אגריפס 42, קומה חמישית

הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות.
אנחנו מוקפים במוות. ובחיים.
בכאב ובשמחה.
באבל ובחגיגה.
ימים שבהם קל יותר לזכור וקשה יותר לשכוח.
תקופה שמייצרת בהירות ונותנת פרופורציות לדברים החשובים בחיים.
בהירות ופרופורציות שנוטות להתפוגג עם הזמן.
באינטנסיביות של "החיים הרגילים".
עד הפעם הבאה.
עד שקורה משהו שמזכיר לנו את זה שוב.

**
להתמקד בדברים החשובים:
משפחה.
בריאות.
מערכות יחסים.
רווחה כלכלית.
עבודה.
שמחה.
נתינה.
התפתחות.
שירות של משהו גדול מאתנו.
מה שזה לא יהיה.
כל אחד והעניינים החשובים עבורו.
כל אחת והעניינים החשובים עבורה.

**
להתמקד בדברים החשובים ולעבוד בהם.
כל יום. כל יום. כל יום.
הדברים הקטנים שאנחנו עושים כל יום וכל שבוע שוב ושוב ושוב,
משפיעים על חיינו הרבה יותר מהדברים הגדולים שאנחנו עושים אחת לתקופה.
או אחת ליום השואה.
ההחלטות והבחירות היומיומיות שלנו, 
משפיעות יותר מההבטחות שאנחנו נותנים לעצמנו בראש השנה או ביום הולדת עגול.
"אנחנו הופכים להיות הדבר שאנו חושבים עליו כל היום" כתב ראלף ואלדו אמרסון.
האם זה באמת משנה לנו מי ינאם ומי לא בטקס יום העצמאות?
כשאנו חושבים על הדבר הזה, אנחנו לא חושבים על דברים אחרים.
כשאנחנו עוסקים בדברים כאלה, אנו לא עוסקים בדברים אחרים.
שכנראה חשובים הרבה יותר לנו ולחיינו.

**
ביירון קייטי ("העבודה") טוענת שיש רק שלושה סוגים של עניינים:
עניינים שלנו, עניינים של אחרים ועניינים של אלוהים (או של העולם).

מי ינאם בטקס יום העצמאות זה עניינים של העולם (אלא אם כן אנחנו נתניהו או אדלשטיין).
האם ארה"ב תתקוף בסוריה ומתי זה עניינים של העולם.
האם מחר יהיה חמסין או גשם, הבורסה תרד או תעלה, גם הם עניינים של העולם.

מה אמרה גברת כהן לאדון לוי זה עניינים של אנשים אחרים.
מה אמור/צריך/חייב לעשות מישהו שהוא לא אנחנו זה עניינים של אחרים.
כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אחרים, אנחנו מבזבזים אנרגיה.
כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אחרים, אנחנו לא מתעסקים בעניינים שלנו.
**
לעתים, יותר קל להתעסק בעניינים של אחרים
מאשר לקחת אחריות ולעסוק בעניינים שלנו.
להתעסק בעניינים שלנו זה לא תמיד כיף, רומנטי, מהנה או ממלא.
לפעמים זה מאתגר, קשה, מפחיד, מעייף, משעמם.
אבל אלו העניינים שלנו.

**
אתמול פגשתי בעמוד הפייסבוק של יובל אידו טל,
ציטוט מעורר השראה של הנרי דייויד ת'ורו מהמאה ה-19:
"הגורל של המדינה לא תלוי באיזה פתק אתה בוחר להוציא מהקופסה 
ולהניח במעטפה בקלפי פעם בכמה שנים
אלא באיזה בנאדם אתה בוחר להוציא מהחדר שלך ולהניח ברחוב כל בוקר"

איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לרחוב היום?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לזוגיות ולהורות שלנו השבוע?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לעבודה שלנו בפרויקט הנוכחי?

לקחת אחריות.
להתעסק בעניינים שלנו.
להתמקד בעניינים הכי חשובים שלנו.
כל יום. 
כל יום. 
כל יום.
לזכור שאנחנו לא מושלמים.
לזכור שאנחנו בדרך.

**
ביום רביעי השבוע, ערב יום השואה,
יצאתי ב 06:30 מהבית, בכדי להגיע לקראת 8:00 לירושלים.
רציתי להגיש טפסים לוועדה מסוימת ששעות הקבלה שלה מוגבלות.
זה קשור לאיזשהו עניין מ"משפחת העניינים החשובים" עבורי בתקופה הנוכחית.
כבר שלושה שבועות אני אוסף את החומר הנדרש, ממלא מסמכים, מחתים אנשים.
קיוויתי להגיש את הטפסים, לקבל בו במקום אישור זמני ו"לעוף" משם.

7:45 בחניון. מעולה…
7:55 בנין כי"ח, אגריפס 42 ירושלים, קומה חמישית, אין תור…איזה כיף…
8:00 חושך בעיניים

מסתבר שקבלת קהל באותו יום היא רק החל מ-14:30 ולא מ 8:00 כמו שחשבתי.
מה??? 
מאיפה זה הגיע ???
כעס… תסכול… חוסר אונים…
הדלת סגורה.
לא רואים אף אחד.
אין עם מי לדבר.
מה אני עושה עכשיו…???

התחשק לי להשתטח על הרצפה ולבכות.
לא עשיתי את זה.
יכולתי להאשים את הממסד, הבירוקרטיה, הפקידים, משרדי הממשלה ואת העולם במצב שלי. 
לא עשיתי את זה.
יכולתי להאשים את עצמי. "אידיוט, איך לא שמת לב לשעות? הן הרי מפורסמות באתר". 
לא עשיתי גם את זה.

החלטתי לרדת למטה להירגע קצת.
ואז…לחשוב האם יש משהו שניתן לעשות במצב הזה.

מספר דקות מאוחר יותר, 
אחרי בורקס גבינה חם וטעים וכמה נשימות עמוקות, חזרתי לקומה החמישית.
הקשתי על דלת אחד המשרדים השכנים וחיכיתי שמישהו יפתח.
"זה מה שקרה… מה אתה מציע לי לעשות?", שאלתי.
"תנסה לצלצל באינטרקום שלהם. אם הם שם, אולי הם יסכימו לקבל אותך."

טררר… טררר..

"כן…?"
"הגעתי במיוחד, זה המצב, אני צריך עזרה ומבין שאלו לא שעות הקבלה. האם תוכלו לעזור לי?"
"רק רגע… אני בודקת אם מישהו פנוי ויכול לעזור…"

8:30 אני מחוץ לבניין.
הטפסים נלקחו מחוץ לשעות הקבלה.
האישור הזמני אצלי. 
אני ממשיך הלאה.

יש הרבה סיפורים על בירוקרטיה אטומה, מתישה וכותשת.
זה לא אחד מהם.
זה סיפור אמיתי על פקידות חומלת.
על בירוקרטיה אנושית ומשרתת.
בנין כי"ח, אגריפס 42, קומה חמישית.
יש בי הכרת תודה ואין לי מושג איך קוראים למי שעזר לי.

**
להתמקד בדברים החשובים.
לנשום…
לתת מקום לעצב, לתסכול, לחוסר האונים.
פחות ביקורת ושיפוטיות החוצה ופנימה.
פחות האשמות של אחרים ושל עצמך.
יותר חמלה ואהבה.
גם פנימה וגם החוצה.
לקחת אחריות.
להתמקד במה שאפשר לעשות ולא במה שאי אפשר לעשות.
לבקש עזרה.
להיות מוכן לקבל אותה.
להכיר תודה לאנשים שעוזרים לך ושתורמים לחייך. 
למרות שהם לא מכירים אותך.
למרות שהם לא חייבים.
גם כשזה מחוץ לשעות הקבלה שלהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *