תגית: אמפטיה

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם בתקופה הזו:

1. מה שלומך…?
2. איך עוברים עליך הימים האלה?
3. מה המצב בבית?
4. מה שלום בן/בת הזוג שלך?
5. האם השתנה משהו במקום העבודה שלהם?
6. איך הילדים שלך עוברים את התקופה הזו?
7. מה שלום הוריך?
8. מה הכי מעסיק או מטריד אותך עכשיו?
9. יש משהו שקשה לך במיוחד עכשיו?
10. איך אני יכול לעזור…?

**
אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו,
זה להתקשר לאנשים, לשאול לשלומם,
להתעניין במה שעובר עליהם,
לשתף במה שעובר עלינו.

עשר דקות של הקשבה אנושית.

חיים מלאים. היום.

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים. 
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום. 
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע. 
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"בוק העלה סדרה של שקופיות בהרצאה.
'מה שחשוב אלה חמש נורמות מרכזיות', אמר לקהל.
צוותים צריכים להאמין שהעבודה שלהם חשובה.
צוותים צריכים להרגיש שהעבודה שהם עושים משמעותית להם באופן אישי.
צוותים זקוקים ליעדים ברורים ולתפקידים מוגדרים.
חברי צוות צריכים לדעת שהם יכולים לסמוך איש על רעהו.
ומה שחשוב ביותר, צוותים זקוקים לביטחון פסיכולוגי.

כדי ליצור ביטחון פסיכולוגי, אמר בוק, ראשי הצוותים צריכים להדגים את ההתנהגויות הנכונות.
הם יכולים להשתמש ברשימות של הנחיות שהוכנו על ידי גוגל, המונות את צורות ההתנהגות המצופות מהם:
ראשי צוותים אינם אמורים לקטוע חברי צוות באמצע שיחה, מפני שכך יכולה להתבסס נורמה של הפרעה לדיבור.
הם צריכים להראות שהם מקשיבים לאנשים, בכך שיסכמו את מה שאנשים אמרו אחרי שהם מסיימים לדבר.
הם צריכים להודות במה שאינם יודעים.
הם אינם אמורים לסיים ישיבה אלא רק אחרי שכל חבר בצוות דיבר לפחות פעם אחת.
הם צריכים לעודד אנשים שנראים מוטרדים להביע את רגשותיהם, ולעודד חברי צוות להגיב בתגובות לא שיפוטיות.
הם צריכים להציף על פני השטח מחלוקות פנים-צוותיות ולפתור אותן בדיון פתוח.

הרשימה מכילה עשרות טקטיקות.
עם זאת, כולן מתנקזות בסופו של דבר לשני עקרונות כלליים:
צוותים מצליחים כאשר כל מי שנמצא בצוות מרגיש שהוא יכול לדבר בגלוי
וכאשר חברי הצוות מראים שהם קשובים לרגשות האחרים בצוות".

~ הקטע מתוך "חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר" מאת צ'רלס דוהיג (עמודים 76 – 77)

חיים מלאים. היום.

שאלת "מה שלומך…?"
יכולה לנבוע מנימוס, או מעניין אמיתי.
היא יכולה להיאמר פנים-אל-פנים, בשיחת טלפון או להישלח כהודעה.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת ואכפתית
היא מתנה יקרה ומיוחדת,
המעידה שאנו חושבים על אותו אדם
ושחשוב לנו לדעת איך הוא ומה עובר עליו.

**
כשהאדם בוחר להשיב לנו
ואנו נמצאים שם איתו, בהקשבה אכפתית ואמפטית,
אנו מעניקים לו מתנה יקרה נוספת.

**
כשהאדם בוחר לשתף אותנו,
אנו גם מקבלים ממנו מתנה יקרה:
הוא פותח בפנינו את עולמו
ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.

**
"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה
את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה
הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
כשנותנים את מתנת "מה שלומך…?"
חשוב לזכור שבדומה למתנות אחרות,
מרגע שנתנו את המתנה, היא כבר לא שלנו.
היא מיועדת לאדם שאליו ייעדנו אותה
והוא יכול לעשות בה כרצונו:
להשיב או לא, במידה כזו או במידה אחרת.

**
בדיקת "מה שלומך…?" אותנטית ואכפתית
יכולה לשנות עולמות.

חיים מלאים. היום.

יכול להיות
שאם לכל אחד מהאנשים
על הכדור הזה
היה לפחות אדם אחד
שישאל פעם ביום "מה שלומך?"
מתוך אכפתיות אמתית

ופשוט יקשיב בעניין
במשך שתי דקות
באמפטיה ובאהבה
בלי להיבהל,
או לנסות לעזור,
או לשפוט,
או להזדהות,
או לרחם,
או להתערב,

אז חלק גדול
מהמלחמות,
ומהבדידות,
ומהבלבול,
ומהסבל,
היה נחסך.

חיים מלאים. היום.

זהירות.
משבר זה ממכר.

לבחור תפקיד של גיבור במשבר:
– תפקיד ראשי של גיבור המציל את המצב ומחלץ מהמשבר.
– תפקיד ראשי של גיבור החווה משבר ומתמודד איתו.
– תפקיד משני של גיבור התומך באחרים ומסייע להתמודד עם המשבר.

**
זהירות.
משבר זה ממכר.

גיבורים מקבלים תשומת לב, אמפטיה או מחיאות כפיים.
גיבורים זוכים להבנה, להנמכת ציפיות ולהנחות משמעותיות.
לגיבורים מותר להתמקד בדברים מסוימים ולהזניח אחרים.
לגיבורים מותר לא להתמודד עם עניינים חשובים שאינם ה-משבר.

**
זהירות.
משבר זה ממכר.

משבר הוא דרך אפקטיבית לחוות משמעות ותחושת ערך.
משבר הוא אסטרטגיה יעילה לקבל עזרה ותמיכה, לפעמים גם בלי לבקש אותה.
יש משהו חי, מעורר, מעניין, מחבר ומלא אנדרנלין במשבר,
שפחות מורגש בתחזוקה שוטפת, בתכנון פרואקטיבי ובעבודה יומיומית על הדברים החשובים בחיים.

**
זהירות.
משבר זה ממכר.

אם חייך מלאים במשברים בלתי פוסקים הרודפים זה אחר זה,
יכול להיות שהתמכרת…

**
משברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים,
מצבים שלפעמים אנו פוגשים ושלפעמים פוגשים אותנו.

לא כל אירוע הוא משבר.
לא כל משבר נכפה עלינו.
להיות סקרנים למה שאנו יוצרים ומזמנים.
לשים לב ולקחת אחריות על התפקיד שאנו בוחרים.
להיות מודעים לעניינים שאנו בורחים מפניהם.

חיים מלאים. היום.

הקשבה אמפטית יכולה להיות אסטרטגיה נוחה לבריחה מביטוי עצמי
או אסטרטגיה ליצירת חיבור והעמקת קשר.

עבודה פנימית יכולה להיות אסטרטגיה נוחה להימנעות מעבודה חיצונית ומקונפליקט עם אחרים
או אסטרטגיה ללקיחת אחריות ולהובלת שינוי משמעותי.

קבלה של אנשים ושל מצבים יכולה להיות אסטרטגיה נוחה לאי-התמודדות,
או אסטרטגיה להגברת נוכחות ולהתפתחות אישית.

**
איך הקשבה אמפטית, עבודה פנימית וקבלה משרתות אותך עכשיו?
איך את "משתמשת" בהן היום?
איך אתה "מנצל" אותן כרגע?

חיים מלאים. היום.

אמפטיה עסקית:

– מה עובר עליו?
– מה היא חווה?
– איך הוא מרגיש?
– מה היא צריכה?
– עם איזו בעיה הוא מתמודד?
– מה מעסיק אותה?
– איך הוא רואה את הדברים?
– במה היא מאמינה?
– מה חשוב לו?
– מה מפריע לה?
– ממה הוא חושש?
– מה יסייע לה להצליח?
– מה מדליק אותו?
– מה המוטיבציה שלה?

(רשימה חלקית בלבד…)

**
שלושה עקרונות חשובים:

1. ניסיון להבין, בשונה מלשפוט.
2. תשומת לב ממוקדת בו ובה, לא בי.
3. תמיד עם סימן שאלה, כי תכל'ס אין לנו מושג.

**
שלוש שאלות שלקוח שואל את עצמו באינטראקציה אתכם:

1. האם אתם באמת מבינים אותי ואת העניין המסוים שמעסיק אותי?
2. האם באמת אכפת לכם ממני ואתם רוצה לסייע לי בעניין הזה?
3. האם אתם באמת מסוגלים לעזור לי בעניין הזה?

הבנה + אכפתיות + מסוגלות בתפישת הלקוח מגדילים את הסיכוי ל"כן".

חיים מלאים. היום.

חידוד כוונה לשיחת-לב:

לחדש חיבור (עם עצמנו ועם אחרים), לייצר קירבה, להעמיק הבנה.

**
הזמנה לשיחת –לב (דוגמא..):

"הי,
יש בי תחושת אי-נוחות מהשיחה/אינטראקציה האחרונה שלנו.
חשוב לי להשלים אותה ו"לנקות מטענים" בינינו אם יש.
מתאים לך למצוא כמה דקות בזמן שנוח לשנינו ולדבר…?"

– להיות מוכנים לקבל "לא", או "לא עכשיו".

**
ביצוע שיחת-לב

אפשרות א':
להתחיל בשיתוף כשהאדם האחר מקשיב באמפטיה ומחזיק כוונה להבין.
לבדוק שמה שהיה חשוב לי נשמע והובן (לבקש מהאחר להדהד).
אחר-כך מתחלפים.

אפשרות ב':
להזמין את האדם האחר לשתף ולהקשיב באמפטיה מתוך כוונה להבין.
להדהד את מה ששמעת ולבדוק אם הבנת.
אחר-כך מתחלפים.

**
אני שמח שנענית להזמנה שלי לשיחת-לב אתמול.
אני שמח שדיברנו.
תודה ששיתפת אותי בכזו פתיחות.
תודה שהקשבת לי.

חיים מלאים. היום.

אירוע אחד ועשרה שיעורים חשובים
(מחשבות לפני הרצאת "קריירה בעולם החדש")

הרגע ההוא שהתכוננתי אליו שעות רבות בכדי להציג משהו להנהלת המחלקה…
ההמתנה המלחיצה במשך דקות מחוץ לדלת עד שיגיע תורי ויקראו לי…
הדקות שהפכו ליותר משעה, הרבה אחרי שהזמן המתוכנן עבר…
ההבנה שהיום זה כבר לא יהיה…
ההפתעה כשהדלת נפתחה בסיום הישיבה וכולם פשוט זרמו החוצה להמשך עיסוקיהם…
הפנייה לזו שהזמינה אותי לקבל קצת התייחסות ואמפטיה והתסכול למשמע תשובתה: "לא הסתדר היום… נתאם מועד אחר…"

**
לקחים מאותו אירוע, בפרספקטיבה של כמה שנים אחרי:
(מתוך היכרות אישית של כל המשתתפים)

• לא מדובר באנשים "רעים", "נצלניים" או כאלו שלא אכפת להם.
• מדובר באנשים עסוקים שאכפת להם.
• אנשים עסוקים שלפעמים מחמיצים משהו בזמן שהם עסוקים בענייניהם.
• ישיבות הנהלה יכולות להתפתח בצורות שונות, לא ניתן לתכנן כל דבר מראש, על הדקה.
• בזמן שאת בישיבת הנהלה, מישהו יכול להיות מחוץ לדלת: מתכונן. לחוץ. דרוך. מתוח.
• שינוי שגרתי אצלך (ביטול, עדכון, דחייה, …) יכול להיות שינוי עצום אצלו.
• זכרי שהוא שם. התאמץ לראות אותו.
• אי אפשר לבנות על זה שיראו אותך, יזכרו אותך או יחשבו עלייך ב 100% מהמקרים.
• חשוב לקחת אחריות על עצמנו. לא לזרוק אותה על אחרים.
• משפט אחד, שנאמר או שלא נאמר יכול לעשות הבדל עצום. לכאן או לשם.

חיים מלאים. היום.