שני סיפורים על אנושיות וערבות הדדית

"חשבתי שיעניין אותך" כתבה לי רקפת לפני שבוע בדיוק ושיתפה בסיפור הבא שפירסמה אילנה שריג בפייסבוק:

"האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה ע״י סטודנטים, מה לדעתה היה הסימן הראשון להיווצרות של חברה אנושית?
הם ציפו שמרגרט תדבר על קרסי דייג, כלי חרס עתיקים או אולי אבני טחנה. 
אבל היא אמרה שהסימן הראשון לאנושיות הוא עצם ירך שבורה שהתאחתה.
היא הסבירה שאין אף בעל חיים שיכול לשרוד רגל שבורה. 
לא יהיה לו די כוח לברוח מסכנה, להגיע לבור המים או לדאוג לעצמו למזון.
אף חיה לא תשרוד את פרק הזמן שלוקח לעצם להתאחות.
עצם ירך שהתאחתה היא עדות לכך שמישהו הקדיש את זמנו לשאת אותך למקום בטוח ולדאוג לצרכיך עד שתחלים.
עזרה לאחר בשעת משבר.
שם מתחילה האנושיות.
אמרה מרגרט ריד."

תודה לרקפת ולאילנה שריג על הסיפור הזה…

**

הסיפור על מרגרט מיד הזכיר לי סיפור נוסף:

לפני כמה עשרות שנים,
רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג.
עד שנות השישים של המאה הקודמת,
(טרם "כניסת" המקררים לאי),
נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם,
את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום.
המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה,
תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף,
שממנה נהנינו כל תושבי האי,
ומן הסתם גם יצורי הים.

מתבונן מהצד היה יכול להבחין בדבר מוזר:
התושבים לא נהגו לומר "תודה" זה לזה.
אפילו אותו אדם שעל שולחנו הונח במתנה דג טרי ועסיסי,
פשוט שתק ולא אמר דבר.
מחוות הנתינה הללו התקבלו בטבעיות.
זה רק זה ולא מעבר לזה.
שום דבר מיוחד.

באחד הימים הבחין בכך זר שביקר באי,
ושאל בסקרנות את אחד המקומיים לפשר העניין.
המקומי שתק מספר שניות ואז הסביר:
"בשתיקתם, הם (מקבלי הדגים) אומרים לנו (נותני הדגים)
שאם באותו יום, או בכל יום אחר,
נאבד בים ולא נחזור ממנו,
הם, בניהם וצאצאיהם שטרם נולדו,
ידאגו להאכיל את בנינו ואת צאצאינו שטרם נולדו,
בכל יום שיהיו רעבים."

**
את הסיפור הזה העליתי לפני חמש שנים בדיוק (ערב פסח 2015)
בפוסט "חוכמה של דייגים" בהשראת אחד ממאמריה של מיקי קשתן. 
אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא בקישור הבא.

שני סיפורים קצרים.
על אנושיות.
על ערבות הדדית.
על חיבוריות.
על אכפתיות.

**
אחד הדברים המיוחדים בתקופה הנוכחית הוא שקורה בה המון.

לצד אינספור מילים, ניתוחים, פרשנויות, דעות, שיתופים, סיפורים, הערכות, 
תחזיות, תיאוריות, מודלים, כתבות, נתונים, מחדלים, מספרים, גרפים ותגובות, 
המפורסמים ונשלחים ללא הרף,
נוצרים בכל יום, כאן ועכשיו, גם אינספור סיפורים אנושיים אותנטיים, מרגשים, מעוררי השראה והערכה.

ממש כאן אצלנו, בשכונה הים תיכונית שלנו.

חג שמח, הרבה חופש ובריאות,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 הרהורים…

מדהים באיזו מהירות אנו מסתגלים למציאות חדשה.
כמה מהר ההזוי כבר לא נראה/מרגיש הזוי.

**
בריאות.
משפחה.
פרנסה.
עבודה.

חופש.

לא מובן מאליו.

**
געגוע.

לזו שנסעה לצבא.
למפגש אנושי.
לחופש תנועה.
לחופש מגע.
לגבולות.
למרחב אישי.
לשגרה.
לשקט.

חיים מלאים. היום.

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם בתקופה הזו:

1. מה שלומך…?
2. איך עוברים עליך הימים האלה?
3. מה המצב בבית?
4. מה שלום בן/בת הזוג שלך?
5. האם השתנה משהו במקום העבודה שלהם?
6. איך הילדים שלך עוברים את התקופה הזו?
7. מה שלום הוריך?
8. מה הכי מעסיק או מטריד אותך עכשיו?
9. יש משהו שקשה לך במיוחד עכשיו?
10. איך אני יכול לעזור…?

**
אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו,
זה להתקשר לאנשים, לשאול לשלומם,
להתעניין במה שעובר עליהם,
לשתף במה שעובר עלינו.

עשר דקות של הקשבה אנושית.

חיים מלאים. היום.

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפחות שני סוגים של אומץ

"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – 
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – 
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

~ מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

**
שני הסוגים של האומץ נדרשים לא רק בהזדקנות ובמחלה.

פגשתי השבוע כמה וכמה אנשים שמתמודדים עם דברים.
אתגרים משפחתיים, עסקיים, בריאותיים, …
עניינים מורכבים.

הם עושים את זה במקביל ל"חיים הרגילים".
במקביל לתפקידים שהם ממלאים, לעבודות שהם עושים.
לא תמיד אפשר לראות את זה עליהם.

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

**
זה לא רק האומץ לגלות את האמת ולפעול על פי מה שאתה מגלה.

זה גם אומץ להחזיק מעמד.
אומץ לקבל החלטה.
אומץ לחכות עם החלטה.
אומץ לפעול בהתאם להחלטה.
אומץ לפתוח את הלב. 
אומץ לומר משהו חשוב.
אומץ לתת לזה צ'אנס, גם כשלא בטוח שזה יצליח.
אומץ להמשיך, להילחם, להישאר.
אומץ להפסיק, לעצור, לעבור.

**
את "חיים של אנשים" כתבתי לפני מספר שנים.
נתקלתי בזה שוב השבוע במהלך קיבוץ פוסטים נבחרים לספר שאני עובד עליו.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."


**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי עם תחושת ריספקט עמוקה.
ריספקט לאנשים שאני פוגש, למורכבות ולאתגרים שאנשים מתמודדים עמם.
אני לא בטוח איך בדיוק לתרגם את "ריספקט" לעברית.

עבורי זה משהו המשלב כבוד, הערכה, חמלה והכרת תודה.
למה שאנשים עוברים וחווים…
במסע המשותף הזה של כולנו כאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות בן תמותה

"המוות כמובן אינו כישלון.
המוות נורמלי.
המוות הוא אולי האויב, אבל הוא גם השתלשלות הדברים הטבעית.
ידעתי את האמתות האלה באופן מופשט, אבל לא ידעתי אותן באופן מוחשי –
שהן יכולות להיות אמתות לא רק לכל אדם, אלא גם לאדם הזה שמולי, לאדם הזה שאני אחראי לו."

**
"אתה נעשה רופא לצורך מה שנראה לך כסיפוק מהעבודה,
והסיפוק הזה, מתברר, הוא הסיפוק מהמיומנות.
זהו סיפוק עמוק שדומה לסיפוק שמרגיש נגר בשיפוץ ארון עתיק ושברירי
או מורה למדעים שגורם לתלמיד בכיתה ה' להבין פתאום מה הם אטומים, והבנה זו מחוללת שינוי במוחו.
הוא בא במידת-מה מעצם העזרה לאחרים.
אבל הא בא גם ממיומנות טכנית ומהיכולת לפתור בעיות קשות ומסובכות.
היכולת שלך נותנת לך תחושה איתנה של זהות.
לכן אין לך דבר מסוכן לזהותו של רופא יותר מאשר מטופל עם בעיה שאין בכוחו לפתור."

**
"אין מנוס מהטרגדיה של החיים, והיא שכולנו מזדקנים מהיום שאנו נולדים.
אדם יכול להבין את העובדה הזו ולקבלה.
המטופלים המתים והגוססים שלי אינם רודפים אותי עוד בחלומותיי.
אבל אין זה אומר שאדם יודע איך להתמודד עם מה שאין ביכולתו לתקן.
אני עובד במקצוע שהצליח בגלל יכולתו לתקן.
אם לבעיה שלך יש תקנה, אנחנו יודעים מה לעשות.
אבל אם אין לה תקנה?
העובדה שאין לנו תשובות מספקות לשאלה הזאת מטרידה וגורמת לקשיחות, לאי-אנושיות ולסבל אדיר."

~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

חיים מלאים. היום.

3 ציטוטים על הקשבה + סדנה

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן לפני מספר שנים שאלה המראיינת:

"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה: "העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה, 
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם. 
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

**
ענווה.
כבוד.
הקשבה לפני דיבור.
למידה לפני ייעוץ.
הבנה לפני הנחייה.
חיבור לפני פתרונות.

** 
משפט הפתיחה שלי בסשן המנטוריות שהעברתי השבוע היה שאני לא מאמין ב"מנטורים".
חלק מהאישונים התרחבו.
זה לא משפט הפתיחה הכי מקובל להדרכה של מנטוריות.
סיפרתי להן על חבר קרוב שלי, שמקבל פריחה בכל פעם שהוא פוגש מישהו המכנה את עצמו "מנטור".

הבהרה: אני לא מאמין בתואר הסטטי "מנטור".
השוק מלא באנשים המציגים עצמם כ-"מאסטרים", "מנטורים" ו"מומחים".

אני מאמין מאוד בתהליכי ליווי וייעוץ משמעותיים שבמהלכם לומדים ומקבלים ערך גבוה מאנשים בעלי ידע וניסיון רלוונטיים.

פחות חשוב מה התואר שלך, כמה שנים למדת ואיזו תעודת הסמכה קיבלת.
יותר חשוב איזה ערך אתה נותן לאדם מסוים במפגש מסוים.
בדגש על המסוים.
כל אדם עולם ומלואו.
כל מפגש בפני עצמו.

**
יש בזה משהו שיכול להלחיץ.
ואם לא יהיה לנו משהו חכם להגיד?
ואם לא תהיה לנו עצה טובה לייעץ?
ואם לא נספק את הסחורה?

אפשר להפסיק לדאוג.
יש סיכוי של 100% שזה יקרה.
לפעמים לא יהיה לנו משהו חכם לומר.
לעתים לא תהיה לנו עצה מדהימה לייעץ.
אולי אפילו כבר במפגש הקרוב.
**
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי. 
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים, 
קרוב לוודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר, 
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם. 
גם אם זה חתול או ציפור, 
אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, 
הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים
ועליך להמתין לאותו "מישהו", לאותו יצור שנמצא שם, 
שיהיה בקשר איתך. 
זה נראה לי הדבר החשוב ביותר."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (Focusing)

**
איזה מזל.
אפשר להישען אחורה.
מותר לא להיות פיקחים-טובים-בוגרים-חכמים.
כדאי להתחיל מאנושיים ומקשיבים.

**
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה, במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, 
לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו – 
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט
כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר
ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן (עמוד 85).

**
טיך נהאת האן, יוג'ין ג'נדלין ורחל נעמי רמן:

שלושה אנשים שבקלות יכולים להתהדר בתארי מאסטר למיניהם.
שלושה אנשים בעלי השפעה אינסופית ובלתי נתפשת.
שלושתם מדברים על כבוד וענווה.
שלושתם חיים למידה מתמדת.
שלושתם נוכחים בהקשבה.

**
הזמנה לפיתוח הקשבה:

"הקשבה לשם שינוי" היא סדנה שפיתחתי ושניתן לקבל אליה גישה מיידית.

בין היתר תמצאו שם את הכלי לאבחון חמשת התנאים הפנימיים להקשבה,
הנוסחא להקשבה אמפטית, מה לעשות כשמנסים להקשיב ולא מצליחים,
ואיך לפרוץ דרך במצבים תקועים כשהצד השני לא משתף פעולה.

גישה מיידית חינמית להקלטת הסדנה (כשעה וחצי), למצגת ולדפי עבודה בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. ** 

הכוכב שניצח את מסי

הבת הבכורה שלי בת 18.
הבת האמצעית בת 16.
בן הזקונים בן 10.

בשנים האחרונות השתתפתי בלפחות שלושים מסיבות סיום בבתי הספר וגני הילדים.
מופעים, נאומים, תעודות, צילומים, דיבורים, ריקודים.

השבוע זכיתי להשתתף במסיבת סיום יוצאת דופן.
שיעור מאלף ביצירתיות ובאנושיות.

תנאי הפתיחה היו "לא משהו":
יום ג', 19:00.
אנחנו רגע לפני יציאה.
חזרתי מעבודה יותר מאוחר משתכננתי.
לא הספקתי לאכול.
גם לא להתקלח.
אני סוחב צינון כבר כמה ימים ומרגיש די "מעוך".
(רק אשה שילדה ללא אפידורל, יכולה להבין כאב של גבר מצונן).
בתכנית להערב: לפחות שלוש או ארבע שעות של טקס סיום כיתתי ואז מופע סיום בית ספרי.
כל זאת בזמן שארגנטינה ומסי יילחמו על הישארות במונדיאל.
למה כבר אפשר לצפות…

**
20:00, שעה מאוחר יותר.
מתחילים בטקס סיום כיתתי.
(היה ברור שנתייבש קצת עד שהאירוע יתחיל…)

ואז זה מגיע…

לאחר פתיחה קצרה ויצירתית, 
עוברים לשלב חלוקת תעודות הסיום.
ספריית בית הספר מלאה בעשרות תלמידי והורי י"ב 6.
הבוגרים מוזמנים זה אחר זו באופן אקראי.
אני מכין את עצמי לשרשרת של קבלת תעודות, חיבוקים ולחיצות ידיים.
בטח גם ניתן כבוד מיוחד ומחיאות כפיים למצטיינים.

הבוגרת הראשונה מוזמנת.
מקבלת מחיאות כפיים על הצטיינות יתירה.
חיבוק מהמחנך וממשיכים הלאה.
כצפוי.

הבוגר הבא מוזמן.
לא נאמר שום דבר על הצטיינות.
במקום זאת, המחנך מקריא ציטוט.
מסתבר שזה ציטוט שנבחר במיוחד עבור הבוגר:

"בשביל העולם אתה אולי אדם אחד,
אבל בשביל אדם אחד אתה יכול להיות כל העולם".
מפתיע…

אני שולף את הסלולרי כדי ללכוד את המשפט הזה.
שמעתי אותו בעבר ואני רוצה לזכור אותו.
"ברשותכם," מבקש המחנך, "אני רוצה להקריא כמה מילים אישיות שכתבתי לבוגר הזה".
וכך הוא עושה.
שלושה-ארבעה משפטים אישיים.
התייחסות ממוקדת לאדם שעומד מולו.
חד, אותנטי, מכל הלב.
האמת, מרגש…
לחיצת יד, מחיאות כפיים, ממשיכים הלאה.

אני קולט שמשהו אחר מתרחש כאן, 
עדיין לא לגמרי מבין מה בדיוק …

הבוגרת הבאה מוזמנת.
ציטוט משעשע, הפעם של ד"ר סוס, ומיד לאחריו,
"ברשותכם, כמה מילים אישיות…".
חיבוק, מחיאות כפיים, הבא בתור…

רמת העניין בחדר גבוהה מאוד.
כולם דרוכים וקשובים.
הורים שבחרו לשבת מאחור 
כדי שיוכלו "לצלול" בשקט
משפרים מיקום בכדי להשיג סרטון וידאו איכותי 
של ילדיהם שעוד רגע יזכו בציטוט ובמילים חמות.

הבא בתור זוכה ללחיצת יד לבבית ולמחיאות כפיים על הצטיינות יתרה בלימודים.
למרבה ההפתעה בשלב הזה, אין ציטוט. 
גם לא מילים אישיות.
מהצד נראה לי שהתלמיד קצת מאוכזב.
ושהוריו אפילו יותר…

מה קורה כאן??
למה חלק כן וחלק לא?

בתור מהנדס אני מנסה לפצח את השיטה.
לזהות את האלגוריתם.

הבא בתור.
אני מכיר אותו.
לא מהתלמידים המצטיינים בכיתה.
"היום הוא היום שלך. ההר שלך מחכה, אז צא לדרך"…
"ברשותכם, כמה מילים אישיות…"

הדפוס מתחיל להתבהר…
כל תלמיד מקבל במה ויחס אישי.
המצטיינים בלימודים, זוכים בתעודת הצטיינות ומחיאות כפיים.
בתעודה מחכה גם להם פתגם ומילים אישיות, אך זה לא מוקרא בפני כולם.

אלו שאינם מצטיינים בלימודים, זוכים להקראה של הציטוט והמילים האישיות.
פרגון לעשייה החברתית שהם מובילים.
הוקרה על הישגיהם בספורט.
שיבוח המאמץ שלהם לאורך השנה.
מחמאות על השיפור שהפגינו.
אזכור של יומן קריאה יוצא דופן שכתבו.

מרגש מאוד.
כולם שווים. 
מצטיינים ולא מצטיינים.
יחס פומבי, לבבי ומותאם אישית לכל אחד ואחת מהתלמידים בכיתה.
מתנה גדולה.
השראה עצומה.

מחנך "רגיל", בכיתה "רגילה", בבית ספר "רגיל".

יש כאלו שמתלוננים , מבקרים, מתרצים
ויש כאלו שעושים, נוגעים, משנים ויוצרים.

**
מעבר להשראה הגדולה,
זכיתי לראות במהלך "עוד טקס סיום כיתתי"
שתי תופעות מופלאות שלא חשבתי שהן אפשריות:

1. מעל למאה תלמידים והורים יושבים מרותקים וקשובים במשך שעה שלמה.

2. תלמידים והוריהם, מאוכזבים (כנראה לראשונה בחייהם) מ"הצטיינות בלימודים".
(שכן, ללא ההצטיינות היו זוכים בהקראה פומבית של הציטוט והמילים האישיות).

**
עם כל הכבוד למסי, שהפציץ באותו ערב,
ולנבחרת ארגנטינה שעלתה שלב ממש ברגע האחרון,
כוכב הערב שלי הוא מחנך יקר בשם עדי,
מחנך של ילדה אהובה שככה פתאום סיימה לה י"ב.

"זה לא משנה מה זה, זה משנה מה זה יכול להיות" / ~ ד"ר סוס

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר 

נ.ב.
ביום ראשון הקרוב אעביר מפגש תיאורטי-מעשי
לכ-50 מורים באחד מבתי הספר הדמוקרטיים בארץ.

המפגש יתמקד בדרכי חשיבה, תפישות וכלים מעשיים
המגבירים אפקטיביות ומאיצים קבלת החלטות בקבוצה,
תוך שמירה על אוירה צוותית מקרבת.

רוצים לשמוע יותר פרטים ולבדוק התאמה לצוותים שלכם?
צרו קשר במייל חוזר או דרך האתר.

לברך על היום

לברך על היום.

על תוצאות טובות של ביקורת.
(לא תמיד הן טובות).
על שהנסיעה הלוך והנסיעה חזור עברו חלק ובלי פקקים.
(היה פחות נעים אם היינו נתקעים).
על שהכאבים סבירים.
(לפעמים הם הרבה יותר חזקים).
על שנכנסנו מהר יחסית.
(בדרך כלל זה לוקח יותר).
על שלא היינו צריכים להמתין לנסיעה חזרה.
(בפעם קודמת המתנו שעות).

**
על רופא מקצועי, קשוב, אנושי ולבבי.
על מעטפת חמה, דואגת ותומכת.
ועל אחות אחת, מיוחדת במינה,
שהרבה בזכותה,
היום הזה היה כמו שהוא היה.
וכמה טוב שכך.

**
יום.
ועוד יום.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ככה…

חיים מלאים. היום.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

כשהיא קראה לך "מלאך",
ואתה ענית שיש לך רשימת טלפונים של אנשים שחושבים אחרת ממנה,
האמנתי לך.
לא ראיתי בתשובה שלך אקט של צניעות.
אלא של אמת.
ושל אנושיות.

"מלאכיות" של אנשים בשר ודם
היא עניין יחסי במשרה חלקית.
אף אחד הוא לא מלאך של כולם או כל הזמן.
אף אחת היא לא מלאכית במשרה מלאה.
מלאכים יחסיים במשרה חלקית
הם אנשים רגילים ולא מושלמים.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
מתגלים ברגעים מסוימים לאנשים מסוימים,
כשהם אומרים או עושים משהו יוצא דופן
שפוגש באופן מדויק את מי שצריך בדיוק את זה,
בדיוק בזמן ובדיוק במקום.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
יכולים להיות זרים או חברים,
אנשי מקצוע או עוברי אורח,
שמופיעים לרגע קצר או לתקופה.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
הם כאלו, פחות בגלל מי שהם
ויותר בגלל מי שהם עבורנו.
פחות בגלל מה שהם עושים
ויותר בגלל המשמעות של העשייה שלהם עבורנו.

זכינו לפגוש אותך בימים האחרונים.
כשפוגשים מלאכים יחסיים במשרה חלקית
חשים אסירות תודה והתרגשות עמוקה.
אתה המלאך היחסי במשרה חלקית שלנו.
כנראה שלא רק שלנו.
(גם אם יש לך רשימה של כאלו שיחשבו אחרת…)

**
**

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
על שאנחנו כאן.
עכשיו.
ככה.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
לא רק בחגיגות.
לא רק באירועים משמחים.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
על שמחות ששמחנו.
על אהבות שאהבנו.
על חוויות שחווינו.
על סבל שנחסך מאתנו.
על סבל שסבלנו ושהיה לנו הכוח לעמוד בו.
על עזרה שקיבלנו.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
ולמקום הזה.
בדרך הזו.
ככה.
כמו שזה.
כמו שאנחנו.

**
**
תודה על הנוכחות שלך בחיינו.
פרק חדש מתחיל היום.
המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר