מחשבה ממונטנגרו

את המסר השבוע אני כותב ממונטנגרו הנפלאה, במהלך טיול של מספר ימים עם בני רועי.
השעה כרגע היא קרוב לאחת אחר חצות בלילה שבין חמישי לשישי.
מחר (יום שישי) מתוכנן לנו יום עמוס שיתחיל מוקדם בבוקר ויסתיים מאוחר בלילה.

אני בוחר לכתוב גם השבוע ולשלוח את המסר לפני כניסת השבת, למרות שאני לא חייב.
אין שום בעיה בלקחת הפסקה, זה אפילו חשוב.
ועדיין, מתחשק לי לכתוב…

הטעינה בסוללת המחשב שממנו אני כותב כרגע נמוכה ותסתיים בעוד כחצי שעה (אולי פחות) ואין לי מטען.
המשמעות היא שמה שלא אצליח לכתוב בדקות הקרובות כבר לא יישלח השבוע.

יש בזה משהו קצת מלחיץ… ועם זאת גם מקדם…
דדליינים עוזרים לנו לסיים דברים.
מגבלה, כמו מגבלת זמן בסוללה, יכולה לחדד אותנו.

משהו חזק שמהדהד בי כרגע:

השעות הראשונות במונטנגרו היו ואוו.
הטבע כאן חזק ועוצמתי.
מדהים לראות את כל הירוק הזה, את ההרים, הנהרות, הקניונים והאגמים.
היום הראשון היה מופלא והתחשק לי רק לשאוף את כל היופי הזה פנימה עוד ועוד.
נסיעה של שלוש-ארבע שעות עברה כמו כלום ונהניתי מכל קילומטר.
היום השני עדיין היה מדהים ומרומם נפש.
ביום השלישי זו כבר היתה התחלה של שגרה.
ביום הרביעי החלטנו לוותר על אגם יפהפה כי כמה כאלו אפשר לראות.

המהירות שבה אנו מסתגלים לדברים תמיד מפתיעה אותי, גם אלו שיותר נעימים לנו וגם אלו שיותר מאתגרים אותנו.

כמה מהר אנו מתרגלים לדברים טובים שנכנסים לחיינו ומתחילים לקבל אותם כמובן מאליו?
כמה מהר מצב לא רצוי (כמו מחלה או פיטורים), הופך להיות חלק מהמציאות יומיומית שלנו מרגע שהוא נכנס לחיינו?

האם יש דרך להאט את "קצב ההתרגלות" באותם מצבים רצויים כך שנוכל להמשיך להתרגש, להעריך ולהתלהב,
כדי שלא נפסיק לראות בעיניים רעננות ולחוות כמו בהתחלה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מנהיגות, אחריות וצלילה בקישון

השבוע צפיתי בסרטון יוטיוב קצר שצולם במהלך כנס בנושא הצלילה בנחל הקישון המזוהם:
עשר דקות שבהן עמי איילון, מפקד חיל הים לשעבר, מתייחס לפרשה הטראגית והחשובה הזו.

בדבריו של עמי איילון יש התייחסות לשלושה אנשים מרכזיים, כל אחד מהם מנהיג אמיץ ובעל השפעה אדירה:

א. עמי איילון – שבין היתר היה מפקד חיל הים ושיחסו לנושא הקישון השתנה עם השנים.
ב. השופט מאיר שמגר – שעמד בראש הועדה והשפיע רבות על התפתחות הפרשה והשיח הציבורי.
ג. יובל תמיר – לוחם השייטת, שהוביל באומץ ובנחישות תוך כדי התמודדות עם מחלתו, את המאבק להכרה בנפגעי הקישון ובמשפחותיהם.

מספר ציטוטים מתוך הקטע:

"לקינו בעיוורון צבאי."

"היינו ממוקדי מטרה יותר מדי, ולא הבנו, כפי שאנו מבינים כיום, את מושג האחריות ואת מושג הפיקוד."

"התנהלנו בלי להבחין בין עיקר לטפל."

עפ"י עמי איילון אלו מילותיו של השופט שמגר בשפה פשוטה:

"אל תבלבלו לי את המוח עם תיאוריות מדעיות. אני יודע כמוכם שהמדע לא יודע הכול.
עד שתוכיחו את הקשר הישיר בין סיבה למסובב עוד רבים יכולים למות.
אל תנסו לנסח את הבעיה בצורה משפטית משום שעד שהמחוקק יחוקק את החוק יכולים לעבור עוד הרבה מאוד שנים."

באופן אישי היה לי מרתק להקשיב לעשר הדקות הללו.
הן עוררו בי מחשבות רבות בנושא מנהיגות, אחריות אישית ומערכתית, שינוי והשפעה, בעולם מורכב ורווי אינטרסים. 
מילותיו של השופט שמגר כפי שהן מוזכרות על ידי עמי איילון מרגשות במיוחד באנושיות ובחדות שלהן.

המלצה חמה: פנו לעצמכם עשר דקות וצפו בקטע החשוב הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אפשר לנצח

תהיה בן אדם.
תהיה הגון.
אני אוהבת אותך.
אני מאמינה בך.
חשוב לעשות טוב בעולם.

איך זה לגדול בבית שבו אלו המילים שאתה שומע מאימך?
איך אתה מתפתח כאדם כשזה המסר והדוגמא האישית שאתה מקבל מהוריך?

**

הבוקר התחלתי לקרוא את ספרו של מיכאל ביטון – "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי".
מיכאל ביטון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן במשך כשמונה שנים כראש מועצת ירוחם.
שמעתי על מיכאל ועל תרומתו העצומה לירוחם מספר פעמים בעבר, אך אף פעם לא התעמקתי בו ובסיפור שלו.

למרות שאנחנו בני גיל דומה, הסיפור של מיכאל שונה מאוד מהסיפור שלי:
הוריו יוצאי מרוקו, הוריי יוצאי רומניה.
הוא גדל בירוחם, אני גדלתי בכפר סבא.
למיכאל יש שמונה אחים ואחיות, לי יש אח אחד.
לאורך השנים מיכאל מתמקד בפעילות חברתית ופוליטית, אני עובד בעיקר במגזר העסקי.

לשמחתי, יש בינינו גם מספר דברים משותפים: גם אני שמעתי וחוויתי מהוריי מילים דומות לאלו המצוטטות למעלה ששמע מיכאל מהוריו. 

**
בשבוע שעבר קראתי את ספרה של יולי נובק – "מי את בכלל?".
יולי נובק שימשה במשך כחמש שנים כמנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה".
בספרה היא משתפת באירועים, חוויות ומחשבות הן מתקופת פעילותה בעמותה והן מהשנים שלאחר מכן.

יש כאלו שעצם אזכור השם "שוברים שתיקה" מעורר בהם כעס גדול והתנגדות עצומה.
"הם מלכלכים על צה"ל בחו"ל" היא אחת האסוציאציות הראשונות שקופצת.
כשסיפרתי לבני משפחתי שאני קורא את הספר, התגובה הראשונה היתה: "למה?? הם בוגדים שפוגעים במדינה !"

למה באמת..?
למה לקרוא משהו שרחוק ממך, זר ואולי אפילו מנוגד למשהו שאתה מאמין בו?

כי בדרך כלל זה יותר מורכב ממה שנדמה לנו…

**
עשרות העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא עד כה בספרו של מיכאל ביטון מרתקים ומרגשים אותי.
ספרה של יולי נובק, עורר בי הרבה מחשבות ותחושות.

הספרים הללו מהווים עבורי צוהר שבעזרתו אני נחשף למשהו שלא תמיד נגיש ביום-יום:
שילוב של מסע אישי ואנושי שונה משלי,
לצד פרספקטיבה מסוימת על המדינה ועל החברה הישראלית.
הקריאה מאפשרת לי להבין יותר לעומק מורכבות ושונות ומלמדת אותי דברים שלא הכרתי.

חשוב לזכור שהספרים הללו אף פעם אינם אובייקטיבים:
הם מתארים מציאות מסוימת (ולא את "ה-מציאות"),
נכתבים תמיד מתוך נקודת מבט סובייקטיבית,
ובדרך כלל מגיעים עם אג'נדה כזו או אחרת.

**
לפני כתיבת הפוסט הזה, עשיתי חיפוש קצר ברשת על מיכאל ביטון.
מצאתי כתבה טריה שפורסמה לאחרונה ושקיבלה מעל למאה וחמישים תגובות.
כחצי מהתגובות מפרגנות, אוהדות ותומכות, והחצי השני מלאות ביקורת והאשמות.

מתגובות וטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר ללמוד מעט מאוד.
חבל על זמן הקריאה שלהן.

כשאדם כמו מיכאל ביטון כותב ש"אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", אני רוצה להקשיב לו וללמוד ממנו.

איך מיכאל, טל אוחנה ראשת המועצה הנוכחית של ירוחם, רותם ידלין יו"ר המועצה האזורית גזר ועליזה בלוך ראשת העיר בית שמש,
מצליחים לפתח את הערים והעיירות שלהם וליצור קירבה בין תושביהן?
איך הם מצליחים להתמודד עם שחיתות, אלימות, מורכבות ומוגבלות משאבים ולחולל שינוי משמעותי ומיטיב?
האם אפשר ללמוד מזה משהו גם לערים אחרות, ואולי מעבר לכך?

בשונה ממני, קורא וצופה מהצד, הם חיים את זה ועובדים בזה ביום יום…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שאלות אישיות

השבוע, כתבתי לעצמי חמש שאלות אישיות.

לשאלות יש כוח עצום כיון שהן משפיעות על החשיבה שלנו וממקדות את תשומת ליבנו.
כשהתשובה לשאלה ברורה או מיידית, השאלה מקבלת מענה ואנחנו ממשיכים הלאה.
כשלשאלה שאנו נשאלים אין תשובה מיידית, משהו בנו ממשיך לחפש תשובה.
כשהשאלה חשובה מספיק, היא ממשיכה לקנן בתוכנו ומפעילה תהליך חיפוש שחלקו לא-מודע.
משהו בנו ממשיך לסרוק ולחפש תשובות גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

**
השאלות שכתבתי לעצמי השבוע התגבשו בתקופה האחרונה, מתוך כמיהה לאיזשהו ריענון או התחדשות.
אולי גם מתוך געגוע למשהו שחוויתי בעוצמה בעבר, ולאחרונה קצת פחות.

1. אם כסף לא היה עניין, במה הייתי משקיע את תשומת ליבי ואת אנרגיית החיים שלי?

2. מה מתחשק לי ללמוד בתקופה הקרובה?

3. למה בא לי להתמסר ובמה בא לי להתמחות בתקופה הקרובה?

4. מה חשוב לי להכניס לחיי?

5. איזה הרגל חדש אני רוצה לפתח?

בשונה ממבחן בבית הספר, אין הכרח לענות על כל השאלות.
יש ביניהן חפיפה מסוימת וכל שאלה מדגישה משהו קצת אחר הקשור לאותו נושא.
לדוגמא, "התמחות" מכוונת למהלך של לימוד לאורך זמן, אולי בעזרת מורה או חונך,
בעוד ש"הרגל" מדגיש יותר את החיבור המעשי ליום-יום. לשינויים קטנים יכולות להיות השפעות ניכרות.

**
אני אוהב את הטכניקה הזו של שאילת שאלות, כאמצעי ליצירת תנועה פנימית וחיצונית.
ניתן להשתמש בה עם עצמנו או עם אחרים.
אין בי לחץ למצוא תשובות מהירות.
אני כותב לעצמי את השאלות ומניח אותן במקום נגיש,
חוזר אליהן מדי פעם, נותן ל"מערכת" לעבוד,
ומחכה בסקרנות לראות מה עולה ואיך זה מתפתח…

אם הפוסט הזה, והשאלות הללו מעוררים בכם משהו, אשמח לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איש יוצר

היום במהלך ריצת בוקר תהיתי למה אני הכי נמשך בתקשורת מקרבת, ממה אני נהנה ומה כ"כ מרגש אותי בזה כבר שנים:

– האם זה כל מה שאני מקבל ומרוויח "מזה" באופן אישי בסביבות חיי השונות? כבן זוג, הורה, מנהל, עובד, חבר וכו'…
– האם זו ההתרגשות בעבודה עם אנשים שנחשפים ל"זה" לראשונה? להיות שותף לרגע הגילוי, להתלהבות, לראות מה זה מעורר בהם…
– ואולי זה קשור לליווי אנשים שנמצאים "עם זה" כבר תקופת מה, לאפשר להם להעמיק, להמשיך להטמיע ולחגוג ביחד את השינוי שהם חווים בחייהם…

כפי שזה נראה כרגע שלוש הרמות מושכות וממלאות אותי באותה מידה…וזו המהות של תקשורת מקרבת בעיני:
– כלי מדהים להתפתחות אישית מתמדת.
– דרך חשיבה, צורת תקשורת וכלים מעשיים שניתנים ליישום בכל סביבות החיים ומשפיעים מיידית, בראש ובראשונה עלינו וגם על אחרים.
– גישה פשוטה ועוצמתית לחיים בעלת עומק אינסופי ואינספור הזדמנויות ללמידה ולצמיחה בכל יום.

**
חלק גדול מהאנשים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בחיי פגשתי במקרה.
בדומה לכך, לכמה מהאירועים והשלבים המעצבים בחיי התגלגלתי בצורה לא מתוכננת לחלוטין.
עפ"י פתגם ידוע "החיים זה מה שקורה לנו כשאנו עסוקים בלתכנן תוכניות".
זה כ"כ נכון לדעתי: אשתי ואני התחלנו לצאת בגיל 16 לאחר מוות טרגי של ידידה מסרטן.
לשירות מדהים של 6 שנים בצבא התגלגלתי בצורה אקראית לאחר "טיסה" מקורס טיס ולמרות תוכניות לשרת שנים ארוכות בחיל האויר.
הקשר עם כמה מן האנשים שאני יותר אוהב ומעריך היום נוצר "במקרה" לאחר התנדבות במסגרת כלשהי, הפנייה של חבר או פגישה אקראית.

האין זה מרגש שבת זוג לחיים, הזדמנות עסקית מדהימה, ידיד חדש נפלא, ספר מעולה,
חוויה מעצימה או תובנה עמוקה נמצאים ממש מעבר לפינה במרחק ס"מ בודד או דקה מאתנו ?
הם שם !!!
האם נדע לזהות אותם כשנעבור לידם?
האם אנו שבויים בשריון המוכר, הבטוח והידוע או שאנו פתוחים מספיק לשונה, לחדש ולבלתי שגרתי?
איפה נמצאת הפינה הבאה והאם נוכל להציץ ולראות מה מסתתר מאחוריה?

**
המילים שלמעלה לא נכתבו הבוקר.
אלו פוסטים היסטוריים שכתבתי לפני מספר שנים.
ולא סתם פוסטים…
את הקטע הראשון כתבתי בדיוק, אבל בדיוק, לפני עשר שנים, בתאריך ה 1-7-12,
והוא הפוסט הראשון שכתבתי במסגרת הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים".
הקטע השני, "מה מחכה לנו מעבר לפינה?", נכתב בבוקר שלמחרת.

היום, בפרספקטיבה של עשור, אני מבין שהפוסטים הללו, היו תחילתו של מסע יצירתי רב-שנים,
שהשפיע ועדיין משפיע רבות על חיי, כנראה גם על חיי אנשים נוספים.
כשאנו בוחרים לעשות צעד ולהתקדם בכיוון מסוים, אין לנו מושג איך הדברים יתפתחו ולאן זה יוביל.
תוך זמן קצר הפך הבלוג מ"כלי תומך" לסדנאות שאני מעביר,
למשהו שעומד בפני עצמו ושהוא חלק משמעותי וחשוב בחיי, שאני משקיע בו לא מעט ומקבל ממנו המון.

**
לצד חגיגות העשור לבלוג אני חוגג השבוע סיום של פרק משמעותי נוסף:

לפני מספר ימים התקיים המפגש האחרון במסגרת תוכנית "חיים מלאים".
הרעיון לתוכנית הזו עלה בי לראשונה לפני כארבעה חודשים,
ולאחר חודש של התארגנות ובניית קבוצה יצאנו לדרך של שנים עשר מפגשים שבועיים.

אני חוגג את העובדה שבחרתי לקפוץ מייד על הרעיון ולא נתתי לו לחלוף.
יום לאחר שהרעיון עלה שלחתי פוסט לאלפי אנשים עם הזמנה לתוכנית.
כנראה שאם הייתי מחכה יומיים או שלושה, ההתלהבות שלי היתה שוככת והתוכנית לא היתה יוצאת לפועל.
להזמנה שכזו יש משמעות של מחויבות כפולה: גם לתוכנית עצמה וגם לעבודה הנדרשת בכדי להרים את התוכנית.

אני חוגג את עבודת ההכנה בחודש הראשון שכללה בניית תוכנית, דיוק תכנים, קשר עם מתעניינים ויצירת קבוצה.
בכדי שמשהו יקרה, יש להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.
ואני חוגג בענק את שנים עשר מפגשי התוכנית: את גיבוש והכנת התכנים משבוע לשבוע,
את ההיכרות והקשר עם המשתתפים, ואת יצירת הדבר החדש והייחודי שלא עשיתי מעולם עד כה בצורה הזו.

יש לי תחושה חזקה של"דבר" הזה תהיה המשכיות. מעניין לאן זה יתפתח מכאן… 

**
המלצה חמה:

בשבועות האחרונים נחשפתי לפודקאסט "האלבומים הגדולים" של שלמה ארצי.
בכל פרק שלמה ארצי וירון שילון, הבמאי שמלווה אותו, מתמקדים באחד מהאלבומים,
ומשוחחים על השירים, על תהליך היצירה וההפקה, על השותפים לדרך, על האתגרים, החגיגות והכאבים.

מרתק ומרגש לשמוע על מערכות היחסים עם המפיקים, הנגנים ועם אמנים אחרים,
על ההתמודדות עם הצלחות וכישלונות, על הרעב והמחויבות ליצירה,
על ההתפתחות האישית והמקצועית, על מסע אנושי בפרספקטיבה של זמן.

**
אני מוצא קווי דמיון בין "האלבומים הגדולים" של שלמה ארצי, לבין חגיגות העשור של הבלוג וחגיגות הסיום של תוכנית "חיים מלאים":

– כשמסתכלים אחורה רואים איזו דרך עברנו. זה לא תמיד ברור תוך כדי תנועה.
– אנחנו תמיד עוברים את הדרך עם ולצד אנשים אחרים. אף פעם לא לבד.
– הדרך נבנית בהדרגה וללא דרכי קיצור: מפגש אחר מפגש, פוסט אחר פוסט, אלבום אחר אלבום.
– נדרשת מחויבות, התמדה והתמסרות לתהליך, שלעיתים יכול להיות תובעני, מאתגר או לא נוח.
– כשיוצאים לדרך לא באמת יודעים למה נכנסים ואיך דברים יתפתחו.
– לצד ההשפעה על אנשים אחרים, ישנה השפעה משמעותית (אולי אפילו גדולה יותר) עלינו.
– החשיבות והפרשנות שאנחנו מייחסים לאירועים מסוימים יכולה להשתנות עם הזמן.
– המסע היצירתי הוא מסע מופלא !

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר