לעבודה עצמית, לבנות תוכנית שבועית ולנעול ביומן את האבנים הגדולות שלו.
אני גם רוצה לשבת איתו על היומן שלו ולהראות לו דוגמא לכמה פגישות שאפשר לדחות או לבטל.
יצא לי לעשות איתו דברים דומים בעבר, ואולי הגיע הזמן לחזור לזה."

"יכול להיות", אמרתי לה, "בהצלחה עם זה."
"משהו אחד שאני מציע לך לבדוק זה האם בעיות ניהול הזמן שלו הם באמת בעיות ניהול זמן או משהו אחר.
כי אם הן לא באמת בעיות של ניהול זמן, אז כל הטיפים, העצות והכלים הנפלאים שתתני לו, לא באמת יעזרו."

**
לאורך השנים למדתי שלא כל הבעיות שנראות במבט ראשון כמו בעיות של ניהול זמן,
הן באמת כאלו.
יש כמה קשיים נפוצים ש"מתחפשים" לבעיות של ניהול זמן,
אך ניהול הזמן הוא רק הסימפטום, קצה הקרחון שמעל לפני המים,
בעוד שהקושי האמיתי אינו נובע ישירות ממיומנות של ניהול זמן אלא ממשהו אחר.

הנה ארבע דוגמאות נפוצות:

1. כשמישהו אומר שהכול דחוף, שהוא לא מוצא זמן להתפנות למשפחה או לקדם משהו שחשוב לו,
בסבירות גבוהה העניין פה הוא לא הבנה מנטלית של מה חשוב יותר או פחות, סדר וארגון.
ייתכן שהנקודה המרכזית היא שלתפיסתו הצרכים שלו שוים פחות מהצרכים של אנשים אחרים,
ולכן מה שהוא רוצה או צריך יהיה אחרון בסדרי העדיפויות.
כל מה שמישהו יבקש ממנו יזכה ל-"כן",
כי האפשרות של סירוב ונתינת מקום למה שחשוב לו על חשבון דברים שחשובים לאחרים,
היא בכלל לא אפשרות קיימת מבחינתו.

**
2. יש כאלו שקשה להם לומר "לא" לבקשות של אחרים ולשים גבולות, כי הם לא רוצה לפגוע באחרים.
חלק גדול מהם רואים עצמם כטיפוסים מרצים.
כשמעמיקים קצת יותר במה שקורה שם עבורם במצבים הללו שהם אומרים "כן" למרות שהיו רוצים לומר "לא",
מגלים שמתחת לאי הרצון לפגוע באחרים, חשוב להם מאוד שיאהבו ויקבלו אותם.
הם חוששים שאם הם יאמרו "לא" זה יוביל לכך שלא יאהבו אותם, ואולי אפילו ידחו אותם.
כלומר, מתחת לחשש לפגוע באחרים יש פחד גדול מדחייה ומפגיעה בעצמם.

**
3. לסוג השלישי שאני פוגש לא מעט אין בעיה לתעדף את הצרכים של עצמם והם לא חוששים מדחייה.
העניין שלהם קשור לתחושת ערך עצמי.
אם הם יגידו "לא" ואנשים יסתדרו בלעדיהם,
יתגלה שהם לא כאלו נדרשים או משמעותיים ושלא באמת צריכים אותם.
כשהם אומרים "כן" ולא שמים גבולות הם חווים עומס גדול אך גם מרוויחים מזה לא מעט:
תחושת ערך עצמי, סיפוק מהשלמת משימות ומטלות,
ואולי הכי חשוב – הוכחה לקריטיות שלהם ולכך שאי אפשר להסתדר בלעדיהם.
אבל אם יתגלה שאפשר להסתדר בלעדיהם, מה זה אומר על הערך, הייחודיות והעתיד שלהם?

**
4. לעתים הקושי לשים גבולות או לומר "לא" מגיע ממקום די מפתיע ושונה לחלוטין:
החשש להתמודד עם העבודה שהם אחראים עליה באופן ישיר.
כשהם עוזרים לכולם ובגלל זה מתעכבים במטלות שתחת אחריותם הישירה,
הם יכולים לקבל הערות על דחיית לוחות זמנים או על התקדמות לא מספקת,
אבל הם מרוויחים הרבה נקודות זכות על עבודת צוות ועזרה לאחרים,
ואת האפשרות להתחבא מאחורי סיבות ותירוצים ללמה העבודה שלהם לא מתקדמת מספיק.
לפעמים אמירת "כן" למישהו אחר היא בריחה מהתמודדות שמחכה להם,
ושהם לא בטוחים שיוכלו להצליח בה.
אם הם יתרכזו בעבודה שלהם ויקדישו לה הרבה יותר תשומת לב,
הם לא יוכלו להתחבא מאחורי הסיפור שהם עוזרים לכולם.
ומה יקרה אם גם אז העבודה שהם אחראים לה לא תתקדם מספיק?
זה יחשוף את חוסר המסוגלות ואת אי היכולת שלהם.

**
כשאנחנו נתקלים בבעיות ניהול זמן של עצמנו או של אחרים,
חשוב להבין האם הן באמת בעיות של ניהול זמן המצריכות פיתוח מיומנות של ניהול זמן,
או שהן ביטוי לאתגרים של דימוי וערך עצמי, תחושת מסוגלות וחשש מדחייה.
ההבחנה הזו חשובה ותסייע לנו להתמקד בשורש העניין מבלי לבזבז זמן ואנרגייה בכיוונים פחות מועילים.

לאחר שזיהינו את הקושי כדאי לזכור שכל קושי הוא למעשה שני דברים:
גם משהו שיש להתגבר עליו ולהפחית את השפעתו השלילית עלינו, וגם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

אם אנחנו מתקשים לנהל את סדרי העדיפויות שלנו כי לא נעים לנו לומר "לא" או לשים גבולות,
חשוב להבין שהפרויקטים, המטלות, הלקוחות, העובדים והמנהלים שנפגוש בשבוע הבא,
הם שדה האימונים והתרגול שלנו, הקרקע הפוריה שעליה נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.
לאט לאט, בסקרנות לא שיפוטית, ועם הרבה חמלה עצמית וכבוד למורכבות.

מה אתך..? מוצא/ת את עצמך באחד הסעיפים כאן? או שיש לך סיפור מיוחד משלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

על פי "עיקרון המסדרון", שכשאנו עומדים בפתחו של מסדרון ומתלבטים האם להיכנס אליו או לא,
אין לנו יכולת לראות את כולו ולהבין מה הוא מכיל ולאן הוא ייקח אותנו.
נקודת המבט שלנו צרה ומוגבלת.
אנו רואים את חמשת המטרים הקרובים ואולי דלת אחת או שתיים, אך לא יותר מזה.

"מסדרון" בחיים הוא נתיב שאנו יכולים לבחור בו ושתהיה לו השפעה על חיינו, לדוגמא:
מה ללמוד, במה לעבוד, איזה פרויקט לקחת, לאן לטוס אחרי הצבא, עם מי להתחתן ואיפה לגור.
בכל מסדרון חיים ישנן דלתות רבות שרק לאחר שניכנס אליו נוכל להבחין בהן.
מרגע שהבחנו בהן, נוכל לבחור האם לעבור דרכן או להמשיך לצעוד לאורך המסדרון מבלי להיכנס אליהן.
כשנבחר לפתוח דלת מסוימת ולעבור דרכה, היא תוביל אותנו לדלתות נוספות ואולי אפילו למסדרון חדש.

**
כשמסדרון מזמין אותנו להיכנס אליו, עלינו לקבל החלטה.
האם נגיד לו "כן" ונעשה צעד פנימה, או שנגיד "לא" ונמשיך בדרכנו?

ישנם שני סוגים עיקריים של "לא":
יש "לא" הנובע מפחד, מחוסר ביטחון, מחשש שזה גדול עלינו, שלא נצליח, שמחיר הבחירה יהיה גבוה מדי.
ויש "לא" הנובע מאהבה, מתשוקה וממחויבות למשהו אחר, חשוב יותר, שהוא למעשה ה"כן" שלנו.

באופן דומה, ישנם גם שני סוגים של "כן":
יש "כן" הנובע מאהבה, מתשוקה, מרצון לעשות וליצור.
ויש "כן" הנובע מאי נעימות, מחשש להפסיד משהו או מחוסר רצון לפספס הזדמנות.

**
לרוב כשמדברים על "עיקרון המסדרון" מדגישים את החשיבות של להעז להגיד "כן" ולקפוץ למים,
להגביל את זמן ההתלבטות ולא לתת לחוסר הוודאות והחששות לעצור אותנו.
ההמלצה הזו חשובה ויכולה לחסוך לנו הרבה כאב ראש ובזבוז אנרגיה.
אך בעיניי יש כאן רעיון נוסף, חשוב לא פחות, שהשפעתו על חיינו משמעותית במיוחד:

להגיד "לא".

חשוב מאוד להגדיר לעצמנו מה "המסדרון המרכזי" שאנו בוחרים להיכנס אליו,
ושאנחנו רוצים להתמסר ולהתחייב אליו.
ואז פשוט לצעוד בו, להתקדם בהתמדה.
תחשבו לדוגמא על זוגיות, קריירה, לימודים או עבודה על מטרה מאתגרת.
ברגע נתון או בתקופת זמן מסוימת, אי אפשר לצעוד באינספור מסדרונות.
כשנגיד "כן" למסדרון מסוים, בהכרח נוותר על מסדרונות אחרים,
אבל הבחירה להכנס אליו תפגיש אותנו עם שלל אפשרויות והזדמנויות שאיננו רואים או מסוגלים לדמיין.

כשאנחנו אומרים "כן" למסדרון,
אנחנו גם מקבלים החלטה ראשונית של קפיצה למים ויציאה לדרך,
וגם מסמנים לעצמנו נתיב מרכזי שנרצה להתמיד בו.

**
השבוע מצאתי את עצמי חושב על אחד המסדרונות שלי:
פרויקט שאמרתי לו "כן" לפני מספר שבועות,
ושבתקופה הקרובה צפוי לדרוש חלק ניכר מתשומת הלב שלי ומזמני הפנוי.
הוא לא מסדרון גדול של "קריירה", "לימודים" או "זוגיות", אלא משהו יותר מצומצם,
אך אני עדיין מתייחס אליו כמסדרון,
כיון שהתנועה שלי בו מפגישה אותי עם הרבה דלתות ופיצולים שלא הייתי פוגש אלמלא נכנסתי אליו.

לאחר כשלושה שבועות של השקעה ממוקדת בפרויקט הזה,
הגעתי ל"דלת" שלא צפיתי לפני כן ונדרשתי לקבל החלטה:
קיבלתי הזמנה מעניינת לפרויקט אחר שהפוטנציאל הגלום בו גדול.
סביר להניח שאם הייתי מקבל את ההזמנה הזו לפני חודש הייתי קופץ עליה ב"כן" מיידי.
זו יכולה להיות אחלה הזדמנות ויהיה לי ממש חבל לפספס אותה.
היה לי ממש קשה לומר "לא" כי זו באמת הזמנה מרגשת ואטרקטיבית.
התחושה היתה שהיקום מעמיד אותי במבחן ובודק עד כמה אני רציני בנוגע לפרויקט שלי.

התלבטתי במשך יום או יומיים ובסופו של דבר החלטתי לומר "כן" חלש.
"כן" חלש זה להסכים לעשות צעד קטן ולהתקרב, מבלי להתחייב.
דוגמא ל"כן" חלש זה להיפגש עם מישהו כדי לשמוע קצת יותר או להקדיש שעה לקריאה על הנושא.
"כן" חלש מהסוג הזה היא אפשרות מפתה במיוחד,
כי היא יוצרת את הרושם שאפשר גם להמשיך במסדרון המרכזי וגם להשאיר את האופציות פתוחות.
ה"כן" החלש שלי היה להגיד שמעניין אותי לשמוע יותר מבלי להתחייב עדיין.
סיפרתי לעצמי שרק אציץ מבעד לדלת החדשה, כך שזה לא באמת יסיט אותי מהפרויקט שלי.

אבל זה לא עובד ככה.

"כן" חלש מפצל את תשומת הלב והאנרגיה ופוגע במחויבות ובמיקוד שלנו.
ממש כמו מים שמתחילים לזלוג לצדדים ופוגעים בזרם המרכזי.
כמה ימים לאחר "הכן" החלש, דבר הוביל לדבר וצעד קטן לצעד קצת יותר גדול.
ה"כן" החלש התחזק, מבלי שקיבלתי החלטה ללכת עליו.
מצאתי את עצמי משקיע בו עוד ועוד זמן, אנרגיה ותשומת לב, הרבה יותר מכפי שתיכננתי.
רק עכשיו, כשאני עוצר לחשוב על זה, אני קולט שבימים האחרונים השקעתי כבר מעל עשר שעות
של קריאת מאמרים, הקשבה לחומרים, כתיבת מחשבות, פגישה עם אדם מסוים ושתי שיחות טלפון.
כל זה בא על חשבון הפרויקט המרכזי שחשוב לי לקדם.
בדיעבד, משהו בי מצטער שלא אמרתי "לא" להזמנה האטרקטיבית כבר בהתחלה.
שוב נפלתי בפיתוי הזה.
אני משלם את המחיר עכשיו שהוא הרבה מעבר למספר השעות שהושקעו:
מומנטום חזק של תנועה ויצירתיות שהתרומם בשבועות האחרונים נקטע בגלל ה"כן" החלש שלי שהתנפח.

**
אמירת "לא" מתוך מחויבות, התמסרות ואהבה היא למעשה אמירת "כן" חזקה.
כשאנחנו מתקדמים במסדרון ואומרים "לא" להזמנה,
אנחנו סוגרים דלת צדדית, שומרים על מיקוד ומתקדמים במסדרון שבחרנו בו.
אמירת "לא" לדלת צדדית גם סוגרת אפשרויות, גם מחזקת את התנועה בנתיב המרכזי שלנו,
וגם מקרבת אותנו לרצף אירועים משמעותיים שייתכן ולא ייתרחשו אלמלא ה"לא" הנחרץ.

כנראה שהגיע זמני לסגור את הדלת, לומר "לא" ולחזור למסדרון שלי.

ומה אתך? מה ה"מסדרון", ה"כן" וה"לא" שלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש סרטים מסוימים שלאחר שאני צופה בהם בפעם הראשונה,
אני מקנא באנשים שטרם צפו בהם ושעומדים לעשות זאת.
זה תופס גם לגבי ספרים.
למרבית הספרים והסרטים הללו אני חוזר שוב ושוב,
נהנה מהם גם בקריאה שניה או בצפייה שלישית,
אבל הפעם הראשונה היא חוויה ייחודית שאין לה תחליף.

הסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, הוא אחד כזה.
בפעם הראשונה שצפיתי בו, ישבתי מרותק ומסוקרן לכל אורך הסרט, מתענג על כל רגע.
כשהוא הסתיים אפילו חשתי קצת עצב, כי רציתי שהוא יימשך עוד קצת.

השבוע פגשתי ספר כזה.
נתקלתי בו כבר לפני מספר שבועות בחנות ספרים כשהתלבטתי אם לקנות אותו.
קראתי את העמודים הראשונים ונמשכתי, ובסוף, לאחר התלבטות, ויתרתי עליו ולקחתי ספר אחר במקומו.
הפגישה המחודשת שלנו התרחשה השבוע כשהורדתי לעצמי גירסת שמע שלו (באנגלית) והתחלתי להאזין לו.
בלעתי אותו בשקיקה בנסיעות, בשעות השקטות של הלילה, ובכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.
אני ממש לקראת סופו, נשארו לי שלושה פרקים אחרונים, וחלק ממני מתאבל על כך שעוד רגע הוא מסתיים.

לספר קוראים "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" והוא כתוב מעניין, שנון, מצחיק, נוגע ומרגש.
לורי גוטליב, מתארת בספרה חמישה תהליכי טיפול שמתפתחים במקביל, ארבעה מהם עם מטופלים שלה,
ואחד שהיא עוברת בעצמה כמטופלת עם הפסיכולוג שלה.
כקוראים אנחנו מקבלים הצצה לחדר הטיפולים,
ולעיסוק באהבה, אובדן, סיומים והתחלות, זוגיות, הורות, התמכרויות וקריירה.

**
יש הרבה ספרים וסרטים מעולים שאני נהנה לחזור אליהם,
ועם זאת, לא הייתי מכניס את רובם לקטגוריה של "מקנא באנשים שעוד מעט יפגשו בהם לראשונה".

אז מה הופך ספר, סרט או סדרה לכזה..?
מה יש במפגש הראשוני עם "המשפחה" הזו ששונה ממפגש ראשוני עם סרטי/ספרי מופת אחרים?

עבורי יש כאן שילוב של שלושה מאפיינים:
הוא מרתק-מסקרן, הוא מהנה-מענג, והוא מפתיע.

מאפיין ההפתעה הוא זה שעושה את ההבדל.
כשאנחנו פוגשים בספר או בסרט לראשונה,
אנחנו עוברים את המסע "בזמן אמת" ביחד עם הגיבורים שלו,
מופתעים ביחד איתם מהתפתחויות בלתי צפויות,
נחשפים ביחד איתם לנקודות העיוורון שלהם ושלנו.

בסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, קבוצת חברים נפגשים לארוחת ערב.
בתחילת הסרט יש ביניהם סודות נסתרים ומערכות יחסים שעדיין לא נחשפו.
במהלך הערב, בתהליך שמתפתח בצורה יפהפייה, גם הם וגם אנחנו מגלים יותר ויותר.
הפתעת הגילוי אפשרית רק במפגש הראשוני.
כשצופים בסרט הזה בפעם השנייה, לאחר שאנחנו כבר יודעים,
נוכל לשים לב לניואנסים שהחמצנו בצפייה הראשונה לפני שידענו,
ונגלה משמעויות חדשות של משפטים או מחוות,
אך כבר לא נוכל לחוות את הפתעת הגילוי הראשונית.

מבלי לעשות ספויילרים לספר,
בתהליכים שלורי עוברת עם מטופליה ועם המטפל שלה, יש כמה רגעים מכוננים, מפתיעים ומרגשים במיוחד.
ההתגלויות הללו מחדדות מאוד את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת,
שלכולנו יש נקודות עיוורון בנוגע לעצמנו,
ושאנחנו לא באמת יודעים מה עבר או עובר על האדם שמולנו.
תוך כדי הקשבה לספר השבוע נזכרתי בהרצאה הנהדרת של סטיב ג'ובס,
שבה הוא מתאר תחנות שונות בחייו וטוען שאת הנקודות היוצרות את קו חיינו ניתן לחבר רק בדיעבד,
כי בזמן אמת אין לנו יכולת לראות אותם.

הדגש כאן הוא פחות על חוסר הוודאות "הרגיל" בחיים ועל הפער שבין התוכניות שלנו לבין מה שצופן העתיד,
אלא דווקא על מה שכבר כאן, נמצא סביבנו ואולי אפילו בתוכנו, ושאיננו מסוגלים לקלוט.
עד ש… ייפול האסימון, תתחדד התמונה, ופתאום נצליח לראות.

**
הרעיון שלכולנו יש נקודות עיוורון,
ושנקודות מסוימות בחיינו כבר מחוברות למרות שאיננו מסוגלים לראות זאת עדיין,
מעורר בי סקרנות רבה בנוגע לאלו שלי.

איזה שינוי עברתי ואני עדיין לא מבין שכבר עברתי?
על איזה נתיב ברור אני נמצא, מבלי להיות מודע לכך שאני על הנתיב הזה?
אילו חיים עתידיים נוצרים בהווה שלי, בעקביות ובהתמדה, שאני לא מצליח לראות?

**
הספר "אולי כדאי לך לדבר על זה עם מישהו",
מאפשר להתלוות לתהליכי מסע שעוברים גיבורי הספר.
אבל לצד המסע שלהם, הוא גם שולח אותנו למחשבות על חיינו,
ובעצם מעביר אותנו גם מסע משלנו.

כשאני מקשיב לספר אני לא ממהר להגיע לסופו.
אני נהנה מהדרך (גם מהקטעים המצחיקים והמרגשים, וגם מאלו הכואבים והעצובים),
משתוקק שהיא תימשך,
וחווה סקרנות ופליאה לצורה שבה היא מתפתחת.

איך אפשר לחיות את החיים באותה צורה גם מחוץ לספר?
להתענג על הדרך ועל שלל החוויות שהיא מזמנת לנו,
לצד תחושת סקרנות, פליאה ותשוקה לחיים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מה הסרטים-ספרים-סדרות שנכנסים לקטגוריית "מפגש ראשוני יוצא דופן" ?

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה.
בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים,
השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים*

1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

**
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה עולות בי מחשבות בנוגע ל"בורות" שלי,
מקומות שאני נופל בהם שוב ושוב ודפוסי חשיבה-פעולה שלא מקדמים אותי.

כל בית בשיר מתאר שלב התפתחותי אחר,
במסע שאנו עוברים ממצב של חוסר מודעות, תגובות אוטומטיות ותפיסת קורבנות,
למצב של מודעות, לקיחת אחריות, בחירה ויצירת שינוי.
**
שאלה אפקטיבית שאני נוהג לשאול ושתמיד מעוררת מחשבות ועניין,
היא "באיזה בית אתם נמצאים כרגע?"

לדוגמא, אם מישהו חווה קונפליקט שחוזר על עצמו במערכת יחסים בבית או בעבודה,
אני מזמין אותו לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למפת ההתפתחות שמתאר השיר,
איך זה מרגיש להיות שם, והאם הוא היה רוצה להיות במקום אחר.

אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל לשאלה "באיזה בית את/ה?",
היא "איפשהו בין הבית השני לשלישי".
זו גם התשובה הכי נפוצה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני מבצע בדיקה כזו.

השבוע חשבתי על כך שחסר לי בית נוסף בשיר הזה, הבית שבין לבין,
מצב התפתחותי חשוב שקצת מדלגים עליו בשיר הנוכחי.

אם הייתי יכול להוסיף בית לשיר ולהפוך אותו ל"אוטוביוגרפיה בשישה פרקים"
זה היה הבית הבא, בין הבית השני לשלישי:

3א. אני הולך באותו רחוב…
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אחריותי.
עדיין קשה לי לצאת משם.
לוקח לי פחות מנצח לצאת.

הבית הזה מייצג עבורי שלב התפתחותי נוסף שבו שני היבטים חשובים:

א. מעבר מאשמה לאחריות.
אני מודע לכך שהנפילה שלי "לבור" היא תוצאה של בחירה ופעולה שלי ולא אשמתו של מישהו אחר,
אך במקום לחשוב במונחים של אשמה ושיפוטיות פנימית אני מעדיף לחשוב במונחים של "אחריות",
המחדדת את חשיבות החלק שלי, ללא המטען השלילי שבדרך כלל אינו מקדם.

ב. אינני יוצא מהבור מיד, אך גם לא לוקח לי נצח לצאת ממנו.
לשמחתי, יש "בורות" שאני יוצא מהם מיד, או "רחובות" שכבר איני מבקר בהם,
אבל ממרבית "הבורות" שאני עדיין נופל אליהם לוקח לי זמן לצאת.
מרבית מצבי החיים מתרחשים בין "מיד" ל"נצח".
יש בי שמחה גדולה על כך שבעבר היה לוקח לי ימים ארוכים (לפעמים שבועות) "לצאת מקונפליקט",
והיום, בחלק גדול מהמקרים אני מצליח לעשות את זה בתוך מספר שעות או יום-יומיים לכל היותר.
המרחב שבין "מיד" ו"נצח" נותן מקום להתפתחות שאנו עוברים.

זה בסדר שעדיין לא הגענו ל"מיד".
אולי גם לא נגיע.

אנחנו מתקדמים.
אנחנו בדרך.

**
מה "הבורות" הכי מתסכלים שאתם עדיין נופלים אליהם?

אילו "בורות" למדתם לעקוף?

מה "הרחובות" שאתם כבר לא מטיילים בהם?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

* השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" פגשתי לראשונה ב-"ספר החיים והמתים הטיבטי"

כולם מכירים את הסיפור על הצב והארנב –
תחרות הריצה שבסופה ניצח הצב לקול מחיאות הכפיים של כל חיות היער.

סיפור אנדרדוג טיפוסי מרגש וחינוכי, על החשיבות שבהתמדה, בצניעות ובלא לזלזל.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור נוסף על הצב והארנב, שפחות מוכר ולא פחות חשוב:

נקבעה תחרות ריצה בין הצב לארנב.
הארנב, למרות שהיה בכושר מצוין, ושידע שיש לו סיכויים גבוהים לנצח, החליט להתכונן אליה ברצינות.
הוא בנה תכנית אימונים מפורטת בת מספר שבועות והתעורר כל בוקר ב 5:00 כדי להספיק לרוץ לפני העבודה.
הוא שכר את שירותיו של מאמן מיוחד, מהטובים שיש ביער, כדי ללטש את יכולת הזינוק שלו.
הוא בנה לעצמו תפריט מיוחד שסייע לו בהגעה למשקל המדויק ולמסת שריר אופטימאלית.
הוא חרש את האינטרנט וקרא המון מאמרים מהמקצוענים המובילים בתחום המסוים הזה.
הוא חיזק את היכולות המנטליות שלו: ריכוז, התמודדות עם קשיים ועוד.
הוא עבר על המסלול ולמד כל קטע דרך בעל פה.
הוא בדק סוגים שונים של נעלי ובגדי ריצה כדי למצוא את אלו שהכי מתאימים לו, למסלול ולתקופה הזו של השנה.
בכל התהליך הזה הארנב היה מאוד ממוקד ומכוונן.
היה חשוב לו לנצח את הצב בתחרות,
אבל יותר מכך,
היה חשוב לו לנצח בעיקר את עצמו.
להשתפר מהפעם הקודמת.
לפרוץ עוד גבול.
למצות עוד אחוז מהפוטנציאל שלו.
להתפתח.
לעשות משהו שאף אחד או רק מעטים לפניו עשו.

גם הצב לקח את כל העניין ברצינות, השקיע והתאמן במסירות רבה.

יום התחרות הגיע.
הצב והארנב התייצבו על קו הזינוק.
התרגשות רבה בקהל.
הינשוף, בעל חוש הצדק המפותח, נבחר להיות השופט.
הוא הכניס את המשרוקית לפיו, ראה שהמשתתפים מוכנים ושרק…

את מה שקרה אחרי כן, חיות היער עדיין מתקשות לעכל.
זה היה מאוד מפתיע. עד כדי הזוי.
נדרשה טכנולוגיה מתקדמת ביותר וניתוח המידע מכל מצלמות המסלול כדי להבין את זה.
הארנב היה מרוכז, מוכן וחד כפי שלא היה מעולם.
ברגע השריקה הוא נתן את זינוק חייו ועשירית שניה לאחר מכן כבר חצה את קו הסיום.
הינשוף עדיין לא סיים לשרוק את שריקת הפתיחה.
למעשה התחרות הסתיימה עוד לפני שהצב הרים את כף רגלו הימנית לתחילת הצעד הראשון.

הארנב חזר אחורה בריצה קלה ולחץ את ידי הצב בכבוד ובענווה.
הוא חייך לצדדים והודה לכל המברכים.
ובתוך תוכו… הוא חגג בגדול את הניצחון.
לא את הניצחון על הצב אלא את הניצחון על עצמו.
באושר, בשמחה ובסיפוק אדיר.
יש אומרים שאפילו זלגה דמעה זעירה של התרגשות מעינו השמאלית.

**
את "הסיפור האמיתי על הצב והארנב" כתבתי לפני כשמונה שנים, במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.

סדרת "עשרים המסרים" יצאה לדרך כאתגר אישי, עשרה ימים לפני ראש השנה תשע"ד,
שבו לקחתי על עצמי לפרסם בכל יום עד ערב יום כיפור,
מסר אישי קצר בנושא מסוים שמרתק, מעסיק וממלא אותי.

בסה"כ 20 מסרים בנושאים שונים כגון: ערך, צמיחה, נתינה, הקשבה, אומץ, אהבה והכרת תודה.

לקחתי את ההתחייבות הזו על עצמי בלי לחשוב יותר מדי ופשוט קפצתי למים.
היה לי כיוון כלשהו אבל לא באמת הבנתי במה זה כרוך, איך זה יתפתח ומה יעלה.
שמתי לעצמי מטרה לכתוב מסר על בסיס יומי, ובכל מסר לחדד רעיון מסוים,
להביא חלקים מעצמי ולפרגן לאדם שהשפיע/משפיע עלי רבות.

מהר מאוד זנחתי את התכנית העקרונית שהיתה לי
ופשוט כתבתי בכל יום מה שנראה לי מתאים ומדויק.
זה היה די מאתגר במיוחד לאור העובדה שהחיים לא נעצרו..
הימים הללו היו מלאים בחגים, סופי שבוע ושלל מחויבויות נוספות.
המסרים פורסמו בעמוד הפייסבוק שלי וזכו לאלפי תגובות.

הסיפור על הצב והארנב הוא חלק מהמסר ה-18 בסדרת עשרים המסרים והנושא העומד במרכזו הוא פוטנציאל.
אתם יכולים לקרוא את המסר המלא, הכולל גם שני ציטוטים מעוררי השראה, והקדשה לילדיי בקישור הבא.

אם מעניין אתכם לקבל את כל עשרים המסרים,
לקרוא סיפורים וציטוטים מרגשים ומעוררי השראה,
ולהכיר אנשים יוצאי דופן שהשפיעו ועדיין משפיעים על חיי,
אתם מוזמנים להצטרף לסדרת 20 המסרים, לעקוב, להגיב ולשתף.

המסרים נשלחים אחת לשבוע, במשך עשרים שבועות.
המסר הראשון יישלח אליכם מייד עם ההרשמה.

**
נקודה מעניינת בפרספקטיבה של זמן:

כשהתחייבתי בפני עצמי לכתוב עשרים מסרים בעשרים ימים,
לא הייתי בטוח שאעמוד בזה.
זה עורר בי גם התרגשות והתלהבות וגם לחץ וחשש.

שנה לאחר מכן, בראש השנה תשע"ה (2015),
לקחתי על עצמי את האתגר של כתיבה יומית במשך שנה שלמה.
למרות שההבדל בין עשרים ימים לבין 365 ימים הוא עצום,
האתגרים הרגישו מורכבים, מרגשים ומלחיצים באותה מידה.

למעשה, הכתיבה היומית השנתית שלי התאפשרה בזכות "עשרים המסרים" בשנה שלפני כן,
והיא לא היתה מתרחשת אלמלא "קפצתי למים" עם עשרים המסרים.

אנחנו סוללים את הדרך שלנו צעד אחר צעד, אתגר אחר אתגר,
בקפיצות שמתאימות להתפתחות שאנו עוברים כשאנו מעזים לרדת למגרש ולשחק,
ושיכולות להיראות למתבונן מהצד כלא לינאריות או לא הדרגתיות.

האדם שאנחנו היום, אינו האדם שהיינו לפני מספר שנים.

התפתחנו להיות מי שאנו כיום,
בזכות הדרך שעברנו, ההחלטות שקיבלנו,
והמחויבויות שלקחנו על עצמנו.

ראש השנה מתקרב:
איך בא לכם לשחק..?
למה אתם רוצים (מתרגשים וחוששים) להתחייב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה סרט הקולנוע שאתם הכי אוהבים?
איזו סדרת טלויזיה אהובה עליכם במיוחד?

בדרך כלל כששואלים אותי "מה ה ___ (מאכל / ספר / שיר / …) שאתה הכי אוהב?", אני מתקשה לענות.
יש הרבה כאלו וקשה לבחור אחד ולמקם אותו מעל כולם.

במקרה של סרט קולנוע וסדרת טלויזיה יש לי תשובה די ברורה שאני מרגיש איתה בנוח.

בראש רשימת סרטי הקולנוע האהובים עלי ניצבים סדרת סרטי "הסנדק" בכיכובם של מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו.
"בורגן" היא סדרת טלויזיה שאני ממש אוהב ושלאחרונה סיימתי לצפות בעונה הרביעית שלה – "הממשלה."

סרטי "הסנדק" מגוללים את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק.
שתי דמויות מרכזיות שהסיפור מתמקד בהן, הן אב המשפחה הוא ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו),
ובנו הצעיר מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו) שלימים הופך להיות אב המשפחה.

סדרת הטלויזיה הדנית "בורגן", מתמקדת בסיפורה של בירגיטה ניבורג,
פוליטיקאית כריזמטית שנבחרת במפתיע לראשת ממשלת דנמרק.

מה הופך את ה"סנדק" ואת "בורגן" למושכים ומעניינים עבורי? למה אני כל-כך אוהב לצפות בהם?

מספר נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

א. הדמות המרכזית הניצבת בשניהם היא כריזמטית ואנושית, מתפתחת ומשתנה עם הזמן.

ב. "הסנדק" ו"בורגן" מתארים מציאות מורכבת שאין בה חלוקה ברורה ושטוחה לרעים וטובים, לצודקים וטועים.
הדמויות המרכזיות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות שבדרך כלל אין להן תשובה "מושלמת".
לכל בחירה יש משמעויות ומחירים.

ג. הכוונות הטובות לא תמיד מספיקות ולא בהכרח מובילות למקום מיטיב או רצוי.
לדוגמא: "הסנדק" נפתח כשמייקל הבן הצעיר הוא גיבור מלחמה מעוטר הנחוש להתרחק מעסקי הפשע המשפחתיים.
בהמשך הוא הופך לראש המשפחה ומתוך רצון לשמור על המשפחה ועל העסקים, הוא מקבל מספר החלטות קשות.

ד. השילוב של קריירה, חיי משפחה וחברות מעסיק מאוד גם את מייקל וגם את בירגיטה.
ככל שהם מתקדמים הם למדים ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם",
ובתור אלו שעומדים בראש הארגון שלהם הם נדרשים לקבל החלטות לא פשוטות.

**
השילוב של אנושיות, מורכבות, קריירה, משפחה, מערכות יחסים, החלטות, השפעה ופעולות מרתק אותי.

בשנים האחרונות יש בי משיכה סקרנית להבנה מעמיקה של נושאים מורכבים ולהכרות עם נקודות מבט שונות.

רוב שעות עבודתי מוקדשות להבנת מורכבות ארגונית בקרב עובדים, צוותים ומנהלים,
ולהתמודדות עם קונפליקטים, דילמות וחיכוכים ברמה יומיומית.

בעולם פשוט, ברור מה כדאי לעשות, ופשוט צריך לעשות זאת.
בעולם היומיומי שאני פוגש, הדברים הרבה פחות ברורים ומוחלטים.
הדילמות אמיתיות והמורכבות גדולה. המשאבים מוגבלים והצרכים רבים.
נדירים המצבים שבהם יש הסכמה בנוגע למה צריך לעשות וכיצד כדאי להתקדם.

ככל שהעולם מורכב, אינטנסיבי ודינמי יותר, כך קשה יותר להצליח ולשגשג בו לאורך זמן.
התמקדות קצרת טווח יכולה להביא להצלחות מהירות ולנזק עתידי.
פעולה כוחנית-תחרותית חד צדדית יכולה להביא להישג מקומי ולייצר התנגדות בהמשך.

צוותים והנהלות המצליחים בעקביות לאורך שנים משלבים מספר מאפיינים חשובים:
יכולת אישית גבוהה של כל בעלי התפקידים המרכזיים, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות לטוב משותף.

**
שניים מהאירועים הבולטים שתפסו כותרות השבוע היו התפרקות הממשלה ושביתת המורים.

האתגרים שאנו מתמודדים איתם הופכים להיות מורכבים יותר ויותר.
אין פתרונות פשוטים ומידיים. .
משבר החינוך לא ייפתר אם רק יעלו את שכר המורים וגם לא אם רק יפרקו את ארגוני המורים.
המערכת הפוליטית לא תשתנה מן הקצה על קצה כשאירוע אחד יקרה, או כשמישהו מסוים יעזוב או יצטרף.
זה יותר מורכב מזה.

הלוואי שנגיע לימים שבהם המדינה תובל על ידי קבוצת מנהיגים
המשלבים יכולת אישית גבוהה, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות אמיתית לטוב משותף.

מאמינים שזה לא יקרה לעולם?
אני לא בטוח.
יכול להיות שזה יותר מורכב מזה..?
אולי אנחנו כבר בדרך.
אנחנו לא רואים ויודעים הכול.

השבוע 21.6 היה היום הכי ארוך בשנה.
ייקח זמן עד שנבחין בכך,
כיון שהימים עדיין ארוכים והקיץ לפנינו,
אבל המגמה כבר השתנתה.

**
קטנה לסיום:

השבוע הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
זו היתה שנה מלאה של לימודים פרונטליים, לאחר שנתיים "מופרעות".
התפללנו לזה בתחילת השנה.
קל לשכוח את זה השבוע עם כל העניינים שבכותרות,
או לקבל את זה כמובן מאליו ולהתמקד במה שעוד טעון שיפור.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו.
הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם.
היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי.
הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל האחראי.
כשנכנסנו למשרד הוא הביט בי ואמר: "הילד לא יכול להרשם. הוא נמוך מדי."
אני זוכר עד היום את ההפתעה מהמשפט הזה ואת העצב על התרסקות החלום.
לא העליתי על דעתי שתסריט כזה אפשרי.
בתחושה שלי כבר רצתי על המגרש, מסרתי וזרקתי לסל. יכולתי ממש להרגיש את זה.
לא עזרו התחנונים של אמי או הצעקות של אבי באותו ערב על אותו מנהל, שבין היתר גם היה שכן שלנו.
קריירת הכדורסל שלי נקטעה באבחה מהירה עוד לפני שהתחילה.

**
ממש היום, 17.2.2022 מיקי ברקוביץ' חוגג יום הולדת 68.
ממש היום, גם מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 59.
מייקל ג'ורדן נולד בדיוק 9 שנים לאחר מיקי ברקוביץ'.
גם אני חוגג היום יום הולדת.
נולדתי 9 שנים בדיוק לאחר מייקל ג'ורדן.
נראה שיש משהו קוסמי ב- 17.2:
אחת לתשע שנים נולדים בתאריך הזה שחקני כדורסל אגדיים.
לפחות פוטנציאלית…

**
הבוקר בזמן טיול בוקר בשדות עם נזכרתי בציטוט של מרלו מורגאן מתוך ספרה "מסר האנשים האמיתיים" המתאר את חוויותיה עם שבט אבוריג'ינים באוסטרליה:

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.
דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.
"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו.
"לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר.
זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו.
"אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת.
רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

אני אוהב את הרעיון של חגיגה שהיא תוצר של צמיחה והתפתחות.
לא בטוח שהפכתי לחכם או טוב יותר בשנה האחרונה, אבל ללא ספק צמחתי, התפתחתי וצברתי עוד ועוד חוויות והתנסויות.
בימים האחרונים הקדשתי זמן לרפלקציה פנימית על הדרך שעברתי השנה.
מה שרואים בהסתכלות על שנה שלמה שונה ממה שרואים בפרספקטיבה יומית או שבועית.
מגוון של אירועים, חוויות, מפגשים, אתגרים ותהליכים אישיים ומשפחתיים, בבית, בעבודה, עם חברים ובעולם.
העצירות הללו להתבוננות תמיד ממלאות ומחדדות אותי.
הן מעוררות בי ענווה, הכרת תודה וחמלה.

עם הכניסה לעשור השישי של חיי אין בי פחד או בהילות על הזמן שבורח ועל תקופות חיים קודמות של יחזרו.
אני לא בטוח מה עובר על מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן היום, אבל זה בטח מאוד שונה ממה שעבר עליהם בשנות הזוהר שלהם.
החיים הללו, החיים שלי, כל-כך מלאים ולא מובנים מאליהם.
הכול בתנועה, זז, פועם ומשתנה כל הזמן.

**
לקראת סיום המסר הזה, אני רוצה לבקש מכם לשלוח לי מתנת יום-הולדת במייל חוזר:

אם במהלך התקופה שאנחנו בקשר קיבלתם ממני משהו שתרם בצורה כלשהי לחייכם, יעניין אותי לקרוא על כך.
זה יכול להיות משהו שעשיתי, שאמרתי או שכתבתי, בשיחה, במייל, בסדנה, במפגש או בכל צורה אחרת.
משהו שנגע בכם, העשיר את חייכם, היה משמעותי או סייע לכם בדרך כלשהי, בזמן האחרון או לפני שנים.
אולי אנו מכירים תקופה ארוכה ואולי רק ימים בודדים.
ייתכן שנפגשנו בעבר וייתכן שלא נפגשנו מעולם מחוץ לעולם הוירטואלי.

אנא כתבו לי רק אם ממש מתחשק לכם לעשות זאת ואתם עושים זאת מכל הלב.
לבקשה הזו אין תאריך תפוגה או מועד הגשה.
בבקשה אל תכתבו לי אם זה מגיע ממקום של "צריכיזם", "לא נעים" או משהו מהמשפחה הזו.

מה אעשה עם השיתופים שלכם?
אקרא בעיון, "אשאף" את את זה פנימה, אתן לזה לחלחל, אקח את הזמן ואחגוג בלב.
אחזיר תשובה אישית לכל תגובה ותגובה, גם אם זה ייקח קצת זמן.
מה שתכתבו לי מיועד עבורי ולא יעשה בו שימוש פומבי.

תודה רבה רבה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע תוך כדי נסיעה לעבודה בחרתי (שלא כהרגלי) להקשיב לפלייליסט שירים בספוטיפיי.
לאחר מספר שירים המוזיקה נקטעה ע"י פרסומת לפודקאסט בשם "הכירו את".
הפודקאסט נשמע לי מסקרן ולאחר הנסיעה חיפשתי אותו ונרשמתי אליו.
לאחר ההרשמה הקדשתי 3-4 דקות לריפרוף על הפרקים השונים ונמשכתי לאחד מהם – "בודהיזם ותורת הקוואנטים".
בחרתי להוריד לעצמי את הפרק, ובבוקר שלאחר מכן תוך כדי נסיעה לחיפה הקשבתי לו.
הפרק היה משמעותי עבורי ויצר בתוכי תנועה מחשבתית חדשה ורעננה שכוללת מספר חידודים ורעיונות. ממש נהניתי להקשיב לד"ר נעמה אושרי הנפלאה ולשיחה המרתקת שלה עם ד"ר יואב בן דב.
בימים האחרונים המלצתי על הפודקאסט ועל הפרק המסוים למספר אנשים שונים.
וכעת, אני בוחר להקדיש לכך את הפוסט הנוכחי שייקרא ע"י כמה אלפי אנשים.

**
ההתרחשות הזו, הדרך שבה דברים מתהווים ומתפתחים מרתקת אותי:
– מה היה קורה אם במקום להקשיב לספוטיפיי באותו יום הייתי מקשיב לרדיו, משוחח בטלפון או מקשיב לפודקאסט?
– מה היה קורה אם הייתי משדרג את חשבון הספוטיפיי שלי ל"פרימיום" (כפי ששקלתי לעשות מספר פעמים בעבר) והפרסומות לא היו קוטעות את המוזיקה?
– מה היה קורה אם "הכירו את" לא היו בוחרים לפרסם בספוטיפיי?
– מה היה קורה אם לא הייתי שם לב לפרסומת על הפודקאסט "הכירו את", או שהיא היתה עוברת לידי ולא הייתי עוצר לחפש את הפודקאסט לאחר הנסיעה?
– מה היה קורה אם הייתי מוצא את הפודקאסט לאחר הנסיעה אך בוחר שלא להתחבר אליו?
– מה היה קורה אם הייתי מתחבר אליו, אך מוריד פרק אחר בנושא אחר ולא את הפרק המסוים שהקשבתי לו?
– מה היה קורה אם בזמן ההקשבה לפודקאסט מוחי היה טרוד בדברים אחרים או שהייתי מקבל שיחת טלפון שהיתה קוטעת את ההקשבה?
– מה היה קורה אם לא הייתי מתחבר לפרק המסוים הזה (כפי שקורה לפעמים), או שלא הייתי ממליץ עליו למספר חברים?
– מה ההשפעה של כתיבה על הפודקאסט "הכירו את" בפוסט המסוים הזה? לאן זה יתגלגל ומי יפגוש את זה?
– איך דברים היו מתפתחים אם הפודקאסט הזה לא היה נוצר, או שהפרק המסוים שמשך אותי לא היה נוצר?

**
נקודה מרכזית שריתקה אותי בפרק שהקשבתי לו נגעה בקשר שבין סיבתיות לאקראיות, ולמשקל של כל אחת מהן על חיינו.
הפוסט הנוכחי מתמקד באירועון מקומי אחד (הקשבה לפרק מסוים בפודקאסט מסוים) ובניסיון להבין ולראות חלק מהנסיבות ומרצף האירועים שהובילו אליו, כמו גם חלק מהפעולות וההשפעות שנוצרו בעקבותיו.
האירועון הזה הוא רק אחד מתוך אלפי התרחשויות, מפגשים ואינטראקציות שחוויתי במהלך אותו יום.
וכל אותן אלפי התרחשויות הן רק במהלך יום מסוים אחד.

לבחירות "גדולות" בנקודות זמן מסוימות יכולה להיות השפעה ישירה, מיידית ועצומה על חיינו, כמו למשל: האם לבחור בטיפול רפואי כזה או אחר? האם להגיד "כן" או "לא" להצעת הנישואים? האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה?
חוסר תשומת לב רגעית על הכביש יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

ועם זאת, השפעה או מושפעות אינסופית לא חייבת להיות "דרמטית" – מרבית הבחירות או האירועים שאנו חווים אינם עניינים של חיים ומוות, ואינם מובילים להסתעפויות שניתן להצביע עליהן בצורה ישירה כמשנות חיים. 

בחודשים האחרונים מהדהדת בי תחושה חזקה של היותי חלק מרשת אינסופית של קשרים וחיבורים שבכל רגע נתון מושפעת מאינספור גורמים ומשפיעה על אינספור אנשים ומצבים.

"משעמם לי" הוא משהו שכבר מזמן לא חוויתי.
בכל נקודת זמן, לכל מקום שאני מפנה את תשומת ליבי, אני פתאום רואה ומרגיש עוד ועוד תנודות-קוּרִים-הקשרים המחברים בינינו ומשפיעים עלינו.

יש בזה משהו מרגש, מרתק ובעיקר מעורר ענווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.

דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.

"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו. "לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר. זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו. "אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת. רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

**
אני אוהב את הגישה של "האנשים האמיתיים" (האבוריג'ינים באוסטרליה) שמתעדפים התפתחות אנושית על ספירת שנים.
לאדם שעובד 20 שנים בתחום מסוים, אין בהכרח יותר ניסיון מלאדם שעובד 10 שנים בתחום הזה.
בחלק מהארגונים שאני עובד איתם אנשים נוהגים לציין בסבב ההכרות כמה שנים הם בארגון.

"שמי עידן ואני 15 שנים בארגון", "קוראים לי דלית ואני 20 שנה בחברה".

אני פחות מתחבר לדרך ההצגה הזו.
ותק בשנים אינו מעיד בהכרח על מקצועיות כשם שגיל כרונולוגי אינו מעיד בהכרח על חוכמה.
זה פחות עניין של מספר השנים והרבה יותר עניין של חוויות-עשייה-למידה במהלך השנים הללו.

גדילה והתפתחות הן משהו שכדאי לחגוג לא פחות מיום הולדת כרונולוגי.
אבל… בכדי להיות מסוגלים לחגוג את זה, צריך קודם להיות מסוגלים לראות את זה.

**
לפני מספר שנים פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שיכולה לשמש ככלי לרפלקציה בסיום שנה או תקופה.
השאלה החמישית בשיחה מתחברת בדיוק למהות הזו של צמיחה והתפתחות.

"איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת?" הן שאלות רפלקציה חשובות שעוזרות לנו לראות את הדרך שאנו עוברים, להכיר בה ולחגוג אותה.

לפעמים התשובה הראשונית שתקפוץ לכם כשתשאלו את השאלות הללו היא שלא גדלתם.
שאתם תקועים כבר תקופה ארוכה, ושבגלל הקורונה, הבוס, הילדים או כל סיבה אחרת לא צמחתם והתפתחתם השנה.
אם זה מה שעולה לכם, תנו לעצמכם עוד קצת זמן והמשיכו לשבת בסקרנות עם השאלות הללו.
כבני אדם, אנחנו בהשתנות מתמדת. אנחנו תמיד לומדים ומתפתחים.
לשאלות שאנו שואלים את עצמנו, או שאחרים שואלים אותנו יש השפעה עצומה.
הן ממקדות את תשומת ליבנו ומפנות אותנו לחפש תשובות בכיוון שמעניין ומשרת אותנו.

מספר שאלות רפלקציה לדוגמא:
– איך גדלתי כבן זוג וכהורה?
– מה למדתי ואיך התפתחתי בקריירה שלי?
– איך צמחתי מבחינה רגשית או רוחנית?

**
למידה והתפתחות תהיה אחד המרכיבים העיקריים בסדנת החזון האישי ההוליסטי שתיפתח ב 3/10, מייד לאחר החגים.
שאלות הן כלי אפקטיבי לא רק לרפלקציה אחורה אלא גם להסתכלות קדימה וליצירת המציאות שהיינו רוצים לחיות בתוכה.

לדוגמא:
– איך חשוב לי לגדול ולצמוח בתקופה הקרובה?
– מה אני רוצה לחוות, במה אני רוצה להתאמן ומה אני רוצה לתרגל בתקופה הקרובה שיכול לתרום לגדילה ולהתפתחות שלי?
– בעוד שנה (או שנתיים או חמש) כשאסתכל אחורה – במה אהיה גאה? על מה אשמח? ממה אחווה סיפוק ושביעות רצון?

ברוח "האנשים האמיתיים", שנה מהיום נהיה מבוגרים כרונולוגית בשנה אחת.

איזו דרך נעשה בתקופה הזו? כיצד נתפתח? האם נלמד ונשתפר? איך ייראו וייחוו חיינו?

כשאנו מחדדים לעצמנו איך חשוב לנו לגדול ולהתפתח, מה אנו רוצים ללמוד ובמה אנו רוצים להתאמן, זה מגדיל משמעותית את הסיכוי שנעשה זאת. 

**
מספר אנשים שאלו אותי האם אני מתכנן סדנאות נוספות בקרוב.
מרבית העבודה שלי היא במסגרות של חברות וארגונים.
הפעם האחרונה שהנחיתי סדנה לקהל פתוח היתה בנובמבר 2019.
כפי שזה נראה כרגע לא אנחה סדנה נוספת בקרוב.
אם הנושא של חזון אישי הוליסטי מדבר אליכם ומדגדג אתכם לעשות את זה איתי, יש כרגע מספר מקומות פנויים בקבוצה.

אתם מוזמנים לקרוא מספר משפטים מהחזון האישי שלי שניסחתי לעצמי כאן.

כל הפרטים על הסדנה + הרשמה  בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר