תגית: אהבה

"זה מדהים ששמחה היא החלטה. 
אתה בטוח ששמחה, כמו גם אהבה, 
הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך, 
אבל לאט-לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות. 
אז החלטנו להיות שמחים."

~ מתוך הספר "האידיוט המושלם" מאת אילן הייטנר.

נתקלתי בציטוט הזה לפני מספר שבועות.
מישהי שאני מעריך בחרה לשים אותו כתמונת רקע בחשבון הפייסבוק שלה.

הוא נשאר איתי מאז וחזרתי אליו הבוקר…

**
יש שמחה כרגש ויש שמחה כפעולה.
יש אהבה כרגש ויש אהבה כפעולה.

יש דאגה כרגש ויש דאגה כפעולה.
יש כעס כרגש ויש כעס כפעולה.

**
המון אנשים דואגים עכשיו.
דאגה כרגש.

הרבה מאוד אנשים "עובדים בלדאוג עכשיו".
דאגה כפעולה.

**
הרגשות הם טבעיים, לגיטימיים וחשובים.

כולנו חווים ומרגישים אותם.

חשוב לתת להם מקום, להכיר בהם ולא לנסות להתעלם מהם או להדחיק אותם.
חשוב באותה מידה גם לא לתת להם את כל המקום.
לא לתת להם לנהל אותנו.

**
הפעולות הן תוצר של הבחירות שלנו.

משהו שאנחנו מחליטים ואז מבצעים.
פעולות הן עבודה שאנחנו יכולים לעשות.
פעולות הן בידיים שלנו.
באחריותנו.

**
רגש יכול להניע לפעולה.
כשאני מודאג יכול להיות שאבחר לקרוא כותרות ב-ynet, או לעשות פעילות גופנית כלשהי.

פעולה יכולה לעורר רגש.
כשאקרא עוד כמה כותרות ב-ynet כנראה שהדאגה שלי תתעצם.
כשאעשה פעילות גופנית כנראה שאחוש קצת יותר רוגע ושלווה.

רגש-פעולה הוא מעגל שמזין את עצמו.

יש לנו אפשרות לנתב את מעגל ההזנה הזה. להשפיע עליו.

**
דן לסרי כתב בספרו "הורות לחירות":

"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.

עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
חלק מהקוראים עלולים לחוות את הפוסט הזה כביקורת.
כחוסר רגישות כלפי אנשים שאולי נמצאים במצוקה עכשיו.
כהתייחסות שיפוטית קרה ולא חומלת.

אם מישהו "במקום נמוך", מודאג מאוד, מתקשה לתפקד, 
הדבר האחרון שהוא צריך זה שמישהו יטיף לו שהוא עושה משהו לא בסדר.

**
כשאני כותב את הטקסט הזה אני כותב אותי גם לעצמי.

הקטע אינו לעבור ממצב של דאגה והצפה למצב של שמחה ואהבה.

הקטע הוא להבין שזה בידיים שלנו. באחריותנו.

שיש לנו מה לעשות. שאנחנו יכולים.

ואז.. לעשות פעולה כלשהי, צעד קטן ככל שיהיה, בכיוון שמשרת אותנו או משרת אחרים.

שאולי יסייע לנו לעבור מדאגה לקצת קצת פחות דאגה, ולקצת קצת יותר שמחה…
**
2 הזמנות להעמקה ולהמשך למידה:

א. אתמול במסגרת הבלוג היומי כתבתי את "הדאגה שלך לזקנים ולקשישים לא עוזרת להם".

אולי תרצו לקרוא אותו.
ואם אתם כבר שם, תנו מבט גם בשאר הפוסטים היומיים שעלו השבוע.
ב. השבוע קיימתי הרצאה ובה הצגתי מספר כלים מעשיים להתנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים.

הדגש בהרצאה היה על ניהול עצמי, על פעולות יומיומיות שניתן לעשות, בתקופות אינטנסיביות שבהן יש חשיבות מוגברת לשימור עצמי ולתחזוקה פנימית.

מוזמנים לצפות בהקלטת ההרצאה בקישור הבא.

**
לסיום, ציטוט נפלא נוסף של דן לסרי:

"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.

אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.

הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא  ע ב ו ד ה   ז ר ה ."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"זה העניין, אתה מבין. ברגע שאתה תוחב את אצבעותיך בשאלות הגדולות, אינך יכול להפנות להן עורף".
ומהן השאלות החשובות?
"כמו שאני רואה את זה, הן עוסקות באהבה, באחריות, ברוחניות, במודעות.
ואילו הייתי בריא היום, אלה עדיין היו הנושאים שהייתי עוסק בהם.
אלה היו צריכים להיות הנושאים כל הזמן".

ניסיתי לדמיין את מורי בריא.
ניסיתי לדמיין אותו מסיר את השמיכות מעל גופו, קם מהכיסא, ושנינו יוצאים לטייל בשכונה, כמו שהיינו מטיילים בקמפוס.
פתאום הבנתי שחלפו שש עשרה שנה מאז ראיתי אותו עומד על רגליו.
שש עשרה שנה?

ואילו היה לך יום אחד של בריאות מושלמת, שאלתי, מה היית עושה?
"עשרים וארבע שעות?"
עשרים וארבע שעות.
"נראה…הייתי קם בבוקר, מתעמל, אוכל ארוחת בוקר נפלאה של לחמניות ותה,
יוצא לשחות, ואחר כך מזמין את החברים שלי לבוא לארוחת צהריים נחמדה.
הייתי מזמין אותם אחד אחד או שניים שניים כדי שנוכל לשוחח על המשפחות שלהם, על הבעיות שלהם, לדבר על המשמעות שלנו זה לזה.
ואז הייתי רוצה לצאת לטיול, בגן עם כמה עצים, לראות את הצבעים שלהם, להביט בציפורים,
לספוג את הטבע שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.
בערב, נלך כולנו למסעדה עם פסטה נהדרת, אולי איזה ברווז – אני אוהב ברווז – ואז נרקוד כל הלילה.
אני ארקוד עם כל בני הזוג הנהדרים ביותר שיש, עד שאתמוטט.
ואז אני אלך הביתה ואישן שינה עמוקה ונהדרת".

זה הכול?
"זה הכול".

זה היה כל כך פשוט. כל כך בינוני. בעצם, התאכזבתי קצת.
חשבתי שהוא יטוס לאיטליה או יסעד עם הנשיא או ישחק על חוף היום או ינסה את כל הדברים האקזוטיים שיעלו בדעתו.
אחרי החודשים הרבים שבהם שכב שם, בלי יכולת להזיז רגל או כף רגל –
איך הוא יכול למצוא שלמות בכזה יום ממוצע?
ואז הבנתי שזהו עצם העניין. "

~ הציטוט מתוך "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום, עמוד 151-152

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דברים שלא אמורים לקרות

– אישור לטיפול מסוים לא אמור להסתיים כל 3 חודשים, כי הבירוקרטיה לחידוש האישור מתישה אותנו.
– המתנה לצילום סי.טי לחידוש האישור לא אמורה לקחת שבועות ארוכים, כי בזמן הזה הטיפול לא ניתן.
– מפענח הסי.טי. לא אמור לשכוח להעלות את תשובת הפענוח, כי זה מעכב את כל התהליך.
– אני לא אמור להתקשר מספר פעמים בשבוע כדי לבדוק מה קורה עם התשובה, כי אנשים אמורים לעשות את העבודה שלהם.
– מרגע שמגיעה תשובת הפענוח, הרופא המטפל לא אמור לעכב את זה, כי גם ככה התהליך נמשך זמן רב מדי.
– אני לא אמור להגיע פיזית לבית החולים כדי לבדוק מה קורה עם זה, אבל אני נאלץ לעשות את זה כי אחרת זה לא מתקדם.
– כשאני בודק עם הרופא (אחרי שעה של המתנה) האם אפשר לשאול שאלה קצרה, הוא לא אמור להשיב ב-"לא" מבלי להסתכל בי אפילו, אלא לתת לי יחס חם ומכבד יותר.

**
ואולי זה אחרת…?

– ואולי חשוב לחדש אישור כל 3 חודשים כיון שהוא עולה עשרות אלפי שקלים וחשוב לבדוק שהוא באמת יעיל כפי שאנו רוצים שיהיה?
– ואולי המתנה לצילום לוקחת מספר שבועות כיון שיש עומס עצום וחוסר במשאבים? וזו בעיה מורכבת וכואבת?
– ואולי מפענח הסי.טי שכח להעלות את הפענוח כי הוא אנושי? כי דברים נופלים לפעמים בין הכסאות, כמו שקורה גם לי בעבודתי?
– ואולי זה כן תפקידי להתקשר? ואולי טוב שיש לי את מספר הטלפון ושעונים שם מהר יחסית ומנסים לעזור לי?
– ואולי הרופא המטפל לא מגיב במהירות שאני רוצה, כי הוא עסוק בדברים לא פחות חשובים, או שהוא חולה, או שאולי הוא בחופש?
– ואולי הרופא המטפל פחות סבלני אלי מכפי שהייתי רוצה, כיון שהוא טרוד בעניינים אחרים ומנסה להדביק פערים?

יכול להיות…?
יש סיכוי…?

**
יש את מה שקורה,
ויש את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי עושה מה ועל מי אומרת מה.
על דברים שאמורים לקרות ועל דברים שלא אמורים לקרות.
על אנשים שהם בסדר ועל אנשים שהם לא בסדר.

**
בזמן שכולם עסוקים ויש הרבה דרמה
של דברים שקורים או לא קורים,
של דברים שנאמרים או לא נאמרים,
של אנשים שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות,
או לא עושים משהו שהם אמורים לעשות,
בזמן הזה, החיים קורים.
ממשיכים.
מתהווים.
מתרחשים.
בהסכמתנו או ללא הסכמתנו.
עם המודעות שלנו או בלעדיה.

השמש זורחת ושוקעת.
הגלים שוטפים את החוף.
הטיפול משפיע או לא.
הגידול מתפשט או נסוג.

**
פחד

מחשבות על מה אנשים אמורים או לא אמורים לעשות מעוררות כעס.
כעס הוא ביטוי של פחד.

פחד שזה לא יצליח.
פחד שהטיפול יפסיק להועיל.
פחד שהמשך הטיפול לא יאושר.
פחד שהזמן שעובר יקר מדי.
פחד שכל מה שאנו עושים לא יספיק.
פחד שלא נצליח לעמוד בזה.

בינתיים אנחנו כאן.
בינתיים אנחנו מצליחים.
עד כה שרדנו 100% מימי חיינו.

אני רוצה להכיר בפחד שלי ולהיות קשוב אליו.
הוא חלק חשוב ממה שקורה עכשיו.

**
הקטע הבא מעניין:

התשובות הגיעו והן מעודדות.
המצב השתפר.
המשך הטיפול אושר.
שמחה גדולה.
הקלה.

ולמרות זאת,
הכעס עדיין כאן.
ממשיך להצטבר.
שואב אנרגיה.
לא משתחרר.

אני שם לב שיש בי עכשיו יותר כעס משמחה. 
מעניין הקטע הזה…

**
אין לי אנרגיה מיותרת

כשאני משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב,
במה אדם אחר עושה או לא עושה, אומר או לא אומר,
אני לא משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב בדברים אחרים, חשובים יותר.

ביירון קייטי (שיטת "העבודה") אומרת שיש שלושה סוגים של עניינים:
1. שלנו (דוגמא: מה חשוב לי ומה אני עושה?)
2. של אנשים אחרים (דוגמא: מה הרופא אומר או עושה?)
3. של "אלוהים" (דוגמא: האם ירד או לא ירד גשם? מה תהיה תוצאת הבדיקה?)

כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אנשים אחרים או של אלוהים, אנחנו לא מטפלים בעניינים שלנו.
מי מטפל בעניינים שלי, בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים אחרים?
כשאני משקיע אנרגייה בעניינים של אנשים אחרים, במה אני לא משקיע אנרגייה?
איזה דבר חשוב יותר עבורי לא מקבל מספיק תשומת לב?

זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
זה תמיד עניין של חיים.

**
מיקוד

כוונה מרכזית: "לעשות את מה שאפשר כדי לקדם את מה שהכי חשוב עכשיו".

רק שתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה?

**
אז מה באמת הכי חשוב עכשיו…?

לקבל תשובה…?
לקדם את העניין המסוים הזה…?
"לחנך" מישהו…?
לתמוך במישהו…?
להילחם על עקרון חשוב…?
לחזק קשר…?
לנוח…?
משהו אחר…?

**
מה שהכי חשוב עכשיו

אם מה שהכי חשוב זה לקבל תשובה או לקדם עניין כלשהו,
אז כדאי אפילו להגיע פיזית לביה"ח, או למשרד,
גם אם צריך לחכות שעתיים במסדרון או שלוש שעות על קו הטלפון,
עד שנצליח לתפוס את מי שאנו רוצים לתפוס,
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.
יותר מדברים אחרים.
גם אם זה "לא הוגן".
גם כשזה מתסכל.
גם אם דברים אחרים נפגעים בזמן שאנו עושים את זה ולא עושים אותם.
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.

ואם לעומת זאת, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא צדק והוגנות, או לחנך מישהו, או לעשות משהו אחר,
אז כדאי להשקיע אנרגייה בקידום צדק והוגנות, או בלחנך מישהו, או בלעשות משהו אחר,
גם אם זה יעכב את קבלת התשובה או יפגע בקידום העניין.

הבחירה שלנו.
האחריות שלנו.
אפשר להפסיק לברוח.
אפשר להפסיק להאשים.

**
הפתעה 1

האהבה העצומה שקיבלת ביום ראשון היתה מרגשת ומחממת לב.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זכית בה ביושר.
מגיע לך.

לאט לאט…
תחגוג את הרגע המיוחד הזה…
תן לזה להיכנס…

**
הפתעה 2

את הבשורה שקיבלת השבוע לא ציפית לקבל.
זו בשורה "שלא אמורים" לקבל בשלב כזה.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זה מלחיץ, מציף ומטלטל.
אתה יוצא לדרך חדשה.
לאט לאט… 
קח אויר…

**
חיים מלאים הם חיים של גם וגם

בין היתר, של הפתעות מסוג 1 ושל הפתעות מסוג 2.
החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות.
החיים קורים בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על החיים.

אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו בוחרים איך לשחק עם הקלפים שאנו מגרילים.

זמן לשתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה? 

אני מאחל לך שדברים יתפתחו בדרך המשרתת את הטוב העליון שלך ושל משפחתך.
(ואני לא לגמרי בטוח מה זה אומר או איך זה נראה…)

אני אתך…

**
"נשמקול" – הזמנה לתמיכה

"נשמקול" היא טכנולוגיה ייחודית המאפשרת תקשורת עם אנשים שכבר אינם בין החיים.
"נשמקול" הוא גם ספר שעומד לצאת בקרוב ושנכתב ע"י רמי שאול.

הפעם האחרונה שפגשתי את רמי היתה לפני כעשרים וחמש שנה בעת שירותנו הצבאי המשותף.
השבוע נחשפתי לפרויקט המרגש שלו ומייד הזמנתי לעצמי עותק.

הנה מספר מילים שרמי כותב על ספרו, "נשמקול":

"אני נרגש להציג בפניכם את ספר הביכורים שלי, 
רומן עלילתי עליו עמלתי במשך יותר משבע שנים ואשר הגעתי לסיום כתיבתו. 
הרעיון לספר ניטע בליבי לאחר לכתה הפתאומי ובטרם עת של שירה, אהובתי, אשת נעוריי ואם שלושת ילדיי. 
את החור הגדול שנפער לא יכולתי לבטא אז במילים ומעט נחמה מצאתי בהאזנה לשירים שביטאו את תחושותיי. 
הכמיהה הגדולה שליוותה אותי ולא הרפתה בכל התקופה היתה להיפגש שוב, או לפחות לשמוע את קולה ולאמר את כל מה שלא הספקתי. 
מאחר שבחיי עסקתי בפיתוח מוצרים, פינטזתי על לפתח טכנולוגיה חדשה, לה קראתי ביני לביני,
נשמקול, הטכנולוגיה שתקשר אותנו עם נשמות אהובינו בעולם הבא.
כשהבנתי שאין ביכולתי ליישם זאת (לפחות לא כרגע..), המצאתי סיפור דמיוני על גיבור שפעל אחרת,
שחיבר לעצמו את פאזל החיים בצורה מיוחדת ואשר עמל לפתח דרך שתאפשר לו חיבור אל אהובתו. 

הספר הדמיוני שרקחתי מתבסס על אירועים מצבים ומקומות שבהם ביקרנו, ועל התמודדויות שונות מחיי, 
אך על הכל הוספתי מעשיות, ערכתי שינויים ונתתי פרשנות אחרת לאירועים. 
עוד בסיפור משולבים קטעים מקוריים מיומן טיול ששירה כתבה בעצמה כשטיילנו יחד בעבר .

אודה לכם ואשמח לקבל את תמיכתכם, 
כדי שאוכל להשלים את הפקת הספר באופן איכותי ומקצועי ובהדפסה ראויה ומכובדת. 
אתם מוזמנים, לאחר הרשמה זריזה, לבחור אחת או יותר מהתשורות של קידום הספר ולקחת חלק בהוצאתו לאור של ספר זה." 

עד כה גויסו קרוב ל-20,000 ₪ שהם 55% מתקציב היעד. 

ניתן לצפות בסרטון קצר שבו רמי ובתו מספרים על הספר, וגם לתמוך בעצמכם בפרויקט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דאגה היא עבודה זרה.
ואף על פי כן, הורים רבים מאמינים שבדאגה זו הם נבחנים כהורים טובים.
ילד נפל וקיבל מכה, הוא עצוב בשל פרידה חבר,
אומלל מצעצוע שאיבד, משועמם מאחר צהריים ריק –
כל אלה הזדמנויות לעוט על הילד ולעטוף אותו בענן דאגה.
אך יותר משדאגה זו משרתת את הילד,
היא משרתת את ההורה במילוי תפקידו."

**
"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.
עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
"אגב כך הסתבר לה עוד עניין –
כשהיא דואגת, היא בעצם דואגת לעצמה.
אמנם היא אימא מסורה, אבל כשהיא דואגת –
היא ודאגתה נמצאים במרכז, ואילו ילדיה נדחקים לשוליים.
זה מה שקורה בפועל.
היא מאבדת אותם לטובת דאגתה."

**
"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.
אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.
הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא ע ב ו ד ה ז ר ה ."

~ כל הקטעים מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי.

חיים מלאים. היום.

לפעמים אתה לא יכול לעבור מפחד לקבלה.
לפעמים את לא יכולה לעבור מכעס לאהבה.
לפעמים אתה לא יכול לעבור מלחץ לשלווה.
לפעמים את לא יכולה לעבור מייאוש לתקווה.

לפעמים אנחנו לא יכולים לעבור ממצב מצוי למצב רצוי.
לא תמיד ישנה דרך זמינה וישירה מכאן לשם.
וזה בסדר.

**
אולי זה פשוט הזמן לצעד האפשרי הבא:

מפחד, לקצת פחות פחד.
הקבלה תחכה.
וזה בסדר.

מכעס, לקצת פחות כעס.
האהבה תורגש בהמשך.
וזה בסדר.

מלחץ, לקצת פחות לחץ.
שלווה ביום אחר.
וזה בסדר.

מייאוש, לקצת פחות ייאוש.
כרגע מוקדם מדי לתקווה.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

תודה על המתנה של הימים האחרונים.
על הזכות להיות ביחד השבוע.
להיות.
ביחד.
השבוע.

אני כל-כך שמח שעשינו את זה.
אני אוהב אותך מאוד.
וגאה בך המון.
כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

חיים מלאים. היום.

מתוכנתים

לאורך עשרות אלפי שנים
תוכנתנו להגיב חזק יותר
לביקורת מאשר למחמאה,
לאיום מאשר להזדמנות,
להפסד מאשר לרווח,
לכאב מאשר לעונג.

**
אנחנו עדיין מתוכנתים.
המנגנונים חזקים ומשפיעים.
לצד התועלת הצפויה למשך החיים
אנו משלמים מחירים על איכות החיים.

**
אולי אפשר להתחיל ללמד בגנים ובבתי הספר
קצת יותר שמחה ואושר.
קצת יותר טוב לב ונדיבות.
קצת יותר הכרת תודה.
קצת יותר אהבה.
קצת יותר שלווה.
קצת יותר חמלה.

**
ועד שזה יקרה,
עד שנשנה את המנגנונים של המדינה, המשרד והמערכת,
אולי נתחיל להשפיע על מנגנוני קבלת ההחלטות של עצמנו?

לגלות את זה.
ללמוד את זה.
לתרגל את זה.
להתאמן בזה.

**
בקטנה.
רק היום.
רק קצת יותר.

חיים מלאים. היום.

51:49

לא בנוקאאוט.
לא ברוב מוחלט.
גם לא ברוב של שני שליש.
רק בקצת יותר.

**
כל יום רק קצת יותר.
קצת יותר בעד מנגד.
קצת יותר בנייה מהרס.
קצת יותר תועלת מנזק.
קצת יותר אהבה מפחד.
קצת יותר שלום ממלחמה.
קצת יותר הבנה משיפוטיות.

**
51:49.
רק קצת יותר.
כל יום רק קצת יותר… זה מספיק.
כל יום רק קצת יותר… זה הרבה יותר.

חיים מלאים. היום.

מעניין ש"הייעוד הנשמתי" שלך
שלשמו הגעת לכדור הזה
ושאותו אתה מחפש
או שאותו את מנסה להגשים,
יכול להשתנות כל מספר שנים
או להופיע ולהיעלם אחת לכמה חודשים,

בעוד שדברים "פשוטים" ויומיומיים
כמו לאהוב לבשל
או לאהוב לקרוא
או לאהוב ספורט
או לאהוב את העבודה שלך
או לאהוב את המשפחה שלך
יכולים ללכת אתך כבר כמה עשורים
או להיות אתך כל ימי חייך.

חיים מלאים. היום.