אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו.
אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר לשים, או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,
אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו שמשהו כזה או דומה לא יקרה שוב, שהבעייה תיפתר ושהסיכון יעלם.
**
אבל במצבים מורכבים, כמו זה למשל,
אי אפשר למצוא רק גורם אחד, קבוצה אחת, או תהליך אחד שאחראים ושבגללם זה קורה.
וגם אי אפשר להבטיח שזה, או משהו דומה לזה, לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב, גם אחרי שנמפה את כל התהליכים, נשתמש בכל הטכנולוגיות, נאכוף את כל הנהלים ונעניש את כל "האשמים".
זה עלול לקרות שוב, גם לנו וגם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.
**
ודווקא במצבים מהסוג הזה, יש שני דברים שחשוב לעשות:
האחד – להמשיך להאמין ששינוי אפשרי, להכיר באחריות שלנו, בתרומה שלנו למצב, בחשיבות של מעשינו וביכולת שלנו להשפיע,
והשני – להכיר בתחושת חוסר האונים, העצב והפחד שאנו חווים, ובכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות כרגע.
שני הדברים הללו חשובים ומשלימים זה את זה.
הכרה בחוסר האונים, בעצב ובפחד שלנו חשובה ועוזרת לנו להתנהל איתם במקום שהם ינהלו אותנו.
חוסר האונים, העצב והפחד טבעיים ואנושיים. הם עתידים להופיע שוב ושוב וכדאי לתת להם מקום ולא להדחיק אותם.
הכרה באחריות שלנו ובחשיבות של פעולותינו מסייעת לנו לקדם את מה שחשוב ומקטינה את הסיכוי שנטיל את כל האחריות על גורמים חיצוניים לנו (כמו למשל החמאס, הרשות, כוחות הביטחון או המחנה הפוליטי האחר)
"מה חי בי עכשיו ומה אני יכול/ה לעשות שיסייע לי, למשפחתי או לסביבתי?", היא שאלה עוצמתית המשלבת את ההיבטים של נוכחות ושל לקיחת אחריות.
**
דוגמא קטנה-גדולה אחת למשהו שאנחנו יכולים לעשות:
כשמתרחש פיגוע או אירוע, כל רשתות הטלויזיה המרכזיות מתחילות לדווח ללא הפסקה מהשטח.
שעות על גבי שעות של שידורים וראיונות שמטרתן למלא זמן מסך ולמשוך קהל.
במצבים כאלה אפשר וחשוב להעביר ערוץ, לכבות את הטלויזיה ולהתנתק מרשתות חברתיות.
הבחירה להפסיק לצפות אינה ביטוי לחוסר כבוד, אי-אכפתיות או אנוכיות.
כשאנחנו בוחרים להישאר צמודים למסך שמשדר חומרים מסוג מסוים, יש לכך השפעה גדולה עלינו.
יש לנו אחריות למקום שבו אנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
ערוצי הטלויזיה והרשתות אחראים לבחירות שלהם, אנחנו אחראים לבחירות שלנו.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר