ב' טבת – אין לה שום סיכוי לנצח

כשהיא לא עושה משהו היא מלקה את עצמה על כך שלא עשתה.

כשהיא כן עושה משהו היא מלקה את עצמה על כך שזה לא היה מספיק מהר או בזמן.

כשהיא עושה משהו ובזמן היא מלקה את עצמה על כך שזה לא היה מספיק איכותי או עמוק.

כשהיא עושה משהו איכותי, עמוק ובזמן היא מלקה את עצמה על כך שהוא לא הכי מדויק או יעיל.

כשהיא עושה משהו איכותי, עמוק, יעיל, מדויק ובזמן היא מלקה את עצמה שהיא לא היתה מספיק בבית, עם משפחתה או עם עצמה.

כשהיא עושה משהו איכותי, עמוק, יעיל, מדויק ובזמן וגם מוצאת זמן להיות בבית, עם משפחתה ועם עצמה היא מלקה את עצמה שהיא עשתה רק את זה… ולא עשתה משהו אחר בזמן הזה.

כשהיא לא עושה משהו היא מלקה את עצמה על כך שלא עשתה.

כשהיא כן עושה משהו היא מלקה את עצמה…

כשהיא עושה משהו ובזמן…

וכך הלאה…

**
במשחק הציפיות האינסופיות, הלא ריאליות והבלתי אפשריות שלה מעצמה אין לה שום סיכוי לנצח… 

חיים מלאים. יום יום.

תגובה אחת בנושא “ב' טבת – אין לה שום סיכוי לנצח”

  1. בלי התמקדות בנקודות טובות כדרך חיים נתקשה להיות בשמחה…
    ככ ממש מתבקש לקשר למעשיה מ׳חכם ותם׳:
    ״… בא שר אחד, וצווה לו, שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלאה מאוד, וחקק עליה
    ציורים בדרכים נפלאים מאוד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאוד. ובא השר, ולא ישר בעיניו
    כלל הטבעת. והיה לו ייסורים גדולים מאוד, כי היה יודע בעצמו, שאלו היה הטבעת עם האילן
    הזה בספרד, הייתה חשובה ונפלאה מאוד.

    פעם אחד בא שר גדול, והביא אבן טובה ויקרה, שבאה ממרחקים. והביא לו עוד אבן טובה עם
    ציור, וצווה עליו שיצייר כציור הזה על האבן הטובה שהביא. וצייר ממש כאותו הציור, רק ששגה
    בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבחין בו, רק הוא לבדו. ובא השר וקיבל האבן הטובה, וישר
    בעיניו. והיה לו להחכם הזה ייסורים גדולים: הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה!

    וגם בעניין הרפואה היו לו ייסורים: כשהיה בא לחולה, והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בברור,
    שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחויב בברור להתרפאות מזה, כי היא רפואה נפלאה מאוד.
    ואחר-כך מת החולה, והיו אומרים העולם, שמת על-ידו. והיו לו ייסורים גדולים מזה.
    ולפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא. והיה מלא ייסורים תמיד.
    כאשר היה צריך למלבוש, קרא החייט וייגע עמו, עד שלימדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה
    יודע. וכוון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד שגה בו, ולא כוונו יפה. והיה מצטער מאוד,
    כי היה יודע בעצמו אף שכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה, אבל אם הייתי בספרד עם הלעפיל
    הזה, הייתי לשחוק. וכן היה מלא ייסורים תמיד.
    ״

סגור לתגובות.